newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אבל למה שוברים שתיקה נוסעים לדבר בחו"ל?

או במלים אחרות: למי שייך הדיון על השליטה הצבאית של ישראל במיליוני אנשים שלא יכולים להצביע ולהשפיע על גורלם? ומי מממן את השליטה הזאת?

מאת:

מאז הפוסט האחרון שכתבתי על שוברים שתיקה קיבלתי המון תגובות שממקדות את הזעם ספציפית בבחירה של שוברים שתיקה לפנות גם לקהלים זרים, לנסוע לחו"ל, "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" וכאלה. אמנם התייחסתי לזה בקצרה שם, לצד הרחבה הרבה יותר משמעותית על כך שמדובר בעדויות של אמת, אבל נראה לי שהנושא הזה מצריך קצת יותר הבהרה.

(דיסקליימר כללי: גם הפוסט הקודם וגם הנוכחי נכתבים רק על דעתי ובשמי. לא דיברתי עליהם עם אנשי שוברים שתיקה ואין לי שום קשר אישי לארגון, כך שמדובר רק בניתוח שלי על סמך המידע שהם מפרסמים, ראיונות שנתנו ופרשנות אישית).

אז למה שוברים שתיקה נוסעים לחו"ל לספר דברים נוראים שהם עשו או ראו בשירותם הצבאי?

התשובה לזה מתחילה בניפוץ המסגרת העקרונית של הדיון הציבורי בארץ על השלטון הצבאי בשטחים (המכונה כיבוש). השליטה בשטחים היא לא, ומעולם לא הייתה, דיון פנימי של החברה הישראלית. לא בגלל שאחרים סתם בוחרים להתערב בעניינינו, אלא בגלל שהמשטר הצבאי עצמו נמצא מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ובעיקר-בעיקר בגלל שזה שלטון שלנו באוכלוסייה של מיליוני בני אדם שאין להם שום יכולת אמיתית להשפיע על החיים שלהם.

אנחנו בישראל נוטים לחשוב שההכרעה על עתיד השטחים היא רק מין ויכוח כזה, מנומס יותר או פחות, בין ימין יהודי לשמאל יהודי. במקרה הטוב והנדיר – בין הימין לשמאל בקרב האזרחים בישראל, כולל האזרחים הערבים. אבל כמעט אף אחד לא אומר שהפלסטינים עצמם, שבהם אנחנו שולטים ושגורל השליטה הזו הוא גורלם שלהם, צריכים להיות שותפים לדיון הזה.

אבהיר את זה עוד יותר: מבחינת רוב היהודים בישראל, יהודי שחי בחברון זכאי להיות שותף שווה לגמרי לדיון הפוליטי על עתידה של חברון, אבל פלסטיני שחי בחברון לא זכאי להיות שותף לדיון הזה. כך נראית ההפרדה הגזענית שאנחנו מיישמים בשטחים כבר 48 שנים, וזה חלק מרכזי מהסיבה שהכיבוש הוא סיפור בינלאומי, שמדינות אחרות מתעניינות ומתערבות בו.

> מה אתם רוצים משוברים שתיקה?

פעילי שוברים שתיקה ומרצ מפגינים המחאה על ביקורו של הנשיא ריבלין בחברון (צילום: דנה לוטן, שוברים שתיקה)

פעילי שוברים שתיקה ומרצ מפגינים במחאה על ביקורו של הנשיא ריבלין בחברון (צילום: דנה לוטן, שוברים שתיקה)

מי מממן את ישראל היום ואם תרצו?

אוקיי, ועדיין, זה שזה דיון שמתקיים בכל העולם לא אומר שצריך ללכת לדבר עם הגויים וללכלך על המדינה – טוענים הטוענים. אבל צריך לזכור: כולם הולכים לחו"ל. וספציפית ובעיקר למערב אירופה ועוד יותר מזה לארה"ב. כולם. ראש הממשלה הולך למיליארדר של בתי קזינו כשהוא רוצה כסף לקמפיין הבחירות שלו, או לפתוח עיתון, או השפעה פוליטית כאן ושם. הצבא הולך לארה"ב בשביל לקבל נשק במתנה (או לגרמניה, למשל, בשביל צוללות חדשות במבצע). אפילו אם תרצו דואגים לתרגם את הסרטון המחריד שלהם לאנגלית, ויודעים לגייס כספים גם מיהודים וגם מאנטישמים בארה"ב.

כולם עולים לרגל לרומא החדשה כדי להשיג קצת כסף, קצת כוח, קצת השפעה. אז מה, רק לימין מותר? אנחנו יודעים טוב מאוד להלל את המעורבות של יהודים אמריקאים בישראל כשהיא בעד השלטון, אבל אם הם מתגייסים נגד – אנחנו מתקוממים.

