תודה לזוהראן ממדאני על ביטול הגדרת האנטישמיות של IHRA

צעד מתבקש ונועז. הסנאטור ברני סנדרס, ראש עיריית ניו יורק הנכנס זוהראן ממדאני ורעייתו ראמה דוואג'י, בטקס ההשבעה של ממדאני לראשות העיר, ב-1 בינואר 2026 (צילום: Andres Kudacki / AP)

יש לברך את זוהראן ממדאני, שכבר ביומו הראשון כראש העיר ניו יורק ביטל את אימוץ הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA שעליה הכריז קודמו בתפקיד, אריק אדמס. בניסיון לקושש עוד קצת קולות בקהילה היהודית לקראת הבחירות לראשות העיר, חתם אדמס ב-8 ביוני 2025 על צו מנהלי (Executive order) המאמץ את ההגדרה של ה-IHRA. זה היה עוד צעד נואש וטיפשי שלא הוסיף כבוד לאדמס וגם לא הועיל לו בבחירות, שכן אותה הגדרה לא עוסקת כלל באנטישמיות, אלא היא מכשיר רב עוצמה לקבוע את גבולות השיח על ישראל, להשתיק קולות ביקורתיים כלפיה וביחס לציונות ולצמצם את חופש הביטוי.

ככזו, ההגדרה גם גרמה נזק בל ישוער למאבק נחוש באנטישמיות הממשית, כשהפכה אותה לסוגייה פוליטית כה שנויה במחלוקת, ובאופן מובלע גם העניקה כתב מחילה לאנטישמים גלויים, כל עוד הם תומכים במדיניות ישראל נגד הפלסטינים. לפיכך, טוב עשה ממדאני שנפטר מאותה הגדרה מזיקה, המסמלת את כל מה שרע ושקרי בשיח שמטפחות ישראל ובנות בריתה סביב המושג "אנטישמיות".

לידתה של ההגדרה בראשית שנות ה-2000, לאחר התרבות מקרי אנטישמיות באירופה, ובעקבות רצונם של ארגונים יהודיים לנטר אותם. היו אלו ימי האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה הותקפו יהודים ומוסדות יהודיים, בעיקר באירופה, על רקע המתרחש בפלסטין/ישראל. הארגונים היהודיים ניסחו הגדרת עבודה מוסכמת לעבודת הניטור.

את ההגדרה ניסח באותה תקופה המשפטן קנת שטרן, יחד עם הרב אנדרו בייקר מהוועד היהודי-האמריקאי (AJC), והוא הצליח לשווק אותה למרכז הפיקוח על גזענות ושנאת זרים של האיחוד האירופי (EUMC, היום נקרא הסוכנות לזכויות יסוד) – גוף שסייע למאבק באנטישמיות באיחוד. ההגדרה פורסמה באתר המרכז, אך הוסרה משם בהמשך, משום שכבר אז ראו רבים את כשליה ונזקיה.

מנסח ההגדרה שטרן עצמו הפך לימים למתנגד החריף ביותר לאימוצה ככלי רגולטיבי במישטור השיח על ישראל, בייחוד באוניברסיטאות, ואף העיד בחריפות נגד אימוצה של ההגדרה בקונגרס האמריקני בנובמבר 2017. לטענתו, מלכתחילה כל תפקידה של ההגדרה היה ליצור שפה משותפת עבור גופים שונים העוסקים בניטור התופעה, ובשום פנים ואופן לא יותר מכך.

למרות זאת, ההגדרה כבר קנתה לה חיים משלה, ויותר ויותר גופים ממשלתיים בעולם, בהם משרד החוץ האמריקאי, החלו להשתמש בה. תפנית מדאיגה התרחשה כאשר במאי 2016 אימץ את ההגדרה ארגון בשם IHRA (ראשי תיבות של International Holocaust Remembrance Alliance, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה). IHRA הוקם ב-1998 כדי לשמר ולטפח את זיכרון השואה בכל העולם. כיום חברות בו 35 מדינות, כמעט כולן מערביות (כולל ישראל כמובן).

הגורמים העיקריים שדחפו לקבלת ההחלטה היו פרו-ישראליים. בראשם עמד מארק ויצמן ממרכז ויזנטל בלוס אנג'לס – ארגון שהגדיר את החלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרי התנחלויות כאירוע האנטישמי השלישי בחריפותו ב-2015, ואת החלטת האו"ם המגנה את ישראל על בניית התנחלויות כמו גם את הימנעות ממשל אובמה בהצבעה, כאירועים האנטישמיים החמורים ביותר ב-2016.

למעשה, ההצבעה על ההגדרה הזו בתוך ארגון ה-IHRA היתה בעייתית, משום שמדינות רבות תמכו רק בהגדרת הבסיס ולא בדוגמאות, ועל פי התקנון להחלטה נדרש קונצנזוס. אך גורמים חזקים יצרו את הרושם שמכלול ההגדרה כולו התקבל על ידי ה-IHRA, והפרשנות הזו התקבעה כאמת. מכל מקום, לאחר שהגוף אימץ את ההגדרה החלו המדינות החברות בו לאמץ אותו גם הן, ובמקביל דחפו אותה ככל יכולתן לגופים ציבוריים ופרטיים – מעיריות ואוניברסיטאות ועד קבוצות כדורגל וחברות תעופה.

התוצאה היתה קטסטרופלית. היכולת לדבר על מדיניותה של ישראל ולמחות נגדה הלכה והצטמצמה, מכיוון שלאור ההגדרה, כמעט כל ביקורת על ישראל או על הציונות יכלה להתפרש כאנטישמית. "כיפת ברזל דיסקורסיבית", כינה זאת הפילוסוף הישראלי עדי אופיר. למעשה, לא היה אפילו צורך להפעיל את כיפת הברזל הזו בכל פעם – לעצם קיומה היה אפקט מצנן ניכר. שהרי מי ירצה להסתבך עם האשמה באנטישמיות?

יתרה מכך, מדינת ישראל ותומכיה הצליחו להתיק את הדיון מביקורת על האפרטהייד, הנכבה, הכיבוש והסיפוח (עוד לפני הג'נוסייד), לשאלה אם דיון בכל אלו הוא לגיטימי, או שהוא בעצם ביטוי לאנטישמיות.

תוצאה קטסטרופלית. מצעד נגד אנטישמיות במנצ'סטר, בריטניה, בהשתתפות השר לענייני ביטחון פנים, טום טוגנדהאט, ב-21 בינואר 2024 (צילום: משרד הפנים הבריטי, CC BY 2.0)

היגיון מעוות

מהו אם כן מנגנון ההפעלה של אותה כיפת ברזל דיסקורסיבית?

הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA כוללת הגדרת יסוד מסורבלת למדי, שזו לשונה: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, אשר יכולה להתבטא כשנאה כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים יהודים או לא יהודים ו/או רכושם, כלפי מוסדות קהילה יהודיים ומתקני דת".

מכיוון שלא ניתן למעשה להבין כלום מההגדרה המשונה הזו – שבשל ערפולה, רב נזקה על תועלתה – צורפו לה 11 דוגמאות שנועדו להסביר אותה. שבע מדוגמאות אלה עוסקות בישראל, דהיינו ההגדרה מזהה את האנטישמיות בימינו בעיקר עם ישראל, ולא עם עוינות, אפליה ואלימות כלפי יהודים ברחבי העולם.

נוסף על כך, ההגדרה מנתקת את תופעת האנטישמיות מכל הקשר אוניברסלי. האנטישמיות, לפי הגדרה זו, היא תופעה העומדת בפני עצמה ואינה קשורה בשום דרך וצורה למופעים אחרים של אפליה, גזענות ושנאה, והמאבק באנטישמיות לא קשור לאמנות בינלאומיות ולארגונים שנועדו להיאבק בתופעות אלו. כאילו שהאנטישמיות היא Sui Generis, דבר יחיד במינו, שנמצא מעבר לכל בעיית גזענות, אפליה ושנאה אחרת. במילים אחרות, ההנחה היא של "עליונות יהודית" במאבק בסוגי הגזענות השונים.

אך נראה שהבעיה החמורה ביותר בהגדרה זו היא הזהות שהיא יוצרת בין יהודיות לציונות. באחת הדוגמאות המצורפות לה נכתב כי "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית" היא אנטישמיות. משמעות הדבר היא שהתנגדות לציונות היא בהכרח גם אנטישמיות, משום שמהיותו של אדם יהודי מתחייבת גם היותו ציוני. כך, למשל, הבינו זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו וחתנו ואיש אמונו של טראמפ ג'ארד קושנר, שני אישים בעלי עוצמה פוליטית גלובלית לא מבוטלת, וכך הם שיווקו זאת לעולם כולו.

משווקים התנגדות לציונות כאנטישמית בהכרח. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וג'ראד קושנר (צילום: מתי סטרן, השגרירות האמריקאית בישראל)

ההיגיון שעומד בבסיס הטענה הזו מעוות לחלוטין: שלילת הזכות המוקנית לכל עם – זכות ההגדרה העצמית – מהיהודים היא אפלייתם לרעה, ומשום כך היא אנטישמית. והרי איך ישראל יכולה לטעון דבר כזה, כשהיא עצמה שוללת את זכות ההגדרה העצמית מעם אחר – העם הפלסטיני, שלו כמובן אין מסמך המגן על האופן הראוי שבו יש לדבר אודותיו בעולם כולו.

ואת הטענה שמדינה כלשהי היא גזענית משמיעים יומם וליל מוחים ומבקרים כלפי כמעט כל מדינה על פני כדור הארץ. מדוע אם כך, כשדברים ברוח זו נאמרים על מדינת ישראל, לצד ראיות אמפיריות והנמקות חזקות, הדבר נחשב לאנטישמיות? האם הטענות שישראל היא מדינה שמקיימת שלטון אפרטהייד ושביצעה ג'נוסייד הן טענות אנטישמיות כי הן מאשימות את ישראל בגזענות, או תיאור עובדתי מציאותי ומדויק?

יתרה מכך, יש לא מעט יהודים, ביניהם ישראלים, כולל כותב שורות אלו, אשר רואים את מימוש זהותם היהודית דווקא במתיחת ביקורת על המשטר הגזעני והאלים שיצרה ישראל, וששואפים לשנות אותו מהיסוד למען עתיד טוב יותר ליהודים ולפלסטינים כאחד. האם יש בכוחה של הגדרה כלשהי לאפיין סוג כזה של זהות יהודית כאנטישמית וכלא לגיטימית? האם מתפקידם של מוסדות בינלאומיים ומדינות להחליט עבור היהודים כיצד ראוי לממש את זהותם היהודית? נדמה שהתערבות כזו עצמה כבר גובלת באנטישמיות.

מה שמביא אותי לנקודה נוספת שהופכת את הגדרת ה-IHRA למסמך כה בעייתי, והיא הטענה כי כל "סטנדרט כפול" כלפי ישראל הוא אנטישמי. גם טענה זו מופרכת לחלוטין, שהרי לא קיים סטנדרט בינלאומי לביקורת כלפי מדינות. כיצד ניתן למדוד אם הביקורת שהוטחה בארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם, או כנגד הצרפתים בזמן מלחמת אלג'יר, או בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד, או ברוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה, זהה בעוצמתה לביקורת על ישראל בזמן הג'נוסייד בעזה, או שמא היא מתונה ממנה ומשום כך מהווה ביטוי לאנטישמיות?

יתרה מכך, טבעה של כל פעולה פוליטית הוא התמקדות בנושא אחד ולא בנושאים אחרים. טבע זה לפי הגדרת ה-IHRA, חושף כל מי שמקדיש את מרצו למאבק למען זכויות הפלסטינים תוך ביקורת על ישראל להאשמה באנטישמיות. שהרי ניתן לטעון נגדו – ואת סוריה/סין/סעודיה/סודאן וכו' כבר גינית? אם לא, תשתוק לגבי ישראל, כי אחרת תתויג כאנטישמי.

הפכה את מובנו של מושג האנטישמיות

מכל זה עולה שטבעה של הגדרת ה-IHRA הוא השלכתי לגמרי. כל מה שישראל מתירה לעצמה – לשלול את זכות ההגדרה העצמית ולדרוש לעצמה פריבילגיות בקידוד השיח נגדה – היא אוסרת על אחרים. כזה הוא גם הסעיף המזהה אנטישמיות בכל רמז לכך שמעשי ישראל דומים לאלו של הנאצים. מעבר לעובדה שטראמפ ומנהיגים רבים אחרים הושוו לנאצים; ומעבר לעובדה שהיו גם יהודים וישראלים שעשו זאת – כמו למשל הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ שכינה את המתנחלים יהודונאצים, או ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום שדימה את שליטת ישראל בפלסטינים לצורות השליטה של הנאצים באירופה – הרי בישראל עצמה מאז הקמת המדינה נפוצה ההשוואה של הפלסטינים ומנהיגיהם לנאצים.

כך, לאחרונה הוגדרו כל הפלסטינים על ידי אישי ציבור רבים בישראל, ובהם למשל שר האוצר בצלאל סמוטריץ', כנאצים – וזאת כדי לטעון שאף לא אחד מהם יכול להיחשב חף מפשע. גם כאן, את מה שמתירה ישראל לעצמה היא אוסרת על מתנגדיה.

ההיגיון של ההגדרה ורוחה הוא כאמור השלכתי לגמרי. ואף גרוע מכך. היא הפכה לגמרי את מובנו של מושג האנטישמיות ואת משמעות המאבק נגד התופעה. שהרי המאבק באנטישמיות נועד להגן על מיעוט חסר הגנה ולעיתים זכויות מפני עריצות המדינה וחברת הרוב, ועתה משמש "המאבק באנטישמיות" כמכשיר רב-עוצמה בידי ישראל כמדינה ובידי היהודים בה להתנכלות לפלסטינים, המהווים קבוצה נטולת זכויות, עד כדי מאמץ לחסלם.

הנזק הנוראי שגרמה ההגדרה ורוחה הוא בלתי ניתן לשיעור, והוא מתועד במאמרים רבים וגם בכמה מאגרי מידע מקיפים. לא זו בלבד שהיא הפכה את השיח על פלסטין לזהיר מאוד במקרה הטוב ולכמעט בלתי אפשרי במקרה הרע. במרחבים ציבוריים היא גם אפשרה, למשל, לימין האמריקני להצמיח שיח אנטישמי מובהק, מבלי שתשומת הלב תתרכז בו – שהרי הבעיה האמיתית היא "האנטישמיות של השמאל האסלמיסטי האנטי ישראלי".

דוגמאות לכך יש למכביר, החל מהצועדים ב-2017 בשארלוטסוויל שצעקו "יהודים לא יחליפו אותנו", בהתיחסם לתיאוריית ההחלפה האנטישמית והקונספירטיבית הרווחת בימין האמריקני; ועד לדמות כמו ניק פואנטס, מכחיש שואה שהכריז שהוא "אוהב את היטלר" ומתגד ל"יהדות התלמודית", שהתראיין לאחרונה לפודקאסט הפופולרי במיוחד של טאקר קרלסון, שלו מאזינים מיליוני אנשים ברחבי ארה"ב ובעולם.

ההגדרה אפשרה לימין האמריקני להצמיח שיח אנטישמי מובהק, מבלי שתשומת הלב תתרכז בו. צועדים בעצרת "איחוד הימין האמריקאי" בשארלוטסוויל, וירג'יניה, ב-12 באוגוסט 2017 (צילום: Anthony Crider)

את מלוא נזקה של ההגדרה, שרוב הארגונים היהודים הממוסדים בארה"ב (וגם באירופה) תומכים בה כחלק מתמיכתם העיוורת בישראל, אנו רואים היום באופן שבו עושה בה שימוש ממשל טראמפ. כבר בדצמבר 2019 החיל טראמפ בצו נשיאותי את הסעיף השישי של חוק זכויות האזרח האמריקאי, האוסר אפליה, על היהודים – והגדיר את האפליה האסורה על סמך הגדרת ה-IHRA.

ההגדרה אף שימשה את טראמפ במתקפתו האחרונה על מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחאה נגד הג'נוסייד בעזה. אוניברסיטאות רבות נדרשו לאמץ את הגדרת ה-IHRA ככלי לבדיקת סילבוסים אקדמיים. שניים מבכירי החוקרים באוניברסיטת קולומביה – חוקרת השואה מריאן הירש וחוקר ההיסטוריה הפלסטינית ראשיד חאלידי – סירבו ללמד קורסים בשנת לימודים זו, מחשש שיועמדו לדין משמעתי על סמך ההגדרה.

הגדרת ה-IHRA עוררה התנגדות עצומה בכל העולם, וכמה הגדרות אלטנטיביות נוסחו במקומה. אחת מהן היא הצהרת ירושלים על אנטישמיות (גילוי נאות, הייתי בין יוזמיה ומנסחיה), המציעה תפיסה אחרת לגמרי שמפרידה, אלא אם כן יוכח ההפך, בין דיון ביקורתי על ישראל והציונות לבין אנטישמיות – שכן חפיפה כזו יכולה להתקיים, אך לכך נדרשת הוכחה חזקה. היא גם מקשרת את המאבק באנטישמיות למאבק רחב יותר בגזענות ובאפליה. על הצהרת ירושלים חתומים היום כ-400 חוקרים מתחומים רלוונטיים, והיא מייצגת במידה רבה את המקובל בחוגים אקדמיים ואף מסייעת במקרים קונקרטיים למאבק בהגדרת ה-IHRA, בעיקר באוניברסיטאות. קבוצה אחרת שניסחה הגדרה פחות מעוותת מזו של ה-IHRA היא קבוצת אקדמאים ופעילים בחוף המערבי של הארה"ב, שנקראת קבוצת נקסוס.

אך יש לזכור, כפי שטענו מבקרים, שגם ההגדרות הללו נטועות בעמדה בעייתית מאוד, הגורסת שלאנטישמיות יש מעמד מיוחד ושרק היא דורשת הגדרה בינלאומית, שאותה מנסחים יהודים ואירופאים כדי להגביל את האופן שבו מדברים פלסטינים ותומכיהם על ישראל. זאת, בעוד שאין כל הגדרה מקבילה שתרסן את האופן הגזעני והג'נוסיידלי שבו מדברים ישראלים-יהודים ואחרים על הפלסטינים.

סימנים להיחלשות התמיכה בהגדרת ה-IHRA. הפגנה נגד הג'נוסייד הישראלי בעזה בטורונטו, קנדה (צילום: Can Pac Swire, CC BY-SA 2.0)

את הבעיה הזו ביקשה לתקן הגדרה נוספת – הצהרת ניו ג'רזי על אנטישמיות ואסלמופוביה. הגדרה זו קושרת בין אנטישמיות לאסלמופוביה ומתייחסת גם לאנטי פלסטיניות, אך היא לא כל כך מוכרת ונעדרת תמיכה פוליטית רחבה. אולם האמת היא שברוב המדינות אין כל צורך בהגדרה כלשהי של אנטישמיות, שכן חוקים נגד גזענות, הסתה ושיח שנאה מספיקים בהחלט, ואם יש תועלת כלשהי בכל ההגדרות הללו היא אך ורק לדיון חינוכי על הסוגיות הללו.

מעניין כי לאחרונה, ועל רקע הג'נוסייד בעזה, לצד התחזקות התמיכה בהגדרת ה-IHRA ורוחה בימין האמריקאי והעולמי, יש גם סימנים להיחלשותה בחוגים אחרים. כך לדוגמה פרשה לאחרונה ברזיל מארגון IHRA  שבו היה לה מעמד של משקיפה. מפלגת השמאל הגרמני די לינקה אימצה את הצהרת ירושלים, וארגונים רבים מסתייגים מהגדרת ה-IHRA.

על אלו מתווסף עכשיו צעדו המתבקש והנועז של ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני שביטל את תקפותה של ההגדרה בעיר, ניתק בין אנטישמיות לביקורת חריפה על ישראל והתנגדות לציונות, והשיב את הדיון באנטישמיות למקומו הראוי יחד עם כל שאר סוגי האפליה והשנאה. מהלך זה כל כך מתחייב וכל כך נדרש, במיוחד בימים אלו שבהם נתונים הפלסטינים למאבק ג'נוסיידלי מרובה חזיתות על עצם קיומם.

יישר כוח זוהראן.

עמוס גולדברג הוא חוקר שואה ורצח עם באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו "וזכרת: חמש קריאות ביקורתיות בזיכרון השואה הישראלי" התפרסם בהוצאת רסלינג ב-2024. פרק נרחב בספר זה מוקדש להגדרת האנטישמיות של IHRA ולנזקיה