מחאת האג"ח: כשהחוב של ישראל הופך לסוגיה פוליטית גלובלית
בעוד סנקציות על התנחלויות מגיעות לכותרות ראשיות, ברחבי העולם הולך ומתגבר הלחץ הכלכלי על ישראל מכיוון אחר ומשמעותי יותר: משיכת השקעות בחוב של המדינה. מדובר במאבק איטי וכמעט בלתי נראה, שפוטנציאל הפגיעה שלו בכלכלה גדול מאוד
הסטת השקעות מהחוב הישראלי מסירה את המעטה המקצועי לכאורה מעל אחד ממנגנוני המימון המרכזיים של המדינה (אילוסטרציה: הדר יואביאן / פלאש90)
לפני כשבועיים דיבר שגריר האיחוד האירופי לישראל, מייקל מאן, בראיון ל"גלובס", על הסנקציות שמדינות האיחוד הטילו לאחרונה על ארגוני המתנחלים "רגבים" ו"אמנה" ועל כמה מתנחלים אלימים. בהמשך הצטרפו אל הסנקציות האלה איסור כניסה שהטילה צרפת על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וסנקציות כלכליות שהטילו בריטניה ומדינות נוספות על עוד כמה ארגוני מתנחלים.
על אף האזהרות מפני הידרדרות ביחסים בין האיחוד לישראל, לקראת דיונים שצפויים להתקיים בשבועות הקרובים בבריסל על שורת סנקציות נוספות, מאן הדגיש כי לא מדובר בסנקציות נגד מדינת ישראל, אלא ב"סנקציות נגד אנשים מסוימים וארגונים מסוימים שאנחנו סבורים כי הפרו זכויות אדם לפי החוק". נראה שהאיחוד האירופי עדיין מקפיד להבחין בבירור בין ההתנחלויות ובין ישראל, אף שהוא מטיל סנקציות על אחד השרים הבכירים בממשלה, ובשעה שבשטח ההבחנה הזאת מאבדת ממשמעותה.
בעוד הסנקציות האמורות הגיעו לכותרות הראשיות כמעט בכל ערוצי החדשות בישראל, ברחבי העולם הולך ומתגבר, ללא תהודה תקשורתית דומה, סוג אחר של לחץ כלכלי על ישראל, שבמקרה הטוב זוכה לאזכורים ספורים בעמודים הפנימיים של העיתונות הכלכלית. לחץ זה משתייך ל-D בראשי התיבות של ארגון החרם BDS (Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, משיכת השקעות וסנקציות; א"פ).
נכון לעכשיו מדובר עדיין במהלכים נקודתיים או מוגבלים, אך פוטנציאל הפגיעה שלהם בכלכלה הישראלית גדול מאוד. הם אינם מבחינים בין מדינת ישראל הריבונית ובין ההתנחלויות, ואינם תלויים בהחלטות של ממשלות או מוסדות המחייבות תהליכים מדיניים ממושכים. להפך, מהלכים כאלה עשויים לצמוח מלמטה, באמצעות שורה ארוכה של שחקנים, ובהם קרנות פנסיה, משקיעים פרטיים, גופי ממשל מקומיים ומחוזיים וקרנות השקעה פרטיות וציבוריות.
דוגמה לכך היא החלטתה של הנהלת קרן הפנסיה הציבורית הגדולה ביותר בבריטניה, בחודש שעבר, למכור איגרות חוב ממשלתיות של ישראל בהיקף של כ-29.2 מיליון דולר, אף שאלו נרכשו זמן לא רב קודם לכן. הקרן, Border to Coast Pensions Partnership, המנהלת נכסים בהיקף של כ-160 מיליארד דולר עבור כשני מיליון עובדי מדינה, החליטה להיפטר מהאג"ח הישראליות שבהן החזיקה בעקבות קמפיין מחאה שהובילה קבוצת משקיעים מדרום יורקשייר. כפי שאמרה אחת ממובילות המחאה, סו אוונס: "נחרדנו לגלות שכספי הפרישה שלנו מממנים רצח עם, אפרטהייד, כיבוש, כליאה ועינויים".
כמה ימים לאחר מכן הודיעה קבוצת מחאה דומה במדינת מרילנד שבארה"ב כי הצליחה להביא את קרן הפנסיה המדינתית למשוך השקעה באג"ח ישראליות בהיקף של 73.7 מיליון דולר. בהנהלת הקרן הכחישו שההחלטה התקבלה בעקבות המחאה, אך גם אם מדובר בהחלטת השקעה מקצועית ולא בהישג ישיר של מאבק פרו-פלסטיני, נראה שמקרים כאלה הולכים ומתרבים. לחצים דומים מופעלים על קרן הפנסיה הציבורית של מדינת ניו יורק, המחזיקה באג"ח ישראליות בשווי של כ-368 מיליון דולר, ועל קרן הפנסיה הלאומית של וויילס (אם כי במקרה הזה מדובר בהשקעה בחברות ולא באג"ח; א"פ). קרן הפנסיה הבריטית USS הקדימה את הטרנד, וכבר באוגוסט 2024 נפטרה מנכסים ישראליים (אג"ח ומטבע) בשווי של כ-385 מיליון שקל.
הביקוש עדיין גבוה
גם אם מדובר במאות מיליוני דולרים, אלה סכומים זניחים ביחס להיקף גיוסי החוב של ישראל, ובינתיים הביקוש לאג"ח ישראליות בחו"ל נותר גבוה. בהנפקה הגדולה האחרונה שביצע משרד האוצר, בינואר השנה, דווח על גיוס של שישה מיליארד דולר וכי הביקושים הגיעו לפי שישה מהיקף ההנפקה.
שר האוצר סמוטריץ' אמר שהדבר "משקף את חוסנה של כלכלת ישראל ואת הניהול הכלכלי האחראי שאנו מיישמים בשנים האחרונות וזוכה לאמון השווקים". החשב הכללי באוצר, יהלי רוטנברג, אמר כי תוצאות ההנפקה "מעידות על אמון גבוה של המשקיעים בכלכלת ישראל". אך ברקע ההנפקה המוצלחת, משרד האוצר מצא את עצמו במשבר מול הבנק המרכזי של אירלנד, שעד ספטמבר 2025 סיפק את התשתית הפיננסית והרגולטורית להליך רכישות האג"ח הישראליות על ידי גופים אירופיים.
אירלנד נכנסה לתפקיד הזה לאחר הברקזיט, כאשר בריטניה כבר לא יכלה לשמש עוד שער כניסה לשוק האירופי. במשך כמה שנים אישר הבנק המרכזי האירי את המסמכים הרגולטוריים (תשקיפים) שאפשרו להציע אג"ח של מדינת ישראל לגופי השקעה מוסדיים וציבוריים במדינות האיחוד. בעקבות המתקפה על עזה, החלו חברי פרלמנט, פעילים וארגוני זכויות אדם באירלנד לדרוש מהבנק המרכזי להפסיק לאשר את התשקיפים, בטענה שהמדינה מספקת בפועל תשתית פיננסית למימון פשעי מלחמה.
הלחץ הגיע עד לפרלמנט האירי, שוועדת הכספים שלו פרסמה באוגוסט 2025 דוח מיוחד על תוכנית האג"ח הישראלית וקראה לבחון מחדש את תהליך אישור התשקיפים. חודש לאחר מכן פג תוקפו של האישור האירי לתשקיף ההנפקה לאג"ח הישראליות, והתשקיף החדש כבר לא אושר בדבלין אלא בלוקסמבורג. לפי ממשלת לוקסמבורג, ישראל עצמה ביקשה להעביר אליה את הליך האישור, כלומר נאלצה להחליף את שער הכניסה הרגולטורי שלה באירופה בעקבות לחץ פוליטי וציבורי.
משבר מול הבנק המרכזי של אירלנד. החשב הכללי במשרד האוצר, יהלי רוטנברג (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
הנפקת איגרות חוב ממשלתיות היא כלי הכרחי למימון הוצאות המדינה והגירעון השוטף, בייחוד על רקע הגידול בהוצאות מערכת הביטחון. ב-2024 גייסה ישראל כ-278 מיליארד שקל באמצעות מכירות איגרות חוב מסוגים שונים – סכום השווה לכ-45% מכלל הוצאות הממשלה באותה שנה, ויותר מפי ארבעה מהיקף הגיוסים ב-2022. המקור העיקרי לכספים אלה הוא גופים מקומיים – קרנות פנסיה, קופות גמל, חברות ביטוח ובנקים המנהלים בשמנו ועבורנו את ההשקעות והחסכונות לטווח ארוך.