ולמה? כי שם הכוח ושם הכסף. לדבר על "חוץ" ו"פנים" במונחים של מדינות וריבונות, כשנמצאים בישראל של העשור השני של המאה ה-21, זה קצת מגוחך. אנחנו חיים במדינה שהוקמה אך ורק מכוח החלטות חיצוניות ומתוקף לובי חיצוני (נגד השלטון הקיים הקודם שהיה פה, ולפני כן – נגד זה שלפניו). שמתקיימת במידה רבה רק בזכות סיוע כלכלי, ביטחוני ומדיני חיצוני. ככה נראים החיים בעולם של אימפריה, בעולם של שלטון קטן של מעטים שמכתיב את סדר היום הגלובלי.

בדיוק אתמול נתן איימן עודה ראיון ל"אל-מוניטור" והבהיר שמה שהוא מצא בסיור שלו בארה"ב, עוד יותר מקודם לכן, זה ממסד שלטוני שהוא לא רק לא חלק מהפתרון לכיבוש, אלא גורם מרכזי בהמשך קיומו, מסיבותיו האינטרסנטיות שלו.

כן, ארה"ב, וגם מדינות מערב אירופה, בפועל מממנות את הכיבוש. בין אם זה בתמיכה בממסד הביטחוני של ישראל, בין אם זה בעסקים עם חברות שמרוויחות מהכיבוש, ובין אם זה בסיוע העצום שהם מעבירים לשטחים – דרך הרשות ודרך עמותות – באופן שבעצם מסיר את האחריות לנתיני הכיבוש מישראל ומעביר אותה למערב.

אז שוברים שתיקה נוסעים, כמו כולם, לדבר עם בעלי הכוח, עם בעלי ההשפעה, עם מי שמנהלים את הכיבוש מרחוק. כמו שציינתי בפוסט הקודם, רוב הפעילות שלהם ממוקד דווקא בישראל – בעדויות ובהקראת עדויות ובפרסומים ובסיורים ובסדנאות – כדי להסביר לחברה הישראלית מה היא שלחה אותם לעשות. אבל חלק, חלק קטן, מוקדש לפנייה למי שמממנים את כל זה.

אותו הדבר, אגב, קרה עם משטרים דכאניים בכל העולם. מתנגדי האפרטהייד, שחורים וגם לבנים, נסעו לאירופה ולארה"ב (ולברה"מ, בזמנו) כדי לגייס התנגדות לשלטון הגזעני שם. כל נתינים של כיבוש זר ורודנות (שלא היה כיבוש אמריקאי, ובעצם – גם נתינים כאלה) בעשרות השנים האחרונות נהגו באופן דומה. ושוברים שתיקה מצטרפים למגמה הזאת, כמי ששותפים להתנגדות לכיבוש – לא כנתינים של השלטון הזר, אלא כמי שמאסו להיות השלטון הזר הזה.

ודבר אחרון: שוברים שתיקה נוסעים גם כי פה לא מקשיבים. פה בעיקר עסוקים בהשמצות נגדם, בהסתה, באיומים. פה שרי הביטחון והחינוך מחליטים שהם לא יוכלו לדבר עם חיילים ותלמידים-שאמורים-להפוך-לחיילים, וגם לפני כן האווירה במקומות רבים הייתה דומה. אז הם לא מוותרים על החברה הישראלית. בכלל לא. הם ממשיכים לנסות כל הזמן. ביממה האחרונה, למשל, הם ביקשו ממאות האנשים (הישראלים!) שהשתתפו בהקראות עדויות של חיילים (בישראל!) לשתף את הסרטונים שלהם בפייסבוק, כדי להמשיך ולהלחם על החברה הישראלית. זה חשוב, זה קריטי, והם לא מפסיקים, אבל כן – צריך גם כלים אחרים.

> אגדת הסכין בגב האומה, גרסת "אם תרצו"

(והערה אחרונה-אחרונה: זוכרים שיש בארץ מזה כמה חודשים גל אלימות, עם דקירות ודריסות והרוגים והכל? אז הימין יודע שאין לו פתרון לזה. הוא יודע שמול בודדים שפועלים באופן עצמאי, לא מאורגן, כל עוד שהוא לא מציע פתרון מדיני אז אין לו פתרון בטחוני. אז במקום ללכת על משא ומתן וסיום הכיבוש ושלום, מוצאים אויב אחר. שכן מאורגן. שכן אפשר לתקוף, ולהגיד שאם רק נחסל אותו – זה יחזיר את הביטחון. והאויב הזה הוא השמאל. רק נחסל אותם ויהיה פה טוב. והופ, שכחנו מהאלימות המתמשכת ומהדיון ההכרחי על איך באמת לסיים אותה. קסם)

> מה הפריע לאיימן עודה להכנס למשרדי הסוכנות היהודית בניו יורק?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf