ללא עזרה, בכפרים הלא מוכרים לא יזכו לסיוע שמגיע להם בחוק

בשבת בתשע בבוקר הגענו גדיר, יקות ואני לבית הספר של הכפר הלא מוכר וואדי אלנעם בכדי לעזור לתושבי הכפר למלא טפסים של משרד הפנים לקבלת תווי מזון.

הכפר וואדי אלנעם הוא הגדול מבין 36 הכפרים הבלתי מוכרים, ומונה כ-13,000 תושבים. פעיל מהכפר הוציא הודעת ווטסאפ בקבוצות של תושבי הכפר, והידיעה עברה אחר כך מפה לאוזן – בואו עם תעודות הזהות והספחים, ומתנדבים ימלאו בעבורכם את הטפסים. חשבנו – נשב שלוש שעות ונחזור הביתה. אבל בשעה אחת בצהריים, לאחר שהספקנו לעזור ליותר מ-80 משפחות למלא את הטפסים, עדיין נותרו כמאתיים נשים וגברים, שחיכו לסיוע שלנו.

לשמחתנו יותר מעשרה מתנדבים של בוגרי התוכנית "כוכבי המדבר" הצטרפו מעט אחרי השעה ארבע, ולאחר עוד שלוש שעות, הצלחנו לעזור לכל המשפחות שהגיעו למלא את הטפסים. הגעתי הביתה בשעה שמונה וחצי בערב.

מה הם "תווי מזון" של משרד הפנים? ומדוע נדרשים מתנדבים למילוי הטפסים הללו בכפר וואדי אלנעם?

זה ליבו של הסיפור.

בעקבות הקורונה, ויש יאמרו כתעמולת בחירות, שר הפנים דרעי החליט לעזור בתווי מזון למשפחות. הקריטריונים ותווי המזון מסייעים בעיקר למשפחות גדולות ועניות. חוץ מהקהילה החרדית, האוכלוסייה הנוספת שאלה מאפייניה היא האוכלוסייה הערבית בנגב, וביתר שאת, תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. כמחצית מהמשפחות החרדיות וכ־58% אחוזים מהמשפחות באוכלוסייה הבדואית עניות. בקרב תושבי הכפרים הבלתי מוכרים תוחלת העוני ככל הנראה גבוהה בעוד כחמישה אחוזים, כלומר מעל 63%, וייתכן אף יותר (במחקרים של הלמ"ס לא סופרים כראוי, אם בכלל, את תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב).

כ-75% מהילדים בכפרים הבלתי מוכרים חיים בעוני. אולם זה לא כל הסיפור – העוני הוא עוני עמוק, ויש גם ילדים רעבים. לכן, גם אם היה מדובר בתעמולת בחירות – מבחינתי כל שקל נוסף לקניית מזון הוא מבורך. ובקרב תושבי הכפרים – מדובר לעיתים קרובות בתווי מזון בערך של אלפי שקלים: עד 2,400 שקלים למשפחה גדולה לחודש, למשך שלושה חודשים.

דרעי הטיל על הרשויות המקומיות להעביר את המידע לגבי המשפחות הזכאיות למשרד הפנים: קודם כל התושבים של הרשות המקומית אשר זכאים להנחה של 70% בארנונה. אחר כך אפשר להוסיף עוד משפחות על פי קריטריונים של הכנסה וגודל משפחה. אולם לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים אין רשות מקומית. בספחים של תושבי הכפרים, במקום שבו יש לרשום את כתובתו של אדם, כתוב "שבט", עם שם השבט. לא רחוב ולא יישוב. אתם בוודאי שואלים – למה? וגם – אם כך, איך יוכלו להגיש בקשה לקבלת תווי מזון?

כמו תמיד, תושבי הכפרים נותרים תלויים בעמותות ובמתנדבים בכדי לקבל את זכויותיהם. רבנים לזכויות אדם פעלו במישור האזרחי-משפטי, ווידאו שמשרד הפנים ייצר מתווה להגשת בקשות לקבלת תווי מזון, בהיעדר רשות מקומית. המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, עמותה שמאגדת את מנהיגות תושבי הכפרים הבלתי מוכרים ושאני מתנדבת בה, לקחה על עצמה את האחריות לוודא שתושבי הכפרים הבלתי מוכרים יידעו שקיים פרויקט תווי המזון, ועל הטפסים שנמצאים באינטרנט בכדי להירשם לקבלתם. בנוסף, המועצה לכפרים עבדה עם הפרוייקטור מטעם משרד הפנים, סלאמה אבו דעאבס, והצלחנו יחד לייצר מסמך סביר באינטרנט. (שמשרד הפנים סרב לתרגם לערבית, עוד תוצאה של חוק הלאום.)

אבל גם המסמך הסביר, וגם סרטון ההסבר בערבית שהמועצה יצרה והעלתה לפייסבוק ופרסמה בקבוצות הווטסאפ, עדיין לא מאפשרים למשפחות רבות מאוד – בוודאי אלפי משפחות – למלא את הטופס בעצמם. ולמה? כי חלק ניכר מראשי המשפחות הללו לא זכו אפילו להגיע לכיתה ד', שכן לא היו בתי ספר נגישים להם עד לפני 30 שנה. עד היום אין בית ספר תיכון אחד בכל וואדי נאעם, כפר של 13,000 איש. כך שכמעט כל בני ה-40 פלוס לא יודעים קרוא וכתוב. וגם אילו ידעו לקרוא ולצלם מסמכים ולהעלותם לאינטרנט, לא היו יכולים לעשות זאת, שכן עד היום המדינה לא מאפשרת אינטרנט במרחבי הכפרים, אז לא ניתן למלא טפסים אינטרנטיים (או ללמוד בזום בשנת הקורונה).

מדוע? התשובה היא אותה תשובה לכל השאלות. המדינה פועלת בכל דרך שהיא כבר 70 שנה "לשכנע" את תושבי הכפרים לוותר על חיי הכפר והקהילה ולהתרכז ולהצטמצם לתוך יישובים עירוניים. אולם החיים בישובים העירוניים גרועים אף יותר מאשר בכפרים: הרס חברתי שנובע מציפוף בכפייה של אוכלוסייה כפרית, היעדר חינוך טוב, היעדר פרנסה במסגרת עירונית, ועוד. בכפר לפחות ניתן להישען על העוצמה הקהילתית, האחריות המשפחתית ועל מקורות פרנסה דלים, אך קיימים, מהקרקע: חקלאות מינימלית של צאן ועצי זית.

המספרים הם כ-250,000 ערבים בנגב. מחציתם גרים בישובים העירוניים. מחציתם בכפרים. בעקבות תהליכי הנישול והצמצום, הערבים בנגב כיום חיים על 3.5% מאדמות הנגב, אך מהווים בין שליש לחצי מתושביו. יתרה מזאת, מאז 1990 המדינה לא הצליחה "לשכנע" אף משפחה לעבור מהכפר לעיר. גם לא אחרי הריסות של אלפי בתים בשנה. אולם המדינה ממשיכה לנסות.

פגשנו את אותם האנשים (הנשים בעיקר) שהמדינה עוסקת זה 70 שנה בדיכויים, ובאופן אקטיבי ממשיכה גם היום. הם ישבו על ידינו, ובחיוך וברוך ובעצב, מליאנו בעבורם את הטפסים.

הגיע הזמן להפסיק את המדיניות האכזרית. הגיע גם זמן תיקון.

נמשיך ונמלא טפסים גם השבוע, בימים חמישי, שישי ושבת. וגם בשבוע הבא. מוזמנות ומוזמנים להצטרף בימים אלה למתנדבים במילוי הטפסים בכפרים. לא צריך ערבית. צריך רק רצון טוב. צרו איתי קשר, עדיף בהודעת ווטסאפ למספר 054-7487005

ד"ר יעלה רענן היא מרצה במכללה האקדמית ספיר ופעילה במועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים