מה יש לאוניברסיטת ת"א נגד גינת הירק של אליעזר המאבטח?

כותבת אורחת: נגה מרמור

רובנו התנסינו בשלב כזה או אחר בחיים בעבודות מונוטוניות, מתישות, שרובוט היה יכול לעשות טוב יותר מאיתנו. מי שמצליח, הופך את מקום העבודה לאישי יותר ומתגבר על הניכור. זה הסיפור של אליעזר, שומר בשער 17 באוניברסיטת תל אביב בארבע השנים האחרונות (ועובד באוניברסיטה קרוב לשמונה שנים). אליעזר, שתפקידו דורש ממנו לעמוד יום שלם בעמדה ולבדוק תעודות סטודנט, שתל גינת ירק קטנה צמוד לשער. הוא טיפח אותה במסירות, פינק את הסטודנטים בעגבניות, והסביר להם בגאווה על הבזיליקום שלו.

ביום שלישי בשבוע שעבר (31.5) העלתה אחת הסטודנטיות פוסט לפייסבוק בו היא מספרת שבגלל הגינה שהקים מעבירים את אליעזר לשער אחר, והוא נאלץ לעקור הכל. הפוסט מיד זכה למאות לייקים ועשרות תגובות מצד סטודנטים שכתבו שהם מכירים את אליעזר, אוהבים אותו, ורוצים שהוא יישאר בשער וימשיך לגדל את הגינה שלו. יותר מ-2,300  אנשים חתמו מאז על עצומה שקוראת להשאיר את אליעזר והגינה שלו בשער 17. לכולם זה נראה אבסורד שעובד מסור נענש על כך שהוא משקיע במקום העבודה שלו.

לאחר שיחות עם אליעזר התבררו עוד פרטים. נראה שאחראי הביטחון של האוניברסיטה אמרו לו שבגלל שהוא מתעסק עם הגינה, הוא מזניח את העבודה שלו. נאמר לו שבגלל שהוא נשחק בעבודה, לטובתו, יעבירו אותו בשעות הבוקר לעמדה אחרת, מחוץ לאוניברסיטה, בה לא עוברים כמעט אנשים.

אבל אליעזר סיפר לנו שהוא אוהב את העמדה שהוא נמצא בה והיה רוצה להישאר שם. הסטודנטים מספרים שהוא עושה את עבודתו נאמנה, בודק את תעודות הסטודנט שלהם גם כשהוא מטפל בגינה, ומקדם את פניהם כל בוקר עם חיוך ו"בוקר טוב" (ולפעמים גם עגבניה).

> אונ' ת"א: בפנים סעד חבר הנאמנים, בחוץ הפגינו המנקות למען העסקה ישירה

הסיפור של אליעזר הוא לא סיפור של עובד שמתעצל בעבודתו. זה סיפור על עוד מעסיק שמצפה מהעובדים שלו להתנהל כרובוטים, ומסרב לאפשר להם להרגיש שייכים במקום עבודתם. מאליעזר מצופה לעמוד בדיוק באותה נקודה במשך שעות ארוכות כל יום, ולא לעשות דבר מלבד להסתכל על תעודות סטודנט או סתם לעמוד שם בחוסר מעש בשעות בהן אין תנועת אנשים בשער. במקרה של אוניברסיטת תל אביב, הסיפור עמוק הרבה יותר, שכן האוניברסיטה מסרבת להעסיק באופן ישיר את עובדי השמירה והניקיון, ומעסיקה אותם דרך חברות קבלן. כבר שנים שמתנהל מאבק משותף של סטודנטיות, מרצים ועובדות ניקיון למען העסקה ישירה באוניברסיטה, והאוניברסיטה עומדת בסירובה.

בבסיס הפרקטיקה של העסקה קבלנית עומדת ההנחה שאפשר להתייחס לעובדים ככוח עבודה זול, גמיש וניתן לתחלופה. לעובדים לא מתאפשר להרגיש חלק ממקום העבודה שלהם, הם נמצאים שם על תקן עובדי כפיים בלבד. שקופים, אנונימים, זרים. שיטת העסקה זו הולכת ומתרחבת לתחומים רבים, וגם אנחנו, הסטודנטים, עלולים למצוא עצמנו מועסקים כך. הדרך להילחם בתופעה הזו היא להפסיק להתייחס לעובדים כשקופים, ולהתחיל להיאבק לא רק על הזכויות החוקיות שלנו כמועסקים, אלא גם על זכותנו לשמור על צלם אנוש גם במסגרת העבודה.

מביטחון האוניברסיטה נמסר כי ההעברה נעשתה "משיקולים מקצועיים בלבד", אך הם מסרבים לדבר איתנו ולפרט את שיקוליהם, ואף לא לשמוע את בקשתנו בעניין. אליעזר עצמו לא נמצא בעמדה בה הוא יכול לקחת חלק במאבק הזה. כל מה שנעשה על ידי הסטודנטים הוא ביוזמתנו, ואנחנו מקווים שבאוניברסיטה יבינו שלעובדים יש את התמיכה שלנו.

[עדכון, 6.6: בעקבות מחאת הסטודנטים הוחלט באוניברסיטה לאפשר לאליעזר להמשיך ולגדל שתי גינות ירק: אחת בעמדתו החדשה, בה יבלה חצי יום כל יום, ואחת בעמדה הישנה, שם יבלה את החצי השני]

מחר (שני) ניפגש לשתול מחדש את הגינה של אליעזר, כדי להעביר לאוניברסיטת תל אביב מסר ברור: סדרי העדיפויות שלה שגויים ואנחנו דורשים לתקן אותם. אנחנו דורשים יחס הוגן לעובדים, כמו גם התחשבות ברצון הסטודנטים. 2,300 סטודנטיות וסטודנטים מבקשים להשאיר את אליעזר בעמדה שלו לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא גם כי הם מרגישים מוגנים באחריותו ושמחים לראות פנים מוכרות וידידותיות כל בוקר. אליעזר עבורנו הוא חבר. לא רק שומר, ודאי לא שקוף. כולם וכולן מוזמנים/ות להצטרף אלינו.

נגה מרמור היא סטודנטית שנה א' לסוציולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ופעילה במאבק להעסקה ישירה של עובדות הניקיון.

> צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה