newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי הפירוק, ההרכבה: ככה בונים מחנה מול הימין

חוץ מלכעוס על הביזיון של בני גנץ, עמיר פרץ ואורלי לוי, מנהיגי השמאל והמרכז צריכים לחשוב איך לשקם את המחנה שלהם דרך חזרה לבייס שלהם ועריכת פריימריז פתוחים להנהגת המחנה והרשימה. מדריך לעקרונות שראוי להיאבק עליהם ואיך לממש אותם

מאת:

גם כשמגייסים את כל הקלישאות שנועדו לעמעם את תוגת התבוסה המרה, אי אפשר לברוח מהמציאות הכואבת שהכתה בנו בתדהמה עת בני גנץ, שגם עבור אלו שלא הצביעו לו נחשב כמי שעומד בראש מחנה השינוי שבו חברות מפלגות השמאל בישראל, חבר לנתניהו. החרפה, שהתחילה שבועיים לפני כן עם בגידתה המפוארת והבלתי נסלחת של אורלי לוי אבוקסיס, הסתיימה בסטירת לחי מצלצלת, שעודנה מהדהדת בין קירות המחנה ההולכים ונסדקים.

הפזילה המתמדת לימין לא מביאה מצביעים. ראשי העבודה-מרצ-גשר לפני הבחירות במארס 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הפזילה המתמדת לימין לא מביאה מצביעים. ראשי העבודה-מרצ-גשר לפני הבחירות במארס 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

לפני שניכנס לאפשרויות שעומדות בפנינו, רגע לפני נפילה לתהומות השכחה וביצת העלבון, יש נקודה אחת שחשוב להתעכב עליה כי בה אנחנו כמחנה נופלים פעם אחר פעם. הנקודה היא שאין משיחים בפוליטיקה, אין אבירים על סוס ויש בחירה בספקטרום שבין סביר לאסון. במסגרת הזאת, כשבני אדם יבואו לקושש את קולכם (כן-כן, חברים, בסוף זה בני אדם, כבר לא מפלגות ואידאולוגיות גדולות), תבחנו אותם.

לא רק חוג בית, אלא קחו ציר זמן ותבדקו כיצד נהגו על פניו, איך הגיבו, האם גילו אומץ לב ציבורי, האם פעלו, האם נלחמו עבור הערכים שלכם? שווה למשל לבדוק מה החזון ולא רק איך הוא מנוסח, ושווה לבדוק איזה מין אדם עומד מולך, איך נראים החיים שלו, היכן וכיצד הוא חי, האם פיו וליבו שווים ומה המניעים שלו, למה הוא כאן ומה מפעיל אותו.

אין קונצנזוס בזירה הפוליטית ואין דרך לרצות את כולם. אסור לבחור בפוליטיקאי שחושש מלהביע עמדות כדי לא להרגיז צד אחד במפה הפוליטית. יש הלומדים את זה מאוחר כמו עופר שלח, שמחנה שלם חזה בו שותק במשך יותר מדי זמן עד שלנוכח הנסיבות חזר להיות האיש שהכרנו ערב כניסתו לפוליטיקה וטוב שכך.

כן, יש לזה מחיר, אך מי שלא מסוגל לעמוד במחיר הזה, מי שנלחץ מטוקבקיסטים וחמור מזה פועל על פיהם, מוטב שיישאר בבית או שינהל את אחד מארגוני הפיוס. אנחנו במלחמה על העתיד שלנו, לחזית שולחים חיילים ולא משקיפים מהאו"ם. למרבה הצער, רבים מחברי הכנסת, תאמינו או לא, רואים בעצמם משקיפים אסירי תודה ועל פי רוב חוששים מעימותים שעשויים לגרור נאצות וגידופים.

אחרי שאמרנו את זה יש ליזום כמה פעולות, להלן:

1. הגדרת הבייס:

יש פרדיגמה בפוליטיקה הישראלית, שכלי התקשורת מהדהדים באופן קבוע והיא שלימין יש בייס מוגדר, יש לו צרכים ועקרונות, והפוליטיקאים מטיבים לפנות אליהם בסוגיות הרות גורל. במחנה שמאל, לפי הגרסה הזו, יש רק אסופה של פתיתי שלג ייחודיים מצד אחד ומצד שני קבוצה מיואשת ומוכה, שתלך עם כל גנרל תורן/מפלגת מרכז אופנתית רק כדי לשים סוף לימי הרדיפה, השנאה והפחד. על כן, אומרים האסטרטגים במטות הבחירות, אין מה להתייחס מה לחזר אחרי הבוחרים בשמאל, אלא צריך לדבר ימנית, "להתמרכז" ולהיות ממלכתיים (על פי התפיסה המעוותת שלפיה שמאל = פוליטי, ימין = ממלכתי).

ראשי המפלגות צריכים להבין שאין בצד השני עניין בהידברות. כמו שלא מזמינים פירומן לארוחה עם נרות, ככה לא חשוב כמה תתנער מערבים

ובכן מדובר בטעות מרה, שהיא לא רק טקטית אלא עמוקה הרבה יותר. ללכת נגד הבייס זה לא אומץ, בטח לא כשהבייס הפוליטי שלך נרדף, ואתה, כמחווה לאומית, מצטרף לרודפים שלא יודעים שובע. עד שראשי מפלגת אווירה, שממצבים את עצמם כאלטרנטיבה לימין, לא יבינו שדחיקת עמדות לגיטימיות לשוליים והשתלבות בדוקטרינת ה"קיצוניים משני הצדדים" היא הרת אסון למחנה השמאל, לא תהיה כאן תקומה.

הריצה אחרי גנרלים אסור שתחזור. בני גנץ עם בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הריצה אחרי גנרלים אסור שתחזור. בני גנץ עם בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ראשי המפלגות צריכים להבין שאין בצד השני עניין בהידברות, וכמו שלא מזמינים פירומן לארוחה עם נרות, ככה לא חשוב כמה תתנער מערבים, כמה פעמים תגיד בטלוויזיה "אני לא באתי מהשמאל" או "בביטחון, אני ימינה מביבי" (היי יאיר לפיד, שמחה שהתעוררת). גם נפנוף בכרטיס הביקור של המוהל באולפני הטלוויזיה לא תמתן את אש השנאה כלפינו. אני אומרת באחריות – ראינו מה קרה לכל מני דוגמני יידישקייט.

לשמאל הישראלי יש בייס רחב ומגוון. לא כל מנהיג יכול להיענות לכל גחמה, אבל יש הבדל בין אי היענות לבין התנערות מוחלטת. הבייס הזה ראוי שיחזרו אחריו, ראוי שיקשיבו למצוקות שלו ויתנו מענה לעולם הערכים ולחזון שלו.

2. פריימריז פתוחים להנהגת המחנה ולרשימה

אין מנוס – את זה אני מנסה לקדם מאז בחירות 2013 – מלהקים את המחנה הדמוקרטי הישראלי. אם בארה"ב יש מפלגה שמכילה גם את הילרי קלינטון וגם את ברני סנדרס, למה לא אצלנו? למה אילן גילאון ומאיר כהן לא יכולים לכהן בכנסת מטעם אותה מפלגה? למה עמר בר לב ועופר שלח לא יכולים לשבת יחד? מה ההבדל בין קרין אלהרר למיכל רוזין? אם תצמידו לקיר כל אחד מהם (טוב, חוץ מהימנים שראשי המפלגות גייסו כדי לקבל "ארומה" לאומית, נקדיש להם כמה מילים אחר כך) ותזקקו מהם כמה מילים ומעשים שמתקרבים לחזון וערכים, תגלו שאין ממש הבדל.

ההבדל היחיד הוא באומץ הלב של גילאון מול ההסתתרות של כהן בגלימת המשי של הקונצנזוס. בפועל מדובר בפוליטיקאים שבתשעים אחוז מההצבעות בכנסת ה-19 (בדוק) הצביעו בעד אותם דברים. כן חברים, אין דרך אינטליגנטית להבין כיצד כל גיבורי הקרבות המעוטרים משקשקים מחבירה אפשרית אל ציפי לבני (מועד א') או מחבירה אל מפלגת העבודה ואל מרצ כדי שחלילה וחס לא יקומו עליהם כמה טוקבקיסטים.

הקשבתי לכמה מהגיבורים האלה – לא גיבורי המקלדת אלא אלו האמיתיים, המעוטרים. עם חלקם ישבתי בשנה האחרונה ונדהמתי לגלות עד כמה אנחנו מדברים באותה שפה, מחזיקים באותן תוכניות, ואחרי כל זה, הם נאלמים לנוכח האפשרות להיקרא שמאל.

הפתרון שלי הוא פריימריז פתוחים להנהגת המחנה ולרשימה. הלוגיסטיקה פשוטה למדי: לאחד את חברי מפלגת העבודה עם חברי מפלגת מרצ לרשימת בוחרים בת 80,000 אישה ואיש, שאליהם יצטרפו בתשלום סמלי (בין עשרה לעשרים שקל) כל אנשי השמאל שמעוניינים שקולם בנוגע להרכבת הרשימה יישמע.

מקץ חודש של התארגנות המפקד, יתחילו המתפקדים לקבל חומרים רלוונטיים על המועמדים הפוטנציאליים הן לרשימה והן לראשותה. המבקשים לייצג את מחנה השמאל הישראלי בכנסת יציגו את מועמדותם. ביום הבחירות יידרשו המתפקדים לבחור בהצבעה ממוחשבת רשימה בת שלושים מועמדים לרשימה ומועמד/ת להנהגה. מבחינת הבטחות ייצוג, תישמר השיטה הקיימת במפלגות הדמוקרטיות – ייצוג של לפחות 40% נשים בכל רשימה ו-15% מיעוטים.

היתרונות בנוהל שציינתי הם א. ייצוג אותנטי של מחנה השמאל על כל גווניו ותחרות בריאה ומחדדת על קולות הבייס. ב. ברגע שאדם מחליט להשתתף בהליך בחירת הרשימה, הוא מרגיש מחויב לה ומיוצג על ידיה עוד בטרם גובשה. הסיכוי שאדם כזה יחליט, חרף השתתפותו בהליך, לתת את קולו למפלגת אווירה הוא קלוש. ג. התעוררות מחודשת של המחנה, חידוד עקרונות ומסרים והשתתפות מלאה של הבייס בהליך הגיבוש. ד. החלשת כוחם של עסקני המפלגות, הפחתת התככים המיותרים בין המועמדים ושבירת המחנאות שהרסה את המפלגות הדמוקרטיות בשמאל.

כל אחד יוכל להצביע עבור סכום השתתפות סמלי גם ביום הבחירות עצמו. אני מבקשת לסייג ולציין שייתכן ובבחירות הראשונות בפורמט הזה, עדיין יהיו מי שיחליטו להקים מפלגות אווירה, יגזלו קולות וסביר להניח שיהיו מי שיצביעו עבורם. אך ברור שעם הזמן ועם הצטרפות של יותר ויותר גורמים במחנה להליך, כך יגבר העניין של שחקנים פוטנציאליים בשותפות ויפחת הצורך בחיפוש אחרי הקמת בתים פוליטיים אלטרנטיביים.

3. הרשימות הערביות בכל מקרה לא יישבו בקואליציה

באשר לרשימות הערביות. מניסיון, אין מערכת בחירות שבהן לא מוקם במפלגות האווירה וגם במפלגות הוותיקות מטה שעניינו "מה עושים עם הערבים". בשנים האחרונות קוראים לו "מה עושים עם הרשימה המשותפת"? על פי רוב יחליטו ראשי המטה לנסות לקושש קולות מהרשימה המשותפת, או להתנער מהבוחרים הערבים תוך מחשבה שבכל מקרה הם לא ימליצו על מועמד ימני ולכן אין מה להתאמץ ולשתף אותם במערך הערכים.

