עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם. מה שאנו קוראים בבתי הכנסת, חווים עכשיו בעזה

לא כל דוברי העברית המודרנית יבינו את הפסוקים העתיקים, אבל כל מי שחי ברצועת עזה מבין על בשרו את משמעותם. ילדים בתור לקבלת מזון בעזה, ב-28 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

אנחנו בימי בין המצרים. שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מוקדשים במסורת היהודית להתבוננות בחורבן, במצור, ברעב ובמוות. והנה השנה, בעוד המציאות היהודית מלאה בחורבן ובזוועות של מצור ומלחמה, במציאות הישראלית נדמה שאין מצור, אין רעב, אין חורבן. זהו פער צורם ומעיק.

>> כל עוד אנחנו אוכלים ובעזה גוועים, כל מעשה שלנו הוא הרעבה

בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בישראל ובתפוצות, עוסקים כעת בזכר החורבן, באובדן צלם אנוש, בזעקות רעב ומצור. המילים כולן שם. הן נאמרות בפיוטים, בפסוקים, בשיעורים, בתפילות. מדברים על רעב, על חורבן, על מוות, על מצור. אך כמעט תמיד הן נשארות מופנות לעבר, ובהווה – שתיקה רועמת. רק מעטים מדברים על מה שמתחולל לנגד עינינו, כאן ועכשיו. צמים, בוכים, מתפללים, לומדים. הכול על "אנחנו" של פעם, לא על "הם", לא על עכשיו. מתחננים לפתיחת שערי שמיים ואוטמים את שערי הלב. זועקים – ושותקים.

בוויקיפדיה העברית כתוב שח'אן יונס היא העיר השנייה בגודלה ברצועת עזה. לפני ימים ספורים הניסוח היה שונה: ח'אן יונס היתה העיר השנייה בגודלה ברצועה. לא יודע מי אחראי לשינוי ולא מי אחראי להחזרת הניסוח המקורי, אבל אני כן יודע שהשבוע (יום רביעי) דווח בעיתון "הארץ" כי העיר חרבה כמעט כליל. עוד חורבן של עיר ברצועה החרבה. מדובר בדיווח עיתונאי יבש, ענייני, תיאורי. אך הקריאה בו קשה מנשוא. יש מלים שמכאיבות פיזית. קשה לשאת את התיאור, גם כשהוא מדויק. קשה להבין איך אפשר לתאר חורבן בסדר גודל כזה.

אבל אפשר. שפתנו מסוגלת לתאר את הנורא מכול. אפשר לדבר על חורבן במילים עיתונאיות, וכך גם צריך. כך הראש מבין. אך כאשר בוחרים במילים הנכונות, גם הגוף מרגיש. יש מילים שמעבירות לא רק תוכן, אלא גם רעד, פחד, כאב, אחריות.

למשל, "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים". האם יש מילים מדויקות, קשות וכואבות יותר לתאר את מה שקורה עכשיו בעזה מאשר אלה של הנביא ישעיהו? את הפסוק הזה יקראו בעוד ימים ספורים בבתי הכנסת בישראל, בהפטרת שבת חזו שחלה בשבת הקרובה. יקראו – ולא יבינו כלום. ימי בין המצרים מלאים בפסוקים כאלה. ממלכים, ירמיה, יחזקאל, עובדיה, ומספרים רבים אחרים במקרא. נדמה ששבועות אלה עוצבו במסורת כמעין הכנה נפשית לקראת תיאורי המצור והחורבן משתקי הלב של מגילת איכה. האם מי שישמעו את המילים האלה השנה יבינו אותן בכלל?

יש בתנ"ך תיאורים תמציתיים של החורבן, כמו זה שבסוף ספר מלכים: "וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר…". זהו תיאור ענייני, קרוב ברוחו לדיווח חדשותי. אפשר לומר "ח'אן יונס נהרסה כליל", וזה יהיה משפט נכון. אבל הקריאה העקבית והחוזרת של הטקסטים אודות החורבן לאורך הדורות נועדה ללמד אותנו משהו עמוק יותר. כי חורבן לא נאמר. חורבן נזעק. הוא אינו רק מתועד, הוא מורגש. הוא חודר. הוא מערער. הוא שובר את הדיבור הרגיל ומאלץ אותנו לשנות קול, טון, מבט. כשקוראים פסוקים של חורבן של ממש, בלתי אפשרי להישאר באותו מצב.

והנה, בישראל, בבתי כנסת רבים, בשיעורים, ברחובות, בטורים, בשיחות, המילים נקראות, והלב נשאר סגור. במקום להרגיש, מדחיקים. במקום להבין, עוקפים. במקום להתכוון, מבצעים טקס.

יש טקסים, אבל אין אבל אמיתי על החורבן. מתפללים בכותל במערבי בתשעה באב, באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

וזה חמור לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה הכרתית. הרגש חשוב גם להבנה. לא מספיק לדעת, צריך להרגיש כדי להבין לעומק. ואין צורך להמציא את המילים שיתארו את המציאות הזו. הן קיימות. הן כתובות. אולי בדיוק בשביל זה. אולי המסורת וההלכה עיצבו לוח שנה שבו מדי שנה חוזרים וקוראים ולומדים על רעב, על מצור, על חורבן, על מוות – כדי שנהיה מסוגלים להבין, במעט, את המשמעות של מה שמתרחש בימינו, ימים שבהם אנו מביטים בחורבן מעשה ידינו.

אנחנו יודעים, ויודעים היטב, מה מצור גורם. קראנו על כך במקרא, למדנו אצל יוספוס. גם הוא תיאר איך אוכל נגמר, איך קוצבים אותו, איך מרעיבים, איך הכול מתפרק, איך חורבן איננו רגע אלא תהליך.

למשל הרעב. הרעב אינו מגיע בבת אחת. בתחילה עוד יש מזון, שאריות, הברחות, חלוקות, סיוע. חוזרים ומדקלמים: "יש מספיק אוכל". בינתיים. אבל מי שקרא בתיאורי המצור שבמקרא יודע שרעב הוא תהליך. אוכלים מה שיש. ואז שוחטים את הבהמות, לפני שהן ימותו מרעב. אבל התהליך ממשיך. האוכל הולך ונגמר, ואז קוצבים אוכל. יחזקאל מתאר זאת כך: "וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכֲלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכֲלֶנּוּ. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה". יכול להיות שלא כל דוברי העברית המודרנית יכירו כל מילה בפסוקים אלה, אבל כל מי שחי ברצועת עזה מבין על בשרו את המשמעות שלהם.

ואז אנחנו שומעים, ממרחק בטוח, על מחירי המזון המזנקים, ומביעים זעזוע. "הם מוכרים את האוכל במחירים מופקעים", אנחנו אומרים, כאילו הופתענו. אבל כל זה היה צפוי. אנשי סיוע, רופאים, כלכלנים, עיתונאים, ארגוני זכויות אדם וגם גופי או"ם התריעו שוב ושוב שהרעב יגיע, שזו תהיה התוצאה של מצור ממושך ושל הקצבות מזון. אמרו ולא הקשיבו. אבל האמת הפשוטה והברורה הזאת אינה רק של אותם חשודים באנטישמיות מקרב אומות העולם, שתמיד נגדנו וגו'. היא קיימת בתנ"ך, ממש התנ"ך שלנו. למשל תיאור המצור על שומרון בספר מלכים: "יְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חֲרֵייוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף". כך נראה מצור. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הם לא רצו לדעת, הם בחרו להתעלם.

ואז מגיע הרעב עצמו. לא הדיווחים, לא התחזיות, המציאות. ובתוך התנ"ך, ובפיוטים, ובמדרשים, תיאורי רעב רבים כל כך. קוראים אותם בימים אלה, בקול רם ובלב סגור.

והילדים. והתינוקות.

"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה". כך כותב מחבר מגילת איכה. "לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם". כותב על ילדים בירושלים, כותב על ילדי הרצועה. "דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם". נדמה כי מילים עתיקות אלה נכתבו הבוקר במחנה עקורים בעזה.

טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב. מרפאה של אונר"א בעזה, ביולי 2025 (צילום: אונר"א)

ואני אעצור כאן לפני פירוט הזוועות שבהמשך תיאורי המצור שבמקרא, אלה שרק העלאתן על הכתב דורשת כוחות שלא יהיו לי לעולם. אבל הידיעה שזה לא קצה הזוועה, שעדיין אפשר להידרדר עוד, אינה מרפה. ועוד אגיד שלפעמים נדמה שדווקא דבר אחד למדנו היטב מן הפסוקים האלה שאיני מסוגל להעלותם על הכתב: להקריב את ילדינו. בזה דווקא אנחנו מצטיינים. ילדינו, חיילינו, אזרחינו.

חטופינו.

ויש עוד פסוק. פסוק נורא:
"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב".
כמה פעמים נאמר המשפט הזה בעזה השנה? החודש? היום? אין לדעת, אבל ודאי שהוא נאמר. גם בשלושת השבועות של ימי בין המצרים משפט כזה נאמר. בעברית, בערבית, אולי גם בלחישה, אבל כזו הגוברת על כל זעקות הקינה שעולות ויעלו מבתי הכנסת.

אין אבל על החורבן השנה בישראל. זו האמת. יש כאילו אבל. יש טקסים, יש מילים, יש צומות. אבל איננו יכולים להקדיש את ימי בין המצרים השנה לאבל אמיתי על חורבן, מפני שבמציאות, רבים מאיתנו עסוקים מדי בהצדקה, בהכחשה, או בהשתתפות ישירה במעשי ההרס. במקום לשמוע את קול החורבן ולזעוק, אנחנו ממשיכים לתפקד כתלמידים נאמנים של המחריבים.

הנביאים והסופרים כתבו כדי שנבכה, כדי שנזעק, כדי שנבין. נבין בגוף, בלב, בנפש את הזוועה שכרוכה בהרס, ברעב, במוות, בחורבן. אם נוסיף לבחור בקריאה בלי הבנה, נדמה שמאמציהם היו לשווא.