newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כדי להוריד את מחירי הפירות יש להקים מחדש את תנובה

אין ספק שנדרשת רפורמה בחקלאות, אבל הפתרון הוא לא פגיעה אנושה בה באמצעות יבוא. צעדים הגיוניים יותר יהיו השקעות טכנולוגיות, צמצום הסתמכות על עובדים זרים זולים, ובנייה מחדש של מערך השיווק הקואופרטיבי שיחזק את החקלאים מול רשתות השיווק העושקות

מאת:

ב-1916 הוקם המשביר כדי למלא שתי מטרות עיקריות: לרכוש באופן מרוכז מוצרים בסיסיים לפועלים, ולשווק במרוכז תוצרת חקלאית. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הרעב בארץ היה גדול, ופרח כאן שוק שחור של ספסרים – שרכשו חיטה בתחילת העונה ומכרו אותה במחירי עושק.

המשביר הוקם, אם כן, כדי למנוע מהפועלים לגווע ברעב. הוא רכש חיטה ומוצרי יסוד אחרים, ובשנה השלישית לקיומו – אחרי הכיבוש הבריטי – מצא את עצמו עם מחסנים מלאים ושוק מלא בחיטה זולה שיובאה מאוסטרליה. למרות ביקורת קשה, הצליח המשביר לשרוד את המשבר.

כמה שנים מאוחר יותר, הוחלט להפריד בין מנגנון הרכישה לבין מנגנון השיווק. המשביר התפצל לשני קואופרטיבים: המשביר המרכזי (הזרוע הקמעונאית), ותנובה (הזרוע המשווקת).

שליטה של חקלאים במנגנוני השיווק אינה תופעה ייחודית לישראל. למעשה, זו פרקטיקה שנהוגה בעולם כולו. אפילו בארה"ב היה ברור כבר בתחילת המאה ה-20 שללא התארגנות קואופרטיבית של חקלאים לשיווק משותף, לא תהיה להם יכולת להתמודד בשוק, והם יהיו נתונים לחסדיהם של סוחרים שינצלו את פגיעותם.

חקלאים חוסמים את צומת ביל"ו במחאה על כוונת משרדי האוצר והחקלאות לפתוח את שוק הפירות והירקות ליבוא, ב-29 ביולי 2021 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

החקלאים נותרו ללא פתרון לשיווק תוצרתם. חקלאים חוסמים את צומת ביל"ו במחאה על כוונת משרדי האוצר והחקלאות לפתוח את שוק הפירות והירקות ליבוא, ב-29 ביולי 2021 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

האמונה היסודית בתחרות היא זו שהביאה להכרה שחייבים להגן על החקלאים, ולא לאפשר שוק "חופשי" של עושק. בעקבות ההכרה הזאת נחקק בארה"ב ב-1922 חוק שמכונה The Capper-Volstead act, שהפך את ההתאגדות בקואופרטיב למותרת – הוא החריג כמעט היחיד מסוגו במדינה, לצד זכותם של עובדים להתאגד באיגוד עובדים.

עד אמצע שנות ה-70 פעלה תנובה כגוף שיווקי בלבד, בשירות החקלאים. עם השינויים בשוק הישראלי הפכה תנובה מקואופרטיב לגוף שפועל למטרות מקסום רווחים.

כדאי להסביר: קואופרטיב אינו גוף פילנתרופי. הוא אמור לשרת את חבריו, אך האינטרס הכלכלי הנובע מפעילותו אינו נובע מהשאת רווחים על הון מושקע, אלא על היקף הפעילות של החבר עם הקואופרטיב. כך, ככל שהמשק משווק יותר תוצרת באמצעות תנובה, כך הרווח שנובע מהקשר עם הקואופרטיב גדול יותר.

מרגע שתנובה המירה את פעילותה משירות החברים להשאת רווחים על ההון שהשקיעו, היא פעלה בניגוד למטרותיה. כמובן שחברים רבים נהנו מהכסף שזרם, ורבים מהם כבר לא ראו בחקלאות ובשיווק התוצרת כמטרה שמשרתת אותם.

מכירת תנובה ב-2008 לקבוצת משקיעים בראשות קרן אייפקס הבריטית היתה סוף של תהליך "קומפניזציה", שהתחיל שנים רבות קודם לכן ועבר גם על קואופרטיבים רבים אחרים בעולם. כשהאגודה אינה פועלת עוד מהותית כקואופרטיב, אין כל מניעה למכור אותה לשם מקסום רווחים, ויהיו מי שיצדיקו זאת בכך שזו היתה הדרך היחידה שראו רבים ליציאה ממשבר כלכלי חמור. בדיעבד, ההסכם למכירת תנובה היה בתנאים מבישים וגרם נזקים, אבל זה כבר עניין אחר.

בכל מקרה, מכירת תנובה והשוק הסיטונאי שהיה בבעלותה הותירו את החקלאים ללא פתרון לשיווק תוצרתם, והכפיפו אותם לסוחרים, ספסרים ונציגי רשתות השיווק. השוק שנוצר הוא דורסני מאוד, כל כולו מוחזק על ידי גורמים שמטרתם מקסום רווחים. בהיעדר ארגון קואופרטיבי לשיווק, אין לחקלאים שום סיכוי לקבל מחירים הוגנים לתוצרתם. חריגים כאן הם סוגי התוצרת המאוגדים בגופים מוסדרים, כמו מועצת החלב ומועצת הלול.

כעת, בשם הצורך – החיוני לכל הדעות – להוריד את מחירי הפירות והירקות המשתוללים, מוצע (שוב) בחוק ההסדרים לפתוח את השוק ליבוא מחו"ל. אבו וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, טוען כי הצעד "יביא להשמדת החקלאות הישראלית". גם אם זו אמירה קיצונית והחקלאות לא תושמד לגמרי, אין ספק שמדובר בהטלת קשיים נוספים על מערך שסובל גם כך ממחסור במשאבים ואינו זוכה ליחס ראוי מהמדינה.

חקלאות היא לא רק מחירי הירקות והפירות ברגע נתון. חקלאות היא אינטרס ציבורי קיומי, שחשיבותו לא נופלת מביטחון צבאי. ארה"ב מממנת את חקלאיה בהיקפים עצומים מתוך עמדה עקרונית, שרואה בעצמאות בייצור מזון אינטרס חיוני ראשון במעלה. ישראל, לעומת זאת, מבקשת לבצע מהלך שיפגע בעצמאותה. וזאת, כאשר בניגוד לארה"ב, לישראל אין גבולות עם מדינות שניתן לרכוש מהן מזון במצב חירום כמו מלחמה או מגיפה. ישראל פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לא להיות במצב של עצמאות תזונתית.

אמנם הלובי החקלאי בישראל נחשב חזק, ואפילו חזק מאוד, אבל האתוס החקלאי הפך מזמן בלתי רלוונטי בעיני השלטון – והחקלאים זוכים ממנו ליחס מבזה כבר שנים רבות.

במידה מסוימת, האתוס הזה הפך בלתי רלוונטי גם בעיני החקלאים עצמם. חלק גדול מדי מהמאבקים שנציגי החקלאים ניהלו בשנים האחרונות מיקם אותם בצד הפחות מוסרי, בלשון המעטה. למשל, ההתבססות של החקלאות בישראל על עובדים זרים וזולים, שמועסקים פעמים רבות בתנאים מחפירים, מקשה מאוד על ההתייצבות לצדם.

מבחינה זו צודק שר החקלאות, עודד פורר מישראל ביתנו, שאמר שהחקלאות בישראל היתה מהמתקדמות בעולם מבחינה טכנולוגית עד לפני 30 שנה, אך לא התקדמה מאז. אבל זו תוצאה של שיתוף פעולה מופלא, שמבוסס על רציונל קפיטליסטי בזוי, שאיפשר לשלטון לתת הקלות לחקלאים בהבאת עובדים זרים זולים במקום להשקיע בפיתוח. החקלאים מצדם למדו להסתמך עליהם, ולהיות תלויים במנגנוני ניצול. כך, המדינה לא מוציאה כסף, והחקלאים לא מפסידים.

אבל האמת היא שכולם מפסידים: החקלאות – שלא התקדמה טכנולוגית; העובדים הישראליים – שהחקלאות הפכה לא רלוונטית עבורם; וכלל תושבי ישראל – שמשלמים הרבה יותר על פירות וירקות.

אין להתעלם גם מהדרישה, שאין מוצקדת ממנה, לערוך תיקון עצום בתחום הביצים – להפסיק את ההתעללות הנוראית המכונה "לולי סוללה" ולהתקדם למתווה האירופי. כספי מדינה רבים הוצאו לריק בעשור האחרון בשיפור התנאים בלולים, במקום לעצור ולשנות מן היסוד את דרכי הגידול. גם בעניין זה פעילי זכויות בעלי החיים התריעו שוב ושוב. גם בעניין זה – מה שצודק גם היה חוסך כסף.

נדרשת רפורמה בחקלאות בישראל, בכך אין שום ספק. אבל היא צריכה להיעשות בשורה של מהלכים, הכוללים השקעות טכנולוגיות, צמצום ההסתמכות על עובדים זרים וזולים, ובנייה מחדש של מערך שיווק קואופרטיבי שיעמוד מול רשתות השיווק העושקות. את המהלכים האלה צריך להתחיל בהכרה בחשיבותה העליונה של החקלאות הישראל לביטחון המדינה.

פרט לכך, חקלאות מקומית היא אולי המרכיב החשוב ביותר במאבק במשבר האקלים. קואופרטיבים צרכניים רבים באירופה ובארה"ב כבר החליטו לצמצם מכירה של תוצרת לא מקומית, ומסמנים את המוצרים לפי המרחק שעברו מהמגדל/יצרן עד החנות.

אצלנו, רשתות השיווק אפילו לא טורחות ליידע כשעל המדף מונחות עגבניות (חסרות טעם) מספרד. גם לעניין זה חשוב להבין את החיבורים הנדרשים: חקלאות היא חלק מהמאבק במשבר האקלים לא פחות מהצעדים שעליהם הכריז המשרד להגנת הסביבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf