newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קפיטליסט, בז למוחלשים, דורסני. ת"א-יפו לא תתגעגע לחולדאי

חולדאי דומה מאוד לאיש שהוא רוצה להחליף: הוא לא מוכן לקבל ביקורת, לוקח קרדיט על מה שלא מגיע לו ובורח מאחריות על כישלונות, מעדיף את העשירים ומזניח את הציבור. שולה קשת, חברת מועצת העיר, לא יכולה לחכות שחולדאי יעזוב

מאת:

על פניו, רון חולדאי הוא איש עתיר זכויות: איש שגדל בהתיישבות העובדת לצד האח המאומץ עמוס עוז, טייס ומפקד בחיל האוויר, מנהל הגימנסיה הרצליה, וראש עירייה שבתקופתו הפכה תל אביב-יפו ל"מבצר האחרון" של ישראל הליברלית.

התגלה כחסיד שוטה של ההיגיון הקפיטליסטי. רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

התגלה כחסיד שוטה של ההיגיון הקפיטליסטי. רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כמו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאותו הוא מבקש להחליף, חולדאי מחזיק בהגה השלטון יותר מעשרים שנה, ומסרב להרפות ממנו גם כשהוא מדבר על כך שהגיעה השעה "להציל את המדינה". כמו נתניהו, חסידיו לא מסוגלים לדמיין אלטרנטיבה מנהיגותית ראויה יותר, גם כשמול עיניהם מצטברות עדויות כי השלטון שלו מוביל למשבר כלכלי, חברתי ותכנוני.

כמו נתניהו, חולדאי מסמל את התרבות הקפיטליסטית חובבת הטייקונים, שכל ביקורת נגדה מתויגת במקרה הרע כבגידה בערכי המנהיג, או במקרה הטוב כפופוליזם חסר אחריות. "על תל אביב לא מהמרים", אמרה סיסמת הבחירות האחרונה של חולדאי. טוב שלפחות לא ניסה לטעון שהוא "ליגה אחרת".

ניתן למצוא עוד נקודות השקה רבות בין ראש הממשלה לבין זה הקורא עליו תיגר. בראש ובראשונה, הם האבות המשותפים לטרגדיה של דור שלם, שחונך לחשוב כי מלבד ניהול היפר-קפיטליסטי וסמכותני אין דרך אחרת להוביל את השלטון בישראל.

גם לפני חולדאי לתל אביב היתה טיילת

בתקופת חולדאי הפכה תל אביב-יפו לראויה למגורי עשירים בלבד. אם עליית מחירי הדיור בעשור האחרון הייתה כלי לניגוח נגד נתניהו, הרי שאצל חולדאי התייקרות המגורים בתל אביב-יפו שימשה תעודה של כבוד ולעתים אף התרברבות – "העיר מבוקשת".

נהירת מעמד הביניים החילוני לעיר מעולם לא נתפסה בעיניו כסימן לחולשת האלטרנטיבה העירונית בישראל. אסור לומר שהתכנון העירוני של ימי מאיר דיזנגוף וישראל רוקח, או ההתחדשות העירונית של "העיר הלבנה" שקודמה בימי שלמה להט (צ'יץ') ורוני מילוא, הם מה שאיפשר לעירייה לקטוף את פירות ההצלחה של המחסור באלטרנטיבה עירונית בישראל.

אסור לומר שהשיפור במצב התקציבי של העירייה נובע מהחלטה מכוונת של הממשלה להעדיף את תל אביב-יפו כמוקד תעסוקה, או מהתהליך הבריא שעבר רוב השלטון המקומי מאז משבר 2003.

אם לפני נתניהו ייצרנו רק תפוזים, הרי שלפני חולדאי בכלל לא ברור אם היו לנו חוף ים וטיילת ראויה (היתה, אבל הוא שיפץ אותה במחיר בזבזני תקציבית וסביבתית). רק בזכותו הפכנו למרכז התרבות הישראלית החילונית.

שוב ושוב נאלצו התושבות והתושבים להילחם במשך שנים כדי לקבל את המובן מאליו, מוסד חינוכי במרחב סביר מהבית או גינה ירוקה בלב שכונה צפופה

אבל זה לא נכון. יש עוד כאלו הזוכרים שגם לפניו היה ים, היתה עיר לבנה, והיינו מטרופולין תוסס של תרבות. אף שכל מה שטוב בתל אביב-יפו קרה לכאורה בזכותו, חולדאי תמיד הרחיק את עצמו מהקשיים שעמם מתמודדת העיר. חולדאי העדיף לגלגל שוב ושוב את האחריות על משבר הדיור לממשלה, והקפיד לחסום כל יוזמה שתקל על הורדת יוקר המחייה של תושבות ותושבי העיר, הן בדיור והן בחינוך.

פרט לכמה עלי תאנה שפיזר, חולדאי סירב להרחיב את הדיור הציבורי ואת הדיור בהישג יד בקרקעות שבבעלות העירייה, ובחר להפריט את נכסי הציבור לטייקוני הנדל"ן תוך שהוא מצמצם את מלאי הדיור הציבורי בשיכונים בעיר.

תושבים חסמו בגופם את ההפרטה

בכל העיר קודמו פרויקטים שייצרו באופן מכוון ג'נטריפקציה, תוך אדישות ודורסנות כלפיי האוכלוסייה הוותיקה והקהילות המוחלשות. דורסנות זו הגיעה לשיאה בגבעת עמל ובתל כביר: בגבעת עמל השתמשה העירייה בטייקוני נדל"ן כדי לפנות חלוצים שעלו על הקרקע עם קום המדינה, וסירבה בכל תוקף לסייע להם לקבל פיצוי כספי או קורת גג.

בתל כביר פונו בכוח עשרות תושבים בתואנת שווא של צורך בהרחבת פארק, אך גם שם המטרה היא השבחת הקרקע, או במילים אחרות, העברתה לנדל"ניונרים.

יוסי גולן במהלך פינוי ביתו בשכונת אבו כביר בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

לא הצליח לעצור את הדמעות. יוסי גולן במהלך פינוי ביתו בשכונת אבו כביר בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

בעוד שקודמיו בתפקיד הורישו לעיר קרקעות בבעלות ציבורית כיד המלך, העירייה בראשות חולדאי הקפידה לספסר באדמותיה: בשוק הסיטונאי, ברמז-ארלוזורוב, בשרונה, בסומייל, בחוף הים, פעמים רבות ברשלנות גדולה ובמחירים שהתבררו בדיעבד כנמוכים.

שוב ושוב נמכרו קרקעות העירייה והפכו למגדלי מגורים לאלפיון העליון, פעמים רבות תוך מתן הטבות כספיות שערורייתיות לעשירי הארץ, דוגמת עסקת הדולפינריום. שוב ושוב נאלצו התושבות והתושבים לחסום בגופם את הפרטת נכסי העיר, כפי שקרה בניסיון להעביר את מוזיאון תל אביב לידי משפחת עופר בשנת 2004, או כפי שחולדאי מנסה לעשות כעת בכיכר אתרים.

שוב ושוב נאלצו התושבות והתושבים להילחם במשך שנים כדי לקבל את המובן מאליו, מוסד חינוכי במרחב סביר מהבית או גינה ירוקה בלב שכונה צפופה.במקרה של גן קריית ספר, חולדאי ויתר על נטיותיו הפרו-נדלניסטיות רק אחרי 15 שנה של מאבק ציבורי. מי יכול לדמיין בכלל איך היה נראה לב העיר אם חולדאי היה מקבל את רצונו בקריית ספר או באשכול הגנים ברחוב העבודה (שאותו ניסה להחריב בשנה שעברה).

לנקות את השטח מקבצנים ומחוסרי בית

חולדאי רגיל בדרך כלל להשליט את רצונו. ככה זה כשפקודת העיריות הופכת את חברות וחברי המועצה לכלי שרת בידי ראש העירייה; ככה זה כשקיבלת אימפריית נדל"ן, המרשה לעצמה לפרש כראות עיניה את חוק התכנון הישראלי; ככה זה כשראש העירייה מרשה לעצמו להשתמש מדי פעם במערך הניו-מדיה של העיר לצרכים פוליטיים.

מעניין יהיה לראות אותו בפוליטיקה הלאומית, שבה ייתקל לראשונה, בגיל 74, במערכת שאינה סרה למרותו באופן אוטומטי.

פעמים רבות חלומו של חולדאי הפך לסיוט עבור חלק גדול מהציבור. כך למשל אלפי הדיירות והדיירים של מתחם השוק הסיטונאי, שגילו שלא ניתן לתחזק כספית את המתחם המגלומני, שאגף נכסי העירייה יצר בעידוד ראש העיר. או למשל בעלי העסקים הקטנים בעיר, שכמעט לא זכו לתמיכת העירייה, גם כשקרסו בגין עבודות התשתית שהיא מקדמת בשמחה עם הממשלה לצורך הקמת הרכבת הקלה והמטרו.

חולדאי מתגלה פעמים רבות כחסיד שוטה של ההיגיון הקפיטליסטי, חסר חזון ומעוף. לכן הירבה להקים קניונים מפוחלצים ברחבי העיר, ולכן לא יוריש אחריו ולו תיאטרון אחד או מוסד תרבות חדש (בניגוד מוחלט לצ'יץ', למשל, שהקים מוסדות תרבות אבל רק באזור העיר הלבנה), מלבד תוכנית מגלומנית להקים קמפוס תרבות אירופוצנטרי וגרנדיוזי ללהקת המחול בת שבע בשכונת נווה שאנן ובכך לזרז את הג'נטריפיקציה התרבותית של השכונה. זה בזמן שהביא לסגירתו של בית הספר קדמה בדרום העיר.

בעיריה רצו לנקות את דרום העיר לטובת התושבים החדשים. הומלס בבניין נטוש בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

בעיריה רצו לנקות את דרום העיר לטובת התושבים החדשים. הומלס בבניין נטוש בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

חולדאי הרבה להעדיף טייקוני נדל"ן, אך התעמר בבעלות ובבעלי דירות קטנים שביקשו לסגור מרפסת או להוסיף ממ"ד. הוא דחק באגרסיביות אוכלוסיות מוחלשות מדרום תל אביב ויפו. תחת מנהיגותו מגדירים בעירייה קבצנים, מחוסרות.י בית ומכורות.ים כגורמים שליליים, שיש לגרשם בשביל "לנקות" את השטח לטובת התושבים החדשים.

זו הסיבה שבמשך שנים סייע לתל אביביות.ים להתמכר לשימוש ברכב הפרטי, ורק כשהכאוס התחבורתי הכריע את העיר נזכר להודיע לנתינים ש"תם עידן הרכב הפרטי" (לא תם עידן הרכב הפרטי שלו, כמובן, גם לא תם עידן סבסוד הנסיעות ברכב פרטי במיזם "אוטותל", חס וחלילה).

היעדר החזון, או עודף האדישות, אחרים לכך שהוא יעביר לבא.ה אחריו את התחנה המרכזית החדשה בנווה שאנן, מיזם תחבורה כושל ומזהם שהיה ניתן וצריך לפנות מדרום העיר עוד לפני שנים רבות.

חולדאי והמערכת שהוביל היו אדישים לחלוטין לתמותה העודפת שיוצרת התחנה, סירבו לשקול חלופות שפויות להפעלתה, ואף ניסו בשנה שעברה להקים בצמוד אליה בית ספר יסודי ועל הדרך גם לנסות להרוס את הגינה בלוינסקי, השטח הירוק היחיד בשכונה עם זיהום האוויר הגבוה ביותר בישראל מבחינה תחבורתית. עד כדי כך הם אינם מודעים לנזקיה.

קיבל ליטוף מהתקשורת

חוסר בחזון עירוני ומנהיגותי הוביל לאחרונה, בשיא משבר הקורונה ובניגוד לכל היגיון חברתי ותקציבי, להחלטה הרת גורל לעצור את ההשקעה העירונית בתשתיות ובבינוי.

החלטה נוראית זו, שכמעט לא זכתה להד תקשורתי וציבורי, צפויה לדעתי להעצים את המשבר הכלכלי בעיר, ותקשה מאוד על התושבות והתושבים לחזור לשגרת חייהם לאחר שתחלוף המגיפה.

דמיינו מה היה קורה אם ממשלת ישראל היתה מחליטה להקפיא לחלוטין את תקציב הפיתוח שלה דווקא בתקופה הזו. הארץ היתה זועקת חמס. אך במקרה של חולדאי, החלטה כה הרסנית לא זכתה ולו לבדל של ביקורת ציבורית.

חולדאי מקבל במשך שנים תקשורת מלטפת, המבליטה את הדברים היפים שהוא יודע להגיד למחנה הליברלי. חלק מדברים אלו גם תורגמו למעשים, כמו ההשקעה הצודקת והנכונה שעשה בקהילה הלט"בית, שתרמה למהפכה לאומית במעמדה ואת תל אביב-יפו לבירה בינלאומית של קהילה זו. אך התקשורת חוטאת בכך שהיא מאתרגת את חולדאי. היא טועה בכך שגם כעת, כשעלה לזירה הציבורית, היא לא עוסקת מספיק בפערים הגדלים בחינוך בעיר ובהפרדה האתנית, שחולדאי הנהיג במערכת החינוך (דבר שקל להצדיק כשאתה מחלק ממילא את העיר לשכונות אתניות). היא אינה מבקרת אותו על הזנחת החינוך בגיל הרך, שמצבו בתל אביב-יפו גרוע יותר מרוב הערים בארץ, כולל אלו החלשות תקציבית מתל אביב-יפו.

דומה לנתניהו הרבה יותר ממה שהוא חושב. חולדאי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

דומה לנתניהו הרבה יותר ממה שהוא חושב. חולדאי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

התקשורת מגבה את ההרעבה התקציבית של החינוך הציבורי בעיר, ומשווקת אותה לעתים בצורה מטעה כ"חיזוק הזרם הממלכתי על חשבון הזרמים החינוכיים הייחודיים". התקשורת לא מדגישה מספיק את סירובו לקיים מערכות חינוך ציבוריות משותפות ליהודים וערבים, ומצניעה את הטרטור הבלתי פוסק שמינהל החינוך מייצר לזרם הממלכתי המשותף, המנסה לקרב בין תלמידים חילונים ודתיים. מעטים תוהים מדוע קיים בעיר מחסור כה חריף בעובדות ועובדי הוראה, חמור ברבה מזה שקיים בשאר הארץ, ומדוע העירייה מסרבת להתמודד עם משבר זה למרות יכולותיה הכספיות.

למחנה הליברלי, או לפחות אלו שאינם מכירים את חולשותיו של חולדאי כראש העירייה, צפויה אכזבה קשה מחולדאי המנהיג הלאומי.

לאורך כל הקריירה שלו, חולדאי ידע להיות מפקד וגנרל, ומעולם לא הצליח להכיל ביקורת, להאציל סמכויות ולקיים דיאלוג עם אלו שחולקים עליו. רבות ורבים יוכלו להעיד, כי כמעט כל ויכוח אתו מסתיים באובדן עשתונות וצעקות, בעיקר ובייחוד כשאלו המעזות לערער על עמדתו הן נשים. או אז משתחרר הרסן, והפאסיב-אגרסיב השגרתי הופך לתוקפני במיוחד.

מלבד חוסר יכולתו להכיל דעות שונות ולהוביל תהליכים באופן דמוקרטי אמיתי, המחנה הליברלי יגלה שגם ברמה הלאומית, כמו הארצית, חולדאי לא יבחל בשותפות פוליטית עם אלו המעודדים שנאת זרים ומיעוטים. חולדאי, שידע לשתף פעולה עם הממשלה בריכוז הקהילה הזרה בדרום העיר, לא יהסס גם ברמה הארצית להכניס גזענים כשותפיו בקואליציה.

איך אני יודעת זאת? כי כך כבר עשה בהצלחה במועצה, וללא ביקורת ציבורית. אז בכנסת לא? חולדאי ייאבק על מעמדם מתוך הכרה בערך הנאמנות והכרת הטוב לתומכיו הפוליטיים, כולל גם כאלו שהורשעו והואשמו בפלילים.

המחנה הליברלי מחפש פוליטיקאי ציני

ואולי זה מה שמחפש המחנה הליברלי: פוליטיקאי ציני עם גבולות מוסריים רופפים, מישהו שיוכל לתת סוף סוף פייט אמיתי למשפחה שנאחזת בבלפור. ומה רע? הוא פחות נהנתן, פחות שונא ערבים, קצת פחות מחובר למתנחלים (ממש קצת פחות, אם תבחנו את התקציבים שחילק בנדיבות לגרעינים התורניים בעיר). אז הוא קפיטליסט שלוקח בערבון מוגבל את שלטון החוק, אז מה.

אולי זה מה שנותר לנו לשאוף אליו, אחרי האכזבה מגנץ. יש לי חבר טוב, שמאלני למהדרין, שאומר כל הזמן, שעיקר הכעס שלו על נתניהו נובע מהעובדה כי תופעה כמו רון חולדאי הפכה בישראל לאידיאל חיובי של מנהיג.

לא דאג לדיור ציבורי. חולדאי מפונה ממפגינים שמחו על מחסור בדיור ציבורי (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

לא דאג לדיור ציבורי. חולדאי מפונה ממפגינים שמחו על מחסור בדיור ציבורי (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

זו לא בדיחה – זוהי טרגדיה. זו השלמה עם הבינוניות ועצימת העיניים אל מול זרעי הפורענות, אובדן התקווה לעתיד טוב יותר. "הבטחתם סביר" במקום "הבטחתם יונה". בזכות ההשלמה הזו אפשר להתעלם מכך שחולדאי, המציג עצמו כאלטרואיסט, מסרב לפנות את מקומו בראשות העירייה עד שיבטיח לעצמו את הג'וב הפוליטי הבא, וכך משאיר את עירו ללא ראש עירייה מתפקד לעוד כמה חודשים – דווקא בשעת משבר בריאותי, חברתי ותחבורתי, וכל זאת לטובת קמפיין פוליטי נוסף.

"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", אמר חולדאי במסיבת העיתונאים בהכרזה על הקמת מפלגת "הישראלים". ואני לא אשתוק כי עירי ושכונתי משנות את פניהן בעקבות המדיניות הדורסנית שלו במהלך עשרות השנים בתפקידו כראש עירייה.

אני מברכת על עזיבתו. מודה לו על שירותו לעיר ועל שיפוץ שדרות רוטשילד לפני עשרים שנה, באמונה שלמה שנסתדר טוב יותר בלעדיו. אני בטוחה, שעזיבתו (אם אכן יפנה את כיסאו), תספק הזדמנות לצמיחת מודל מנהיגותי אחר בתל אביב-יפו. ומה שיקרה בתל אביב-יפו, לטוב ולרע, יסמן גם את העתיד של שאר מדינת ישראל.

שולה קשת היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו בסיעת "אנחנו העיר", יו"ר ועד שכונת נווה שאנן ופעילה ב"כוח לקהילה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf