קישואים, חומוס ומסע היסטורי-תרבותי: הגלריה שבלב השוק בחיפה

מאז שעברתי לגור בחיפה, אני נוהגת לעשות קניות בשוק ואדי נסנאס, שוק קטן וצבעוני שניתן למצוא בו קישואים מוכנים למילוי ובישול, פטרוזיליה חתוכה ושטופה ועוד מיני דברים מושקעים. בשבוע שעבר, כשהלכתי כהרגלי לשוק, נתקלתי להפתעתי בגלריה חדשה, שנפתחה ליד המאפיה המקומית ומול חנות הקפה והאלכוהול, במבנה עתיק שהיה פעם נגריה.

המראה יוצא הדופן הזה, של גלריה לאמנות באמצע שוק הירקות, והצבעים החמים והזועקים של הציורים שמוצגים בה, ממש קראו לי להיכנס.

בפנים מצאתי את בעלת הגלריה, שנקראת גלריית חיפה, והיוצרת סועאד נסר-מח'ול, מקבלת את פני האורחים עם חיוך על פניה. אף שהיא יודעת שהסיכוי שיקנו משהו אינו גדול, היא בכל זאת טורחת לעמוד לידם ולהסביר על כל ציור, ועל ההיסטוריה של העיר חיפה. והסיפור שלה יוצא דופן לא פחות מהגלריה שפתחה.

נסר-מח'ול נולדה בחיפה, בשכונה שנקראה אלבורג ("המגדל"), כיום שיבת ציון, צמוד לשכונת ואדי אלסליב. הבית שבו גרה נחשב לבית הכי יפה בעיר, ארמון אבראהים באשא אלח'ליל, מי שכיהן כראש עיריית חיפה בין 1911 ל-1913. בקומה השנייה היה חדר משחקים, שהפך מאוחר יותר לגלרייה שבה ציירה.

"הילדות שלי היתה מלאה בשתיקות ועצב. אמא שלי כל הזמן בכתה. ראינו אותה בוכה ושתקנו. אמא שלי התאלמנה בגיל 35, אנחנו חמש בנות. אני והתאומה שלי תרז היינו בנות 7 כשאבא מת. רוב המשפחה נעקרה ללבנון ולמחנות הפליטים. נותרנו שש נשים לבד, בבית שדומה לטירה. כמעט לא יצאנו מהבית", היא מספרת.

אחרי שרוב המשפחה נעקרה מהמקום, "אמא שלי היתה שולחת ד"ש לאחיות שלה בלבנון דרך הצלב האדום. אני זוכרת אותה יושבת ומקשיבה לרדיו בימי ראשון כדי לשמוע אם מישהו שולח לה ד"ש בחזרה. לא דיברנו על זה ועל משמעות הפליטים, אבל זה ריחף כל הזמן מעלינו.

"היו הרבה מבנים היסטוריים בסביבה. רוב האזור נהרס ב-1948, והשאר בשנות ה-60. אני ואחותי ישבנו ליד החלון עם הסורגים והסתכלנו על ההריסות. לוואדי אלסליב הביאו מהגרים ממזרח אירופה ויהודים מזרחים, ושיכנו אותם בצפיפות גבוהה. אנחנו היינו המשפחה הפלסטינית היחידה שלא נעקרה. לא הכרנו את השכנים, לא יצאנו לרחוב. הבית היה מוקף בגדר ענקית. אני והאחיות שלי היינו יושבות ליד החלון וממציאות שמות וכינויים לשכנים.

"ב-1959 היו מאורעות ואדי אלסליב, והעירייה החליטה להוציא את האנשים משם ולסגור את הבתים בבטון. אחרי שהשכונה התרוקנה מיהודים, התחלנו לרדת למרחק של 200 מטר מהבית שלנו, כי נותרו שם עוד כמה חנויות. המשכנו לגור שם עד שנת 2000, ואז הוציאו אותנו משם. העניין עדיין בבית המשפט".

נסר-מח'ול מספרת: "אמא שלי היתה אישה חזקה. היא זו שתיקנה כל דבר שהתקלקל בבית. גם אחותי המבוגרת ממני עסקה בחשמל ונגרות. לחיות בלי גבר, עם אמא חזקה, לימד אותנו עצמאות. הבית היה מלא השראה, מה שאיפשר לי ליצור. התחלתי לצייר מגיל 3. אמא חינכה אותנו ליצור את הדברים שלנו בעצמנו. תפרנו גם את הבגדים שלבשנו. מגיל צעיר רכשנו הרבה יכולות. למדתי בבתי ספר כנסייתיים, שם גם עודדו אותנו לצייר, אני ואחותי היינו אחראיות על ציורי הקיר בבית הספר".

"האמנות היא חלק מההתחדשות העירונית"

לצד הציור, נסר-מח'ול סיימה תואר ראשון בהנדסת בניין בטכניון, ותואר שני ודוקטורט בבינוי ערים. ב-1992 היא נישאה לעיסאם מח'ול, חבר הכנסת לשעבר, בנישואים אזרחיים, ונולדו להם בן ובת, שהלכו בדרכה של אמם: הבן חנא סיים לימודי ארכיטקטורה בהצטיינות, והבת ג'נא עוסקת בנדל"ן. יש לה משרד הנדסה, שאותו הקימה ב-1989.

לדבריה, השכונה והבית שבהם גדלה השפיעו מאוד על בחירותיה בחיים – גם המקצועיות, וגם בעיצוב אישיותה האמנותית. "לא במקרה כל הציורים שלי מהילדות היו בשחור לבן. הם ביטאו את העצב של אמא שלי, את הריסת הוואדי, את הפליטות. בחיים שלי לא ראיתי פליטים, אבל מגיל 13 ציירתי פליטים. כל הנשים שציירתי לבושות בבגדים ארוכים ומכסות את הראש, אף שנולדתי בבית חילוני. עד היום הזה אני לא מבינה איך הצלחתי לצייר פליטים בלי לראות פליט.

יצירות של סועאד נסר-מח'ול מהתערוכה המוצגת בגלריה (צילומים: סוהא עראף ובאדיבות סועאד נסר מח'ול)

"לא היתה אז טלוויזיה, לא היה כלום. האווירה היתה קודרת מאוד. הייתי הולכת בין ההריסות של הוואדי כדי לבקר חברה. מולך הריסות, לידך הריסות. זה התבטא ביצירה שלי, שכללה נשים ובתים ישנים".

אחרי שהציגה בתערוכות בכפר יסיף ובאלקודס והשתתפה בתערוכות ברחבי העולם, בשנים האחרונות בחרה נסר-מח'ול להפסיק להשתתף בתערוכות עם האמנות שלה. "זה דורש המון אנרגיה וזמן", היא אומרת. "היום אני מעדיפה ליצור".

אחד הפרויקטים שעשתה במסגרת המשרד שלה היה תכנון ל-40 כפרים שהיו אז לא מוכרים באזור אום אל פחם, ראמה, שפרעם ועוספיא. "אחרי שסיימתי תואר שני עלה נושא הכפרים הלא מוכרים. לא היה לי המון ניסיון בתכנון, אבל הנושא דיבר אלי", היא מספרת.

"פניתי לראש ועדת המעקב דאז, מוחמד אבו אלהיג'א, ואמרתי לו – חייבים לעשות תכנון לכפרים. פניתי לעמותת אלתעאון ברמאללה, שתומכת בפרויקטים כאלה, והשגתי מימון. צירפתי אלי מומחים ויועצים, ודרך המשרד שלי ביצענו את התכנון. זה היה הפרויקט הגדול הראשון ששירת את החברה הערבית שהממשלה הכירה בו. זה היה בתחילת שנות ה-90. אף אחד מהכפרים האלה לא נעקר או הוזז ממקומו. בחלקם הכירו, ואחרים סופחו כשכונות".

פרט לכך, "יש לי אוסף ענק של תכנון פלסטיני. התחלתי לעשות תערוכות לערים ב-2008, רציתי לשתף את הציבור ביצירות ובאוסף. ב-2012 אירגנתי תערוכה לרגל 250 שנה להקמת העיר חיפה על ידי אלדאהר עומר. פניתי לעירייה, שבראשה עמד אז יונה יהב, אבל הם הפנו אותי למנכ"ל מוזיאוני חיפה, והוא אמר לי שהם נתמכים ולא תומכים. התערוכה הוצבה במסגד אלג'רינה, ואז העברתי אותה לכנסייה המלאך ג'בראיל בכרמל.

יצירות של סועאד נסר-מח'ול מהתערוכה המוצגת בגלריה (צילומים: סוהא עראף ובאדיבות סועאד נסר מח'ול)

"בתערוכה ההיא רציתי להעצים את המודעות להיסטוריה של העיר חיפה. הישראלים עושים כאן תיירות שבנויה על הבהאים ועל הטמפלרים, אבל אנחנו הפלסטינים גם נמצאים כאן. מה אתנו ועם ההיסטוריה שלנו?"

הגלריה בשוק ואדי נסנאס היא תוצר של ניסיון החיים שלה וניסיונה המקצועי. "אני מאמינה בעיר יצירתית", אומרת נסר-מח'ול. "יש תכנון בעיר, אבל לא לוקחים בחשבון שהאמנות היא חלק מההתחדשות העירונית. צריך לשאול גם איפה התרבות של העיר, ואיך היא מקדמת את העיר ואת תושביה, ואיך התושבים נהנים מההתחדשות ומשיפור המצב הכלכלי".

גם הזיכרון הקולקטיבי חשוב מאוד בעיניה. "בישראל מחקו את ההיסטוריה של הערים. שימור הוא לא רק של חלון או חזית ובנייה של חמש קומות מעל. שימור הוא גם שמירה על הנוף העירוני, שהזיכרון הקולקטיבי הוא חלק ממנו.