לצד הביקוש המקומי, שבו שותפים למעשה כמעט כל אזרחי ישראל, מקור מרכזי נוסף למימון החוב הממשלתי נמצא בארה"ב, וספציפית בקהילות הנוצריות האוונגליסטיות. באתר של Development Corporation for Israel, זרוע השיווק של אג"ח מסוג Israel Bonds, מופיע עמוד קמפיין ייעודי לקהילות האוונגליסטיות.
ביולי 2025 פרסם מנכ"ל החברה, דני נוה, מכתב פתוח באתר רשת CBN – מערוצי התקשורת הנוצרית האוונגליסטית – שבו הודה לקהילות הנוצריות על "גל התמיכה [בישראל] לא רק במילים ובתפילות אלא גם במעשים משמעותיים מאז המתקפה של 7 באוקטובר". בהמשך פירט לאילו מעשים התכוון: "אנשים פרטיים ומוסדות השקיעו יותר מ-5 מיליארד דולר בישראל דרך ה-Israel Bonds, וחלק נכבד וצומח של השקעות אלה הגיע מתומכים נוצרים המבינים שתמיכה כלכלית בישראל היא אחת הדרכים להגן על העם היהודי ולהבטיח את עתידה של ישראל".
גם במפרץ הפרסי יש מי ששמחים להשקיע בישראל דרך איגרות החוב הממשלתיות. בהנפקה למשקיעים מחו"ל שנערכה בינואר 2026 רכשו קרנות מהמפרץ אג"ח בהיקף של מאות מיליוני דולרים. לפי דיווח של גולן חזני ב"כלכליסט", במהלך מצגת שהעביר החשב הכללי רוטנברג למשקיעים מהמפרץ, קטע אותו מנהל בכיר באחת הקרנות הגדולות ואמר: "אנחנו יודעים הכול, עשינו את הבדיקות שלנו, תשריין לנו את הסכום הזה בגיוס", ונקב בסכום של מאות מיליוני דולרים.
מהשקעה פסיבית לעמדה מוסרית
האתגר המרכזי הניצב בפני המבקשים להפוך את משיכת ההשקעות מהחוב הממשלתי הישראלי לאמצעי לחץ על ממשלת ישראל טמון בעובדה שרוב רובו של הכסף המושקע באג"ח ישראליות מגיע ממשקיעים פסיביים. מדובר לא רק בישראלים המושקעים באג"ח דרך קרנות ההשתלמות וקופות הגמל, אלא גם במשקיעים מאירופה וממדינות נוספות, שהגופים המוסדיים המנהלים את החסכונות וההשקעות לטווח ארוך שלהם רוכשים עבורם אג"ח ישראליות באמצעות השקעה בקרנות סל ובמדדים המאגדים איגרות חוב ממדינות שונות.
מאז 2020 נכללות אג"ח ממשלתיות שקליות של ישראל במדדי אג"ח עולמיים מרכזיים, ובהם FTSE World Government Bond Index (WGBI). כתוצאה מכך הן כלולות גם בקרנות סל פסיביות העוקבות אחר מדדים אלה. המשמעות היא שמשקיעים המחזיקים את חסכונותיהם בקרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות נאמנות ומסלולי השקעה אחרים המנוהלים על ידי גופים מוסדיים אינם בוחרים בהכרח להשקיע בישראל, וברוב מוחלט של המקרים כלל אינם מודעים לכך שחלק מכספם מושקע בחוב הישראלי. מבחינת משרד האוצר, כל עוד ישראל נשארת בתוך המדדים, חלק מהביקוש לאג"ח מובטח למעשה על ידי המערכת הפיננסית עצמה – באופן אוטומטי, מפוזר וכמעט בלתי נראה לציבור.
מכאן נובעים גם המגבלה המרכזית וגם הפוטנציאל הפוליטי של המאבק סביב החוב הישראלי. אין כיום סימן לכך שקרנות פנסיה בבריטניה, מחוז בארה"ב או רגולטור באירלנד מסוגלים לבדם לערער את יכולתה של ישראל לגייס חוב. גם לאחר מכירות האג"ח שכבר בוצעו, המשבר באירלנד והלחץ הציבורי הגובר על גופים מוסדיים, ישראל ממשיכה להצליח לגייס מיליארדים בשווקים הבינלאומיים, ליהנות מביקושים גבוהים ולהישען בעיקר על שוק מקומי שבו כל הציבור הישראלי מושקע באג"ח ממשלתיות, כמעט בלי בחירה.
כל עוד אג"ח ממשלתיות נתפסות כמוצר השקעה רגיל, נכללות במדדים בינלאומיים ונרכשות באמצעות קרנות סל רחבות, וכל עוד החוסכים אינם יודעים שכספם מושקע בחוב של מדינת ישראל ומממן למעשה את המתקפות על עזה ועל לבנון, מנגנון המימון הזה ממשיך לפעול כמעט מעצמו. מנגד, קבוצות מחאה ברחבי העולם פועלות להגברת המודעות לנושא ולהפיכת החוב הישראלי מעניין טכני לסוגיה פוליטית.
השאלה שמעלים הקמפיינים האלה אינה רק כמה מיליוני דולרים נמכרו כאן או שם, אלא מי נדרש לתת דין וחשבון על עצם ההחזקה בחוב הישראלי. כאשר חוסכים בדרום יורקשייר מגלים שכספי הפנסיה שלהם מושקעים באג"ח של מדינת ישראל, כאשר חברי פרלמנט באירלנד שואלים מדוע הבנק המרכזי במדינתם מספק תשתית רגולטורית להנפקות ישראליות, וכאשר משקיעים בניו יורק או בוויילס דורשים להפסיק להפנות את כספם למימון מדינה שמבצעת פשעי מלחמה בעזה ומעמיקה את השליטה בגדה – עצם העלאת השאלות הללו כבר מערערת על ההפרדה הנוחה בין שוק ההון למדיניות הממשלה, ומתעלמת מההבחנה שעליה מתעקשים גורמים כמו שגריר האיחוד האירופי בין ישראל הריבונית להתנחלויות.
במובן הזה, הסטת השקעות מהחוב הישראלי מסירה את המעטה המקצועי לכאורה מעל אחד ממנגנוני המימון המרכזיים של המדינה. היא מאלצת גופים שמעדיפים לדבר בשפה של תשואה, סיכון, דירוג אשראי ונזילות להתמודד עם שאלות מתחום המוסר וזכויות האדם: האם רכישת חוב של מדינת ישראל היא עדיין השקעה ניטרלית, או השתתפות במימון מדיניות שמאבדת בהדרגה את הלגיטימציה הבינלאומית שלה?
זו שאלה שהאיחוד האירופי עדיין מנסה לעקוף באמצעות ההבחנה שהוא עורך בין ישראל להתנחלויות, אך שוק החוב עצמו אינו מאפשר להחזיק בה לאורך זמן. החוב הוא של המדינה, התקציב הוא של המדינה – והכסף הזורם אליה מממן את פעולותיה.
בזמן שהסנקציות הישירות על מתנחלים וארגונים בגדה ימשיכו לתפוס כותרות, ייתכן שהמאבק המתנהל בתוך קרנות פנסיה, ועדות השקעה, תשקיפים, מדדים וקרנות סל יהיה בעל השפעה רבה יותר. זהו מאבק איטי יותר, דרמטי פחות ולעיתים כמעט בלתי נראה, אבל הוא נוגע בשאלה רחבה בהרבה מהשאלה מי יורשה להיכנס לפריז או ללונדון. הוא עוסק בשאלה מי מוכן להמשיך להלוות כסף למדינת ישראל, באילו תנאים, ובאיזה שלב גם ההשקעה הפסיבית ביותר מפסיקה להיות עניין טכני והופכת לעמדה מוסרית ופוליטית.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