הרשימה המשותפת לא תשתתף בקואליציה כל עוד הכיבוש נמשך. חברי המשותפת בדרך להמליץ על גנץ בבית הנשיא (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הרשימה המשותפת לא תשתתף בקואליציה כל עוד הכיבוש נמשך. חברי המשותפת בדרך להמליץ על גנץ בבית הנשיא (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בוז'י הרצוג, כאשר שימש כראש המחנה הציוני בבחירות 2015, ניסה לנהל דיאלוג עם הרשימות הערביות. היום אפילו שאלת הלגיטימיות של קבלת המלצה מהרשימות האלה התחילה להישאל. לא רק בזירות הטוקבקים אלא גם בתקשורת המסורתית והממלכתית.

עיתונאים חשים נוח לשאול מועמדים האם "יישענו" – שימו לב – על "הימנעות" של הרשימה המשותפת, והפוליטיקאים הפחדנים מרגישים חובה לענות ולרצות את המחנה המדומיין (למה מדומיין? ובכן יותר משבעים אחוז ממצביעי כחול לבן תמכו בסקרים בהקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת. לא ליד, לא "בהימנעות" אלא איתם בפועל).

מעבר לדיון המטומטם, שיש להתנגד לו בתוקף, אני מבקשת להציע כאן שלא לקיים דיונים מהסוג הזה מעל לראשם של הפוליטיקאים הערבים. שאלת השתתפותם בממשלה אינה תלויה ברצונו הטוב של פוליטיקאי יהודי כזה או אחר. עד כמה שהבנתי, הרשימה המשותפת לא תהיה חלק מקואליציה כל עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני מתקיים. ולכן, בשלב ראשון, השאלות צריכות להיות מופנות אליהם, ואת תשובתם הלגיטימית וההגיונית יש לכבד. למותר לציין שהמלצתם על מועמד אצל הנשיא היא לגיטימית כמו המלצתו של כל חבר כנסת אחר (כן-כן, הגענו לימים שגם את המובן מאליו צריך לציין).

עד שמחנה השמאל לא יפסיק את ההתנערות המאולצת והמגושמת מהרשימה המשותפת כממליצה לגיטימית וכשותפה לגיטימית בפוליטיקה, שום תקומה לא תהיה לו.

בשורה התחתונה: רק ריצה משותפת, שבה כולם מגבים את כולם, יכולה לעמוד מול הימין. בדיוק כמו שבימין צחי הנגבי לעד יגבה את ציפי חוטובלי, למרות הבדלי התפיסה המדינית ביניהם, וכמו שנתניהו יהפוך עולמות כדי להכניס את הקיצוניים שבאנשי הימין, כך ראוי שיו"ר מחנה השמאל הנבחר/ת ינהגו ברשימה העתידית של אותה מפלגה דמוקרטית.

אנחנו זקוקים למפלגה שמורכבת מכל גווני המחנה – אנשי שמאל גאים ואנשי שמאל בארון, סוציאל דמוקרטים, ליברלים מבחינה כלכלית ואנשי מרכז, או איך שלא תקראו לישות שחולקת איתנו את אותם ערכים אבל מתעקשת שהיא לא שמאל. במפלגה הזו כל המתמודדים יצטרכו להסכים על עקרונות בסיס בנושאים מדיניים, דמוקרטיה והגנה על מערכות החוק ובשאלת ניקיון הכפיים. זה צריך להיות הסיפור. אם זה לא יקרה בקרוב, זה כבר לא יקרה בכלל.

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים, כי אין סימטריה בין רודפים לנרדפים ובין קריאות שלום לחרחורי מלחמה. יום אחד זה יקרה, משהו משתנה, צוהר נפתח, תשאלו את הסובייטולוגים. יש לנו, אנשי המחנה, הזכות והחובה לדבוק בעמדות שלנו, הגם שאינן הפופולרית שבעמדות. לא הכל תלוי בנו ועדיין ראוי להיאבק ולהתארגן ולשכנע ולבדוק את הדופק. מי שאומר שהוא מוכן להיאבק עד טיפת הדם האחרונה שיבוא – המבחן מתחיל עכשיו.

אמילי מואטי היתה מועמדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה וחברת ועידת המפלגה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf