אחרי לילות ללא שינה, נסעתי לפגוש את הנשיא האיראני
ההזמנה להיפגש עם נשיא הרפובליקה האסלאמית, מסעוד פזשכיאן, עוררה התלבטויות קשות: החשש מפני ניצול המפגש להלבנת המשטר האיראני והביקורת שיעורר. אך התקווה שעצם קיומו יסייע למסגר אחרת את העוינות בין ישראל לאיראן הכריעה את הכף
שיקולים לא מבוטלים לכאן ולכאן. ליאור שטרנפלד (שני משמאל) במפגש עם הנשיא האיראני
אני לומד את איראן כבר שני עשורים. לאורך השנים ניסיתי לנתח את הפוליטיקה והמדיניות האיראנית, לאור היכרותי עם ההיסטוריה והתרבות של המדינה. באתר זה, בין היתר, כתבתי על מערכות הבחירות השונות באיראן, הסכם הגרעין, סוגיות מרכזיות בשיח הציבורי האיראני, הקהילה היהודית באיראן, מי-טו האיראני, וסוגיות בהיסטוריה הפוליטית שלה. אולם, מאז שפרצה המלחמה הארורה אני מוצא את עצמי מקדיש הרבה יותר זמן להיסטוריה שמתרחשת לנגד עינינו מאשר לזו הרחוקה יותר, שבה אני עוסק בדרך כלל. עוצמת הכאב אל מול הלהבות ששורפות את המזרח התיכון כולו מכווינה את כולם לניתוח גיאופוליטי שיאפשר לראות מוצא מההווה השחור.
>> "לאיראן אין תוכניות להשמיד את ישראל או להשתלט על המזרח התיכון"
בתוך כך, לפני כשלושה שבועות קיבלתי הזמנה להשתתף במפגש דיאלוג בין דתי עם נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, בשולי עצרת האו"ם. הדיון מוסגר תחת הכותרת "התפקיד שדתות אברהם יכולות למלא בשמירת השלום במזרח התיכון". במייל חוזר ביקשתי להבהיר שההזמנה מעניינת אותי, אך על מנת למנוע מבוכה לא הכרחית לנשיא איראן, אני מבקש להדגיש שאני נושא אזרחות כפולה, אמריקאית וישראלית. להפתעתי הרבה, כמה ימים לאחר מכן הגיעה ההזמנה הרשמית.
מצד אחד, היה לי ברור כי השתתפותי במפגש מסוג כזה תעורר מרבצם את כל מתנגדי הדיאלוג באשר הם – באיראן, בישראל, בארה"ב ובמקומות אחרים. היה גם חשש שהמשטר האיראני ישתמש בנוכחותי כדי להלבין את תדמיתו ואת פשעיו נגד אזרחי איראן (אף שבזמן אמת הערכתי שזה תסריט פחות סביר, בשל הדינמיקה הפנימית בין פזשכיאן לבין הגורמים השמרניים יותר בפוליטיקה האיראנית). מנגד, קיוויתי שעצם קיום המפגש יסייע להוריד את גובה הלהבות, ויפתח דרך נוספת למסגר את העוינות בין ישראל לאיראן כסכסוך פוליטי עם פתרון פוליטי.
היו שיקולים לא מבוטלים לכאן ולכאן, ולכן התייעצתי עם חברים ומכרים ישראלים, אמריקאים ואיראנים, וגם עם משפטנים מומחים. רציתי לקבל את מנעד הדעות הרחב ביותר לגבי המשמעות שעשויה להיות למפגש כזה "בתמונה הגדולה". אני חייב לציין שקיבלתי תמיכה רבה במהלך ההתלבטות מהאוניברסיטה שבה אני מלמד, מקולגות שלי בלימודי איראן עימם התייעצתי והיו מופתעים ומסוקרנים, וחברים ושותפים לדרך בישראל, שדיברו גם הם על התקווה שמפגש כזה יכול ליצור.
בנוסף, חשבתי רבות על הצ'ארטר של האו"ם, כמוסד. הרי האו"ם הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה בדיוק כדי לשמש מקום מפגש לצדדים יריבים, במטרה להגביר שיתוף פעולה ולמנוע מלחמות. אם זה לא המקום למפגשים מהסוג הזה, איפה נוכל לפרוץ את חומות העוינות? זוהי ככל הנראה ההחלטה הקשה ביותר שקיבלתי כחוקר, החלטה שמעולם לא חשבתי שאדרש לה, אך כעבור שבוע שלחתי את המייל המאשר את השתתפותי.
לפגישה הגעתי לאחר כמה לילות ללא שינה. השתדלתי לקרוא כל מה שיכולתי על פזשכיאן עצמו ועל היסטוריה של מפגשים כאלה. הדברים שהנשיא האיראני נשא במסיבות העיתונאים בימים שקדמו למפגש התמקדו בצורך לפתוח בדיאלוג משמעותי עם המערב, על מנת להצליח לשקם את איראן. הוא דיבר על המלחמה בעזה ובלבנון, ועל הדרך קדימה מהשפל שבו אנו נמצאים.
לצידי הגיעו כשני תריסר פעילים ותיקים בדיאלוג הבין דתי. בהכנות לפגישה הבנתי כי השם "דיאלוג בין דתי" עשוי קצת להטעות. לא מדובר על דיונים תיאולוגיים; לקבוצות הללו יש תפקיד משמעותי גם כערוץ אחורי להידברות בין מדינות שמתקשות לדבר ללא מתווכים. אנחנו הרבה פעמים רואים בדת ובשיח הדתי גורמים המלבים שנאה ואלימות (במידה רבה של צדק), אבל יש גם היסטוריה של שיח בין דתי שמניח תשתיות להידברות פוליטית. דמותו ומורשתו של הרב מנחם פרומן עמדו לנגד עיניי.
הפגישה עצמה ארכה כשעה וחצי, ובסופה נלקחה תמונה קבוצתית. לאחר התמונה נותרו לי פחות משתי דקות לדבר עם הנשיא ישירות. אמרתי לו שאני חושב שדיבור ישיר עם הציבור במערב וחזרה על עמדתה המסורתית של איראן, לפיה היא תקבל כל הסכם בין ישראל לפלסטין, ישרתו את המאמצים להוריד את רמת השנאה, הפחד והעוינות במזרח התיכון. כמו כן, חשבתי שיהיה זה רעיון טוב לחזור על הצעתו של שר החוץ הקודם של איראן (שנהרג גם הוא בהתרסקות מסוקו של ראיסי) מעל במת האו"ם באוקטובר הקודם, לפיה איראן רואה בנושא החטופים הישראלים בעזה סוגייה הומניטרית ומעוניינת לסייע בפתרונה. לדעתי, העובדה שממשלת ישראל וממשלות המערב לא ניסו אפילו לפעול בערוץ זה, אולי כדי להוכיח, בהתאם לאמונה הרווחת, שאיראן לא באמת מתכוונת לעזור, היא מחדל בסדר גודל אחר, שגם עליו כנראה איש לא יידרש לתת את הדין.
נשאלתי רבות מה רשמיי לאחר המפגש. ובכן, זה מורכב. מצעו של פזשכיאן בתקופת הקמפיין לנשיאות דמה למצע של ח'אתמי, הנשיא הרפורמיסט הקודם, בראשית המאה הנוכחית: דיאלוג בונה עם המערב והשקעה בתשתיות החברה האיראנית (דיור, בריאות, אינפלציה, אבטלה), כאשר המפתח הוא הסרת סנקציות. דברים ברוח זו נשא פזשכיאן מאז שנבחר, ואף לאחר חיסול הנייה ביום השבעתו. גם כאשר שגורמים מבית דחקו בו למהר ולנקום בישראל, הוא התעקש לדבר על בניית איראן ודיאלוג עם המערב. המחויבות שלו לשיקום איראן ברורה, כך גם מפת הדרכים שלו. בנאומיו באו"ם הוא חזר על עיקרי משנתו.
בפגישה המדוברת לא נחשפתי למשהו שלא הכרתי. בזמן שנכנסתי לאולם כבר ידעתי מספיק על הנשיא החדש, והרושם שהיה לי נשאר בעינו: האיש מחויב לארצו. הדרך לשקם את ארצו עוברת דרך משא ומתן על סוגיות מפתח, בהן נושא הגרעין. המערב חייב למצות את האופציות הדיפלומטיות שתקופת נשיאותו של פזשכיאן פותחת.
אבל מה לגבי התקווה? כאן אני חש בעיקר פספוס. אני סבור שלו היה הממשל האמריקאי מחויב באמת לשלום ולרווחה במזרח התיכון, ולו היתה בישראל ממשלה או אפילו אופוזיציה שמסוגלות להסתכל מעבר לקריקטורה של האיום האיראני, ניתן היה להתחיל תהליך מאוד ארוך, שבסופו נוכל לחיות באזור שנראה שונה מאוד מההווה האלים והמדכא.
האיום האיראני, כפי שהוא נתפס במחוזותינו, הוא פיקציה. לא מפני שאיראן אינה מהווה איום על ישראל, או כי אין ביכולתה להכות בישראל בצורה כואבת, אלא כי האיום נתפס בדיון הציבורי כמטרת על של המשטר האיראני – לחסל את מדינת ישראל, ובמשתמע להשמיד את כל האוכלוסייה היהודית. ניפוח האיום האיראני נועד גם לתחזק את הכיבוש בשטחים, ולמעשה להצדיק כמעט כל היבט של מהלכי ישראל מול הפלסטינים והמדינות השכנות. אסור לצאת מהשטחים כי איראן תיכנס; איראן על הגדר בסוריה ובלבנון; איראן בעזה. חובה לציין כי איראן אכן תומכת ומממנת את חמאס, חזבאללה ועוד שלל ארגונים שנלחמים בישראל. אבל זוהי תמיכה שמטרותיה מוגבלות, ונתפסות מבחינת המשטר כהגנה על אינטרסים איראנים.
המחויבות שלו לשיקום איראן ברורה, כך גם מפת הדרכים שלו. נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, נואם בעצרת האו"ם, ב-23 בספטמבר 2024 (צילום: Loey Felipe / האו"ם)
בדומה למעצמות אחרות באזור, איראן מנהלת מלחמות ובריתות אזוריות, ותומכת בארגונים לפי היכולת להשפיע ולזכות ביתרונות טקטיים. גם הסכמי אברהם, כפי שכתבתי במקום אחר, לא נועדו לקיים נורמליזציה של יחסים עם ישראל, אלא למסד נורמליזציה של הכיבוש. אבל פזשכיאן, כמעט כמו כל נשיא איראני מאז רפסנג'אני, אומר במילים כאלו ואחרות שברגע שישראל ופלסטין תגענה להסכם שמסיים את הסכסוך ויהיה מקובל על הפלסטינים, איראן לא תישא עוד את דגל המאבק הפלסטיני, כלומר האיום האיראני "מתכווץ" לכדי איום פוליטי עם פתרון פוליטי.
סיום הכיבוש והסכסוך עם פלסטין מוריד מסדר היום גם את האיום האיראני. לא כי איראן חפצה בשלום (אין כיום מדינה במזרח התיכון, ואולי בעולם, שרדיפת השלום מאפיינת את מדיניותה), אלא כי היא תיוותר ללא הסיבה והתירוץ העיקרי למדיניות המלחמתית אל מול ישראל. אל מול ההצהרות הללו, איראן גם חתמה ואשררה מספר פעמים את יוזמת השלום של הליגה הערבית מ-2002, המציעה הכרה מלאה בישראל בתמורה לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית, במסגרת ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי. כלומר, הנחה זו מגובה גם במסמכים רשמיים.
ב-2015, כזכור, נחתם הסכם הגרעין שנבנה על בסיס של אמון ורצון טוב בין ממשל אובמה לממשל רוחאני. איראן עמדה בכל התחייבויותיה, ועל כך מעידים דוחות בינלאומיים וגם ראשי המודיעין ומערכת הביטחון בארה"ב ובישראל. מסיבות רבות, תהליך הסרת הסנקציות, שהיה אמור להתקיים במקביל לפיקוח על מתקני הגרעין האיראנים, התעכב בצורה משמעותית (כאן אפשר לקרוא קצת על זה), ונעצר כליל עם בחירתו של טראמפ.
עד ליציאת ארה"ב מההסכם ב-2018 לאחר השתדלות רבת שנים של נתניהו, איראן נצמדה אליו ולתנאיו, ורק ריסוק ההסכם בעצם סימן לאיראן שהיא משוחררת מההתחייבות, מה שהביא אותה לנקוט בצעדים רבים לעבר השגת הגרעין (ונראה שרק החלטה פוליטית מונעת מהם להשלים את התהליך כעת). לולא היציאה מההסכם, יתכן שהמצב באיראן היה שונה בתכלית, כמו גם במזרח התיכון כולו. איראן לא תקרוס בגלל הסנקציות, אבל המערב איבד המון מיכולתו לתקשר עם חלקים שלמים בחברה ובפוליטיקה האיראנית. זהו מחדל של טראמפ וארה"ב, אבל אסור להתעלם מהאיוולת וקוצר הרואי של מדיניות נתניהו בנושא.
המפתח להתמודדות עם האיום האיראני, האיום הלבנוני מצד חזבאללה או האיום של חמאס מעזה, הוא אחד: פתרון צודק וכולל של הסכסוך בין ישראל לפלסטין. על השולחן מונחות אופציות רבות, מהפתרון ה"קלאסי" של שתי מדינות ועד לקונפדרציה, אבל מה שברור הוא שהמצב הקיים לא יכול להימשך. הסכמים מול פלסטין, לבנון ולאחר מכן איראן, חייבים יהיו להתחיל במידה לא מבוטלת של אמון ובגיוס כל הכוחות הבינלאומיים – לטובת הקמת קואליציה של שלום, לשם שינוי, ולא קואליציה צבאית לצרכי מלחמה. שלום אמיתי ובר קיימא במזרח התיכון יכול להתקיים רק אם יכלול את פלסטין, את ישראל ואת איראן. אין דרך לעקוף אחת או אחרת.
הבנה עקרונית זו היא שהביאה אותי למפגש המורכב והבלתי צפוי עם הנשיא האיראני. אינני יודע איזה תפקיד ימלא המפגש בדברי הימים של האזור, אם בכלל. מה שהיה לי ברור, ועודנו ברור, הוא שבמסע לעתיד האזורי שכולנו מייחלים לו, אין לנו הפריבילגיה לדחות אף יד מושטת. גם – ואולי במיוחד – כאשר מדובר בידו של נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
