newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אוניברסיטה שהזמינה את השב"כ לא יכולה לאפשר מחקר אמיתי של הנכבה

25 שנה אחרי שאולץ לעזוב את אוניברסיטת חיפה, חזר אליה ההיסטוריון פרופ' אילן פפה לשאת דברים בערב על הסרט טנטורה ועל מה שעשתה האוניברסיטה לסטודנט המ"א תדי כץ, שהעז לחשוף עדויות על הטבח בטנטורה. הנה מה שהיה לו להגיד

מאת:
לא עדויות בעל פה הן הבעיה, אלא זהות העדים. תדי כץ מתוך הסרט "טנטורה" של אילון שוורץ (צילום: יונתן וייצמן)

לא עדויות בעל פה הן הבעיה, אלא זהות העדים. תדי כץ מתוך הסרט "טנטורה" של אילון שוורץ (צילום: יונתן וייצמן)

אם יש משהו מובהק שפרשת טנטורה לימדה אותנו הוא כי יש קשר ישיר בין שאלות מתודולוגיות לשאלות מוסריות. לא עניין העדויות שבעל פה הוא העיקר פה, אלא מי הם העדים, ואפילו לא מה טיב עדותם. למדנו גם כי לא טיב העבודה ההיסטורית הוא הנותן, אלא זהותו או זהותה של ההיסטוריון.ית.

לא כי כך צריך להיות גורלו של מחקר היסטורי מקצועי, אבל זה היה גורלו של מחקר היסטורי שנעשה בתחילת המאה ה-21 באוניברסיטת חיפה. אוניברסיטה שהזמינה לתוכה את השב"כ, המוסד, המכללה לביטחון לאומי, הן כדי לספק תוארי בזק למי שהמדינה חפצה ביקרם, וגם כדי לאזן את הדימוי של "ביר זית של הצפון" שדבק באוניברסיטה בשל נוכחות של סטודנטים פלסטינים באחוז דומה לחלקם באוכלוסייה.

מי שאינו לוקח בחשבון את ההקשר הזה של פרשת טנטורה ימשיך להאמין, כי באוניברסיטת חיפה ניתן לחקור באופן מקצועי ואובייקטיבי, במיוחד בלימודי התואר, את ההיסטוריה של מדינה שארגון אמנסטי הגדיר כמדינת אפרטהייד, ואשר מספר הולך וגובר של אגודות אקדמיות מקצועיות, כולל בארצות הברית, כמו MESA (אגודת לימודי המזרח התיכון האמריקאית) לאחרונה מצדדות בחרם אקדמי עליה.

ייתכן שתחושת ה"אובייקטיביות" הזו נובעת גם מרצון להימנע מניתוח או מהערכה מוסרית של מעשה פשע של אדם כנגד חברו או של מדינה כלפי קורבנותיה. ייתכן שההיסטוריון הישראלי מרגיש מוגן, אם כל רצונו הוא לדעת – כפי שנוכחתי בביקורת על ספרי – מה היה צבע שמלתה של הנערה שהחיילים הישראלים אנסו ובאיזו זווית רוצץ חייל באל-דווימה את גולגולתו של תינוק ומה היה הנשק שהשתמשו בו אלה שהוציאו להורג את צעירי טנטורה על החוף.

חיילי אלכסנדרוני ידעו את הסוד. פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

האם חשוב מה הנשק שבו ירו בצעירי טנטורה על החוף? פליטים עוזבים את טנטורה (צילום: בנו רוטנברג)

המכחול ההיסטורי הדק, שבדרך כלל משתמשים בו היסטוריונים כדי ללטש את הקווים העדינים של התמונה ההיסטורית, הפך בפרשת טנטורה למכחול העבה העיקרי לשרטוט התמונה. לכן בעיניהם של מבקריו של [תדי] כ"ץ ושלי מהאקדמיה הישראלית, המלה "טבח", כמו המונח "טיהור אתני", שבו בחרתי לקרוא לספרי, הם לא שרטוטים היסטוריים לגיטימיים. הם אמירה קיצונית, אולי אפילו אנטישמית.

אבל כדי לטעון שלא נכון לתאר את המדיניות הפושעת הישראלית בשנת 1948 כטיהור אתני ואת ההרג ההמוני בטנטורה כטבח, יש להיכנס לוויכוח מוסרי, ולא רק היסטורי, על פרטי פרטים, חלקם חשובים יותר, חלקם חשובים פחות.

אבל לא די בכך. תלוי מי אומר שהיה טבח. היסטוריון שנחשב לציוני, ניתן לסמוך עליו כשהוא אומר שבמקום מסוים היה טבח, כדי להוכיח שהיוצא מן הכלל – מעשה הטבח – אינו מעיד על הכלל, הצבא המוסרי ביותר בעולם. כך הפך בני מוריס, שמצר על כך שישראל לא גירשה את כל הפלסטינים בשנת 1948, לנותן ההכשר של מעשי טבח. ומאחר והוא פספס את טנטורה, לא היה טבח. אם בני מוריס לא כתב על טנטורה, לא היה טבח.

אכן תלוי מי אמר. לפתע [ההיסטוריון הפלסטיני] וליד ח'לידי, שהיה פסול כתעמולן פלסטיני, בעיני מתי שטיינברג, הופך לסמכות היסטורית עליונה כי לא כתב על הטבח בטנטורה. האם זו הערה מתודולוגית או שמא זו הערה פוליטית?

אבל מעל הכול בולטת קדושת המסמך הארכיוני ככלי הנשק האחרון לערעור על נרטיב היסטורי, שמצויר בעזרת מכחול עבה, נרטיב שקושר בין אופיה של התנועה הציונית כתנועה קולוניאלית מתיישבת לבין הפשעים שביצעה נגד העם הפלסטיני. תנועה שלא יכלה להקים את המדינה מבלי לטהר אתנית או להשמיד את האוכלוסייה המקומית, כפי שקרה בצפון אמריקה ובאוסטרליה.

הפלסטינים לא ידעו להתעצם כמו היהודים לפני 1948. מצעד ביום העצמאות הראשון ב-1949 (צילום: הוגו מנדלסון)

מערכת חינוך שחינכה לגזענות. מצעד ביום העצמאות הראשון ב-1949 (צילום: הוגו מנדלסון)

תנועה שהספיקה במהלך כחמישים שנה לפני 1948, מהלך של שני דורות, להקים מערכת חינוכית גזענית, שבזה לתרבות הפלסטינית או שהתעלמה מקיומה. בוגריה, רובם בתחילת שנות העשרים של חייהם, הפכו ב-1948 למפקדים הנערצים של הפלמ"ח וההגנה, ופיקדו על מבצע של טיהור אתני, שכלל את הרס עריה של פלסטין, החרבת חצי מכפריה וגירוש חצי מתושביה, בין השאר באמצעות מעשי טבח והרג.

כל זה שלוש שנים אחרי השואה, שרוב רובם של הצעירים האלה לא חוו, וגם לא טרחו להבין את האחריות המוסרית שנטלו על עצמן כאשר כיזבו לעולם וטענו שהם מייצגים את קורבנות השואה, וזאת על ידי החרבת פלסטין.

המסמך הצבאי של 1948 נכתב בידי הבוגרים הגזענים האלה של התנועה הציונית: ערבים, ואפילו תינוקות ערבים, הם האויב, הכפר שלהם הוא בסיס עוין וסילוקם הוא מצווה לאומית. הם לא טענו לאובייקטיביות בתיאור שהעלו על הכתב של המסמך, שנגנז למשך 30 או 50 שנה בארכיון הישראלי. לא תמיד היה טעם או צורך לדווח על טבח או אונס. כי הבעיה, כפי שיומנו של בן גוריון מראה, היא לא מעשה הנפשע העצמו אלא העובדה שנתפסתָ.

מה קרה ב-1948 ידעו הפלסטינים כבר אז, וגם למה זה קרה. הם כתבו על זה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, בלי מסמך ישראלי אחד. העולם ביקש הכשר לגרסתם, ונפל בחלקי להיות אחד מאלה שסיפק את ההכשר. זה לא צריך להיות כך אבל זה עולמנו ועם חלקי זה אני שלם.

פרופסור אילן פפה, מהמרכז ללימודי פלסטין, אוניברסיטת אקסטר, הוא מחבר הספר "הטיהור האתני של פלסטין"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf