להביט בפני הגורגונה: להסתכל על עזה ולראות את עצמנו

אי אפשר באמת להשמיד את מה שאיננו מוכנים להביט בפניו. אתר הפצצה ישראלית במחנה הפליטים נוסייראת במרכז רצועת עזה, ב-6 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

"אני כותב דברים אלה לא כרופא, לא כבן, לא כגבר", כותב ד"ר עז א-דין, רופא מעזה, באחד מן הטקסטים החריפים והמטלטלים ביותר שנכתבו מאז תחילת מלחמת ההשמדה הנוכחית. "אני כותב כמי שירד לתהומות הגיהינום ושב – לא עם נבואה – אלא עם שתיקה בגרון ודם תחת הציפורניים. מה שאתם עומדים לשמוע אינו מסר. זוהי הודאה. צעקה. תיעוד של נפילתנו. ויסלח לי האל – אולי תפילה אחרונה".

בספרו "מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד" (רסלינג, 2007, תרגמה ד"ר מאיה קציר) מצטט הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן את הרמן לנגביין, היסטוריון אוסטרי שהיה אסיר באושוויץ, שכתב (באסופה "אושוויץ: עדויות ודיווחים" שהתפרסמה ב-1994): "מבחינתי, החלטתי נחרצות שיקרה אשר יקרה, אני לא אתאבד. רציתי לראות הכול, לחיות הכול, לחוות הכול, לנצור את הכול בתוכי. לשם מה, היות ולא תהיה לי אף פעם האפשרות לצעוק לעולם את מה שידעתי? פשוט מכיוון שלא רציתי לפנות את עצמי מהדרך, לא רציתי לחסל את העד שיכולתי להיעשות".

ד"ר עז א-דין מציב את עצמו בעמדה דומה: הוא מבקש להפריד בין העד בשר ודם, שאולי לא ישרוד את ההפצצה הבאה – לבין העד המביט על הדברים מעבר לקווי המתאר של הישרדותו הפרטית, לא רק "מתחת להריסות", אלא גם "מתחת להיסטוריה". העד המתעקש לשרטט את קווי המתאר של ההיסטוריה המאיימת למחוק אותו.

בשפה הלטינית, כותב אגמבן, קיימות שתי מילים התואמות את משמעות המילה עד. המילה הראשונה היא testis – המציינת מבחינה אטימולוגית את מי שמציב עצמו כמתווך, כצד שלישי בסכסוך בין שני צדדים. המילה השנייה היא superstes, שמשמעותה "מי שחווה דבר מה, שעבר משהו עד תומו, ולכן יכול לספק עדות". ד"ר עז א-דין אכן מציב עצמו בשתי העמדות האלה: עמדת מי שעבר, שעובר, דבר מה עד תום – ועמדתו של מי שמתווך, גם עבור קוראיו, בין הגיהינום לבין השפה.

"בכל בוקר אני מתעורר עם אותה מחשבה", כותב ד"ר עז א-דין. "האם הסוללה נגמרה? לא שלי, שלי התרוקנה כבר מזמן. אלא של הטלפון שלי. אני זקוק לה, שתחזיק מעמד די זמן כדי שאוכל להטעין אותה שוב בבית החולים. כדי להישאר קשור למשהו, כל דבר שירמז על כך שאנו עדיין חלק מעולם החיים".

אני קוראת את דבריו ונזכרת בקטע מתוך מאמר מ-2017 של פומלה גובודו-מדיקיזלה, פסיכואנליטיקאית שעסקה רבות באפרטהייד בדרום אפריקה ואף עבדה עם ועדת האמת והפיוס שהוקמה לאחר סיומו, שבו היא כותבת: "הביטוי בשפת הזולו לברכה בכל שעה ביום הוא – 'אני רואה אותך', והתגובה ל'מה שלומך?' היא 'אני נוכח'. זוהי שפה המכירה בהדדיות אנושית. מעשה של אי-הכרה הופך את האחר לבלתי נראה; אך הוא גם מוחק את הסובייקטיביות האנושית של הצופה באחר הזה".

אני חוזרת לדבריו של ד"ר עז א-דין; בהיעדר הכרה אנושית, בהיעדר ה"אני רואה אותך" – הופכת הסוללה המכנית של הטלפון הנייד לעדות היחידה לכך שהוא אכן נוכח. הטכנולוגיה משמרת באופן טרגי ומלאכותי את החיבור האנושי שניתק. עזה הפכה להיות מובלעת של גיהינום מבודד, "אירוע ללא עד", בלשונו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הישראלי-אמריקאי, דורי לאוב, אירוע שההימנעות מן הקריאה בשמו המפורש משתפת פעולה עם התהייה אם הוא בכלל מתרחש.

"הרצפות אדומות, לא כמטפורה, לא כאמירה פוליטית, הן אדומות", כותב ד"ר עז א-דין. "וזה מה שאני שואל את עצמי: האם הדם שלנו בכלל אדום? האם אנחנו עשויים מאותו חומר, מאותו סבל, מאותה נשימה אלוהית שפעם עוררה את ריאותיו של אדם? אם כן, מדוע אנחנו מתים כמו מזיקים, מדוע העולם מסיט את עיניו בעוד אנחנו נרקבים לעיני כולם?"

אחד הביטויים שבהם משתמש פרימו לוי כדי להגדיר את המוזלמן הוא "מי שראה את הגורגונה". במיתולוגיה היוונית, הגורגונות הן דמויות נשיות מפלצתיות, בעלות שיער עשוי נחשים חיים, שנודעו ביכולתן להפוך את המביט בהן לאבן. כיוון שמראה הגורגונה עתיד להמית – מוטל היה על פרסאוס לכרות את ראשה מבלי להביט בה.

"מי שראה את הגורגונה", בעולם המושגים של לוי, הוא מי שראה את מה שאין לראותו, ולכן נותר לכוד מעברה האחר של התהום, עבר שממנו איננו יכול עוד לשוב אל הקהילה האנושית ואל השפה האנושית. דבריו של ד"ר עז א-דין אכן מתייחסים למשמעות הזו של פני הגורגונה, ולמשקל העצום, המכריע, של הבחירה החוזרת להסב את המבט מן הגיהינום, הנתפס כמה שאי אפשר להביט בו ולהישאר חי.

אפשר לחשוב על הגיהינום הזה, מעשה ידינו, כעל הגילום המפורש של הניסיון הנואל להשמיד את מה שנתפס כראש הגורגונה מבלי להביט בפניה. אלא שמה שהולך ומתגלה ככל שהגיהינום הזה נחשף, הוא שאי אפשר באמת להשמיד את מה שאיננו מוכנים להביט בפניו. נהפוך הוא, מה שאיננו מוכנים להביט בפניו הופך, דווקא מתוך הסירוב להביט בו, לקריאה שאי אפשר לחמוק ממנה. במילים אחרות, מה שאנחנו מציבים כפני הגורגונה, פני האחר שבהם אנו נמנעים מלהביט – הולך ומתגלה לנו כפנינו אנו.

"ב'תחתית' האנושית אין דבר מלבד חוסר היכולת לראות – זו הגורגונה, שמראָהּ הפך את האדם ללא אדם. אלא שבדיוק חוסר היכולת הבלתי אנושי הזה לראות הוא-הוא זה שפונה אל האנושי ומערב אותו", כותב אגמבן. היופי הגדול שבדברי ד"ר עז א-דין קשור בדיוק בזה. הם קוראים לנו להביט בפני הגורגונה שהם פנינו, אך אינם מבקשים להלבין את הפנים האלה – אלא להפך, לעורר את אנושיותן, למעשה לתבוע מחדש את האנושיות שעוד מצויה בכל אחד מאיתנו, "מתחת להיסטוריה" ובעיקר – "מתחת לשמיים" הפרושים מעל עזה ומעל תל אביב, אותם שמיים שאינם מבחינים בין עיניהם הנשואות של ילדים משני עבריו של הקו הדמיוני המסמן את ההבדל בין נחשב ולא נחשב, בין ראוי ולא ראוי, בין שקוף לנראה.

דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; פרופ' מן המניין וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה בביה"ס לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תוכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בביה"ס למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת