מה קורה כשמציגים עדויות של שוברים שתיקה בקמפוס אנטי-ישראלי בארה"ב?
סטודנטים שחושבים שישראל היא גילום כל הרע שבעולם מגלים שיש פה מגוון קולות, חיילים עם לבטים מוסריים ודיון ציבורי על הכיבוש. אם כבר משהו, שוברים שתיקה משפרים את התדמית של ישראל
כותבת אורחת: ענת גולדמן
אין לי שום קשר לשוברים שתיקה. אני כותבת כאן כי לא הצלחתי למצוא מענה רציני לטענה, שהולכת ומתבססת בשיח הציבורי בישראל, כאילו הפעילות שלהם בעולם היא הגורם הישיר להתחזקות העמדות האנטי-ישראליות והצלחת תנועת ה-BDS (ששוברים שתיקה הצהירו לא פעם שאינם תומכים בה). מניסיוני לפחות, כמי שלומדת ומלמדת בקמפוס שלא נודע ביחס האוהד שלו לישראל, והשתמשה בחומרים שפרסם הארגון, נראה שדווקא ההיפך הוא הנכון.
לפני כמה שנים הגעתי ללימודים בקמפוס שנחשב לאחד העוינים את ישראל במערב ארצות הברית, בעיר שנחשבת כל כך פרוגרסיבית, שעצרת של ברני סנדרס פוצצה בה לפני כמה חודשים בטענות שהוא גזען, ושבה פעילי להט"ב מקומיים דחו משלחת להט"ב ישראלית בטענה ל"פינק-וושינג". למותר לציין שארגונים כמו "קול יהודי לשלום" ו"סטודנטים למען צדק לפלסטין" משגשגים בה ובקמפוס, וכוללים פעילים מכל הדתות והמגדרים.
בגלל תחום ההתמחות שלי מצאתי את עצמי עובדת כעוזרת הוראה בקורס מבוא על ישראל, ומלמדת קורס מבוא לחקר סכסוכים. הבחירה שלי להשתמש בחומרים של שוברים שתיקה (בעיקר בקורס של יישוב סכסוכים ופחות בקורס על ישראל) הייתה בעיקר אקדמית.
המאמר על חווית המחסום שפרסם אחד מחברי הארגון, עודד נעמן, הסרט "לראות אם אני מחייכת", שחלק מהמרואיינות בו הפכו בינתיים לפעילות בארגון או נתנו לו עדויות, ומאגר העדויות של הארגון, לדעתי, ובלי שום קשר לדיון על ישראל, הם חומר גלם מרתק שרלוונטי גם למי שלא מתעניין בישראל ולא ידע למצוא אותה על המפה. הם מביאים זווית לא מוכרת על חיי צבא וצבא כיבוש, שאין לאמריקאים סיכוי להיתקל בה במקורות אחרים, והם מקור ראשוני שלא יסולא בפז לדיון בשאלות אוניברסליות על חיילות, חווית אדם במלחמה, אכזריות (גם בהקשר מגדרי) ועדות כפעולה פוליטית.
> למה סבא וסבתא שלי צריכים לקבל טלפונים שאומרים שאני זונה?
סטודנטים בטקסס בשבוע האפרטהייד (אילוסטרציה: monad68 CC BY 2.0)
הסטודנטים שלי, בדר כלל בשנה הראשונה והשנייה בקולג', הגיעו לרוב עם תפיסת עולם די מגובשת על מקומם בדיון האמריקאי "ישראל, בעד או נגד" (רובם היו נגד), או שהיא לא עניינה אותם בכלל והם רצו ללמוד על סכסוכים במקומות אחרים, איי סנקקו למשל.
הדיונים שהתפתחו בשעורים שבהם השתמשתי בחומרים של שוברים שתיקה היו מפתיעים ברוחב היריעה ובעומק שלהם. היו לי סטודנטים אמריקאים-ערבים או מוסלמים שאמרו שהחומרים האלה מראים להם, לראשונה בחייהם, צד אנושי בחיילים ישראלים, שאותם תפסו עד אותו רגע כרוע עלי אדמות. היו לי סטודנטים אמריקאים ציונים שאהבו את האומץ של החיילים הישראלים לפתוח מעשים שהם מתביישים בהם לדיון ציבורי. היו לי סטודנטיות וסטודנטים שחשבו שנשים מלכתחילה לא בנויות להתנהגויות כאלה, והופתעו לראות חיילות מעידות, והיו לי סטודנטים שמרנים שהדיון גרם להם לחשוב מה הנוכחות האמריקאית בעיראק ובאפגניסטן עשתה ועושה לחיילים שנשלחו לשם, ועל העובדה שלא מתקיים על כך דיון ציבורי בארצות הברית.
המתרגלות האמריקאיות שלי טענו שהחשיפה לחומרים האלה ולדיון הייתה חוויה משנת חיים. אחת סיפרה שבתרגול אחרי השיעור היא דיברה עם הסטודנטים על הניסוי של מילגרם, שבחן ציות לסמכות ושאלה כמה מהם היו "הולכים עד הסוף" (כלומר מחשמלים אדם למוות כי ענה לא נכון על שאלה רק כי אדם בחלוק לבן שעמד לידם אמר להם שזה בסדר)? היא אמרה שחוץ מאחד (שאנחנו מאמינות לו) כולם העידו על עצמם שככל הנראה היו עושים זאת.
רק מעטים היו מסוגלים להבין את הביקורת משמאל על פרקטיקת ה"יורים ובוכים" של שוברים שתיקה.
כך יצא, מבלי שתכננתי או התכוונתי, שהחומרים של שוברים שתיקה עשו דווקא שירות לא רע בכלל לישראל, ולו משום שפתחו דיאלוג דווקא עם אנשים שהחזיקו בהשקפת עולם מגובשת נגדה, ויצרו עמדות יותר מורכבות ומנומקות גם אצל השונאים וגם אצל התומכים – דיון שנדמה שההסברה הישראלית הרשמית מעוניינת לשטח. לכן, הדיון שמתפתח לאחרונה בישראל, הן במאמצים של ארגונים מטעם והן בכלי תקשורת מרכזיים, סביב פעילות שוברים שתיקה כ"מוציאי דיבתה של ישראל בעולם" – הוא פרובינציאלי מאין כמותו, ולכל הפחות מנותק מהמציאות, וחשוב לדעתי שישראלים ידעו זאת.
מה גם ששוברים שתיקה, מלכתחילה, הוא טיפה קטנה ולא ממש חשובה בים של אינפורמציה שאמריקאים ואחרים מקבלים מדי יום מכלי התקשורת המרכזיים. רוב הסיכויים הם שמי ששונא את ישראל, עושה זאת כבר זמן מה, ולא כי נתקל באנשי שוברים שתיקה (לעיר שלי הם הגיעו לראשונה רק בסוף 2013 ולא שתפו פעולה עם הארגונים הדומיננטיים שהזכרתי כאן, ולמיטב ידיעתי גם לא הגיעו לקמפוס), אלא כי שמע סיפורי פליטות, גירוש ודיכוי מפי הפליטים המגורשים והמדוכאים עצמם. סיפורים אלו, כך נראה, ימשיכו להתקיים גם אם הקמפיין נגד שוברים שתיקה יצליח.
ענת גולדמן היא דוקטורנטית באוניברסיטת וושינגטון בתכנית הבין תחומית ללימודי מזרח תיכון. נודדת בין סיאטל, איסטנבול, ותל אביב
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