"אם תלכי עכשיו לוואדי אלסליב, תראי בניינים גבוהים ולא בתים ערביים. זה הנוסף התרבותי שלנו והם שינו אותו, כבשו את המקום סופית. הם פגעו בזכויות שלנו ומחקו את התרבות שלנו. אנחנו לא חלק מהתכנון. מי שאחראי על התכנון הם משרד השיכון ורשות הפיתוח.

"עכשיו יש תוכנית לוואדי אלנסנאס, שהוא סמל עבורנו, ואף מהנדס ערבי לא משתתף בתכנון. עבורי, תכנון שכונה סובב סביב כמה היא משרתת את הקהילה המקומית. אבל אנחנו לא חלק מהתכנון וקבלת ההחלטות. ואנחנו ערך מוסף לעיר, אנחנו לא מיעוט. ההשפעה שלנו גדולה, והתרבות שלנו יכולה להביא תיירות".

לתערוכה שמוצגת כרגע בגלריה של נסר-מח'ול קוראים "המבול" – ואדי אלסליב. לדבריה, "רציתי לסגור מעגל עם ואדי אלסליב, שעיצב את האישיות שלי ואת היצירה שלי. 1948 היתה כמו מבול, במיוחד מה שקרה עם התושבים המקוריים של ואדי אלסליב, שגררו אותם לנמל, העלו אותם על ספינות ושלחו אותם ללבנון. זה כמו מבול שהטביע את הפלסטינים.

"לא רציתי רק לתעד את העיר. רציתי גם ליצור אמנות שתספר מה קרה. בגלריה יש גם יצירות שלי מלפני 20 שנה. את הציורים הישנים שלי בשחור לבן אני לא רוצה למכור, אף שהרבה מבקשים לקנות. זה חלק ממני שאני לא רוצה לאבד, ואני לא יכולה לצייר אותם שוב. היצירות האלה מתארות הוויה רגשית שאני לא יכולה לשחזר.

"מה שעזר לי לעבור לציור בצבע היתה העבודה שלי באוניברסיטת אלנג'אח בשכם. בדרך הייתי צופה בנופים ובחילופי העונות בהרים, בגבעות, בעצים. אני אוהבת להתבונן. מאז הילדות אני לא מסתכלת, אלא מתבוננת. העולם שלי בילדות היה מוגבל, ואחרי שיצאתי העולם נפתח, המרחב נפתח, והתחלתי להכניס צבע".

גם נשים הן חלק מרכזי ביצירה של נסר-מח'ול. לדבריה, "העולם הפנימי שלי בנוי מנשים. האישה והטבע זה העולם שלי, זאת ההשראה שלי".

גם מיקומה של הגלריה, בשוק בוואדי אלנסנאס, תואם את תפיסת עולמה של נסר-מח'ול. "החלטתי לפתוח כאן את הגלריה כי רציתי להיות בתוך הקהילה. הוואדי הוא לא רק שוק ירקות ופירות וחומוס. יש פה היסטוריה של בני אדם".

אחת המטרות המרכזיות של הגלריה היא העלאת מודעות להיסטוריה הפלסטינית של חיפה. "עבורי, הפלסטיניות היא לא רק רקמה פלסטינית או פולקלור", אומרת נסר-מח'ול. "הפלסטיניות היא הצד האנושי. יש הרבה אירועים שהשפיעו עלי, כמו טבח סברה ושתילה או ג'נין. והדבר המדהים הוא שיהודים רצו לקנות את היצירה שלי על סברה ושתילה ואני סירבתי. אני לא רוצה למכור אותה לאף אחד".

לגבי האינטראקציה עם יהודים בנושא הטעון הזה, אומרת נסר-מח'ול: "80% מהמבקרים בגלריה הם יהודים. מגיעות קבוצות עם מדריכי תיירים וגם בודדים. ואני מסבירה על ההיסטוריה של חיפה מנקודת המבט הפלסטינית. לפעמים הם מגלגלים עיניים ולא מוצא חן בעיניהם מה שאני מספרת. חלקם מזדהים עם מה שאני מספרת, ואחרים מכחישים שהיתה עקירה וטוענים שהפלסטינים ברחו. אני לא יכולה להחזיר את העיר שהיתה, אבל יש לי אחריות לספר את ההיסטוריה שלה".

לדברי נסר-מח'ול, המכירות בגלריה, שנפתחה בתזמון די בעייתי בדצמבר 2020, אינן מזהירות, "אבל אף פעם לא בניתי על מכירות. החלום שלי הוא יצירת פרויקטים אמנותיים וחינוכיים. אני מתכננת איך לבנות אטרקציות ללימוד היסטוריה לא דרך הרצאות. למשל, שילדים יבנו את חיפה ההיסטורית דרך פאזל ועוד המון רעיונות. אני רוצה גם שאנשים יבינו איך להתבונן באמנות ולא רק להסתכל על ציור. מאז שפתחתי את הגלריה אני פחות יוצרת, ויותר מציגה לכל מי שנכנס".