newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חיי ילדים בדואים נרמסים, המדינה קוראת לזה "אכיפה קלה"

בדיון בוועדה לזכויות הילד הוצגה ההשפעה הקשה והמתמשכת של הריסת בתים על הילדים הבדואים בישראל – נשירה גלויה וסמויה, רגרסיה, דיכאון ואף סימני אובדנות. אך במשרד המשפטים התעלמו מכל זה, וטענו בתוקף שמדובר במדיניות שמונעת מהתחשבות בטובת התושבים

מאת:

הוועדה לזכויות הילד דנה ב-17 בנובמבר בנקודה שבה נמחקות הזכויות הללו – הנקודה שבה שוטרים בעשרות ניידות, ודחפורי עפר עצומים מגיעים להרוס את ביתו של ילד קטן.

ב-2019 נהרסו בנגב 2,241 מבנים, ובהם כ-600 בתי מגורים. עמותת סיכוי העריכה שאחד מכל שבעה ילדים בדואים חווה אישית הרס של ביתו.

בדיון נחשפו משמעויות הצלקת הרגשית שחווים הילדים הבדואים. אבל, בהמשכו התברר במפתיע, כי משרד המשפטים אינו מוטרד מההרס ומהשלכותיו, ואף רואה בהחרבת הבתים לנגד עיני הילדים "אכיפה מקלה".

יו"ר הוועדה, ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת), פתח את הדיון במדיניות הרס הבתים, שאותה הכתיר  כ"מדיניות מחפירה ואכזרית".

ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) העירה שהדיון מתנהל ביום הבינלאומי לזכויות הילד: "אם יש משהו שיכול לסמל את הבוטות והדורסנות של התעלמות מהאמנה, זו הדוגמה. זו אחת ההפרות הקשות של הזכויות, שמחייבות שלכל ילד תהיה קורת גג, שתהיה לו תחושת ביטחון בסיסית, אישית, משפחתית וחברתית".

בדואים אוספים את חפציהם מהריסות הכפר אום אל חיראן, בינואר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

בדואים אוספים את חפציהם מהריסות הכפר אום אל חיראן, בינואר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

תומא סלימאן דיברה ממקום אישי על הטראומה: "אני זוכרת את אותו בוקר מזעזע, כשהגענו לאום אל חיראן. זו טראומה גם לי, כאשה מבוגרת שראתה הרבה בחיים שלה. אני עדיין זוכרת הריסת בית שהתבצעה לי מול העיניים, ומה זה עשה לי לראות בית נהרס. אז תארו לעצמכם את התמונה הקשה של ילד קטן שעומד ומסתכל איך הורסים לו במכונות הגדולות את הבית, ואת הצעצועים מתחת להריסות".

תומא סלימאן נזכרה בהתרגשות: "באותו בוקר היינו צריכים ללקט את מה שנשאר ממחברות בית הספר והצעצועים מההריסות. לנו זה היה טראומטי. לילד בטוח שזו צלקת לכל החיים. הילדים האלה צריכים אחר כך להתחיל לארוז את החיים האלה מחדש, ולבנות הבנה אחרת של מה זה חיים ומה זה בית".

תומא סלימאן סיימה בכאב: "יש ספר שהייתי מקריאה לבנות שלי כשהיו קטנות. ושאלתי אותן: איך קוראים לבית של הציפור? קן. ואיך קוראים לבית של הפרה? ושל הסוס? ובסוף היינו שואלים איך קוראים לבית של בן אדם. אני רוצה שהמדינה תשאל פעם מה זה בית עבור הילדים בנגב. נתפלל להבין, איך הם יבטאו את זה".

חברת הכנסת סונדוס סאלח (הרשימה המשותפת) הציגה את השפעת הריסת הבתים מנקודת המבט של תיאוריית "פירמידת הצרכים" של הפסיכולוג אברהם מאסלו: "לפי מאסלו, אם אדם לא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלו – ביטחון אישי, בית, מזון – הוא לא יכול להתקדם לשלב אחר בהתפתחות האישית, ולא יכול לתרום לחברה. במשפחה שהבית שלה נהרס, הם בטח לא דואגים עכשיו לכלכלה או לחינוך או לרגשות. רק לקורת הגג".

ח"כ סאלח העירה שילדי עוטף עזה נהנים ממעטפת סיוע וטיפול רגשי, לנוכח העימות באזור. לעומת זאת, לילדים הבדואים אין מי שטורח לגשר על הפערים הרגשיים, החינוכיים והחברתיים שמתהווים בעקבות הריסת הבתים.

ח"כ אימאן חטיב יאסין (הרשימה המשותפת) עסקה במשמעותו של "בית" עבור אזרחים פלסטינים בישראל: "אנחנו המיעוט שמאז 1948 סובל בנוגע לבית. הבית הפרטי שלנו הפך למולדת, ואי אפשר להתעלם מהנוסחה הזאת. כשאתה הורס בית, אתה מנשל אדם מהזהות האישית והלאומית שלו".

חטיב-יאסין תהתה: "מה אתם מצפים מהילדים האלה? אין להם שום תשתית לחיים נורמליים. אל תצפו מהם שיהיו אזרחים למופת, שחיים בנוח ומצייתים לחוק, כשהם רואים את החוק שולל מהם את החיים והורס להם את הבית".

מעיגל אלהוואשלה, איש המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, העיר: "בכל העולם המשטרה עוזרת לאזרחים. פה הם באים והורסים, כאילו זו מלחמה. משאירים ספרים וילקוטים בתוך ההריסות. זה קורה במדינה שקוראים לה דמוקרטית. המשטרה צריכה לגונן עלינו, ולא להיפך".

הודא אבו עובייד מפורום דו-קיום בנגב קבעה שהריסת הבתים היא מפעל עצום, רב-משאבים, שאינו נעצר בשל המגפה המשתוללת, ואפילו לא בשעת סגר: "הרשויות מתנהלות כאילו אין מצב חירום. מה שמעניין אותן זה האכיפה".

סנא ג'בארין-אגברייה, המפקחת על הייעוץ בחברה הבדואית במשרד החינוך, דיברה בגילוי לב: "אין ספק שמדובר בסוגיה מהקשות ביותר שמערכת החינוך מתמודדת אתה. הילד הערבי חווה שרשרת של אירועים משבריים, והאירוע של הריסת הבתים רק מגביר ומעצים זאת. זה אירוע עוצמתי. הילד לא מאבד רק את הבית, הוא מאבד גם את אבא ואמא, את הקהילה שלו ואת הנפש שלו".

ג'בארין-אגברייה התנסחה בשפה מקצועית, אך בקולה נשמע הכאב: "היועצות מדווחות על חרדה מתמשכת, טראומה, סיוטי לילה, וכעסים. לפעמים הילדים כועסים על החברה, לפעמים על עצמם, וגם על הממשל. וזה יוצר קושי להנחיל את הערכים, כי מגיעים לצמתים מנוגדים. יש נשירה סמויה וגלויה, רגרסיה, דיכאון, והילדים מגלים גם סימנים של אובדנות".

המפקחת הדגישה כי בית הספר מהווה מעטפת חשובה, טיפולית ורגשית, של יציבות וביטחון עבור הילד המצוי במשבר: "זו המעטפת הטבעית שממחישה את חצי הכוס המלאה, המקום היחיד שנותר לחבק את הילד הפגוע הזה". היא הבהירה שמשרד החינוך מטפל במשבר ומעניק לו מענים, ואולם קיים מחסור בכוח אדם, וחשוב לתגבר את המערך המסייע.

הפסיכולוגית פרופ' סמדר בן אשר ממרכז מנדל בנגב קבעה על בסיס המחקר כי ילדים החווים טראומה בגיל הצעיר בהקשר של מלחמה, של השקפת עולם, נתונים בהמשך לפגיעה קשה: "זה מתבסס בתוכם, ומאוד קשה, אם בכלל, לשנות את זה. זה כל כך משמעותי שהילדים בגיל הצעיר לא יחוו עוינות למדינה, אחר כך היא ללא תיקון".

חמורה במיוחד עבור ילדים הפגיעה בחוסן: "אחד המרכיבים הכי בסיסיים של חוסן הוא קוהרנטיות, המשכיות. ילדה שחוזרת מהגן ואין לה בית, אין לה תחושת המשכיות".

ערבים מנגה, יהודים ממאדים

ואולם, התמונה הקשה שצפה בדיון לא סדקה ולו לשנייה את העמדה הקשוחה של נציגות משרד המשפטים. כשהחלו לדבר, כאילו התחלפה לה הגדרת המציאות באולם. הן דיברו עברית, אבל בעצם ליהגו בשפה לגמרי אחרת. הדיון גלש משפת האנשים לשפת המכונה הבירוקרטית. בשיח המשפטי המדוד, הילדים, הצעצועים, הרגשות וההריסות נעלמו-נאלמו בטקסט, ושתיקתם רעמה.

במקומם השתלטו על הבמה באחת שחקנים חדשים, הלקוחים מהלקסיקון המנהלי המהודק והנוקשה, מהשיח המקצועי המוקפד והסטרילי של שומרי המנגנונים המערכתיים – "שיקולי האכיפה" "הנסיבות" ו"האינטרסים המנחים את המדיניות".

ולפתע דומה היה שערבים מנגה, יהודים ממאדים.

וכך חלה במפתיע, בתוך שנייה, התפנית בעלילה. ומתברר בכלל שעסקינן במדיניות אכיפה מקלה שמודרכת בידי טובת התושבים. וזה למשל הניסוח הנפתל נשמע מפי עו"ד נועה סרברו, שהתייחסה גם להגבלה שהוכרזה על אכיפת חוקי התכנון והבנייה בצפון:

"ביחס לבנייה הבלתי חוקית ביישובים הבדואים בנגב, ובפזורה, בהתחשב בזה שיש סוגיות ייחודיות ויש אינטרס לאומי משמעותי בהסדרת ההתיישבות, המדינה פועלת לפי מדיניות אכיפה נפרדת, שמותאמת לנסיבות הייחודיות לאורך השנים, באופן נפרד. ומלכתחילה המדיניות הזו מקילה יותר באופן יחסי, לאור הסיטואציה הייחודית, ולאור האינטרס שיש ברווחת התושבים, והאינטרס הלאומי בהסדרת ההתיישבות.

מטרת הרשות להתיישבות הבדואים היא לא ליישב אלא להרוס. הריסה באל-עראקיב, 2014 (צילום: אורן זיו)

הריסה באל-עראקיב, ב-2014 (צילום: אורן זיו)

"ולכן העדכון של מדיניות האכיפה פחות רלוונטי ולא חל, כי יש בנגב מלכתחילה מדיניות שנקבעה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהיא מקלה יותר.

"האכיפה מתמקדת בבנייה שמסכלת מאמצים להסדרת ההתיישבות, כשהמטרה היא לאפשר הקמה של יישובים עם תכנון מתאים ותשתיות נאותות וכל השירותים לרווחת התושבים, ולשיפור איכות החיים שלהם. בנגב, מלכתחילה, הדגש מבחינת משאבי האכיפה ומאמצי ההסדרה הוא בבנייה חדשה, וממילא לא היה שינוי, ומלכתחילה הדגש הוא על עבירות מסכלות תכנון, או שהן פוגעות באופן בוטה בשלטון החוק, שיקשו על הקמת מוסדות ציבור ויישובים עם תשתיות נאותות, וכל מה שכולנו כמטרה משותפת רוצים שיהיו להם".

ילד יקר, הבית נהרס, אבל לא נורא. אופס, אל תתבלבל. צא ולמד: לדעת בכירות משרד המשפטים, הבית שלך הוא פשוט ניסיון לסכל את ההסדרה ולפגוע בשלטון החוק. לעומת זאת, הריסתו היא דווקא חלק ממדיניות מקלה המתחשבת ברווחת התושבים. ולא די בכך, אלא היא משרתת בנדיבותה את חפצם לחיות בבתים נאותים, שכידוע "כולנו" רוצים בהם באחדות נפלאה.

לא רק הבית הרוס, ילד. לא רק אלימות ועצורים ופצועים. גם העולם פשוט הפוך משחשבת. ובשיח הזה, של המבנים הבירוקרטיים, הבית שלך הוא למדרס.

אז מה, ילד, הוקל לך?

"להשלמת התמונה", סיימה עורכת הדין סרברו בלקוניות, והודיעה ששר הכלכלה ושר המשפטים דנו לאחרונה בשינוי המדיניות, ומשרד הכלכלה מעוניין בשינוי. אבל זה כמובן מורכב.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אגב, הופיע באותו יום במליאה  ודיבר בשפה שלישית. הוא הציג את תוכניותיו להכיר ביישובים בנגב ולקדם בו הזדמנויות תעסוקה. וכך אמר בין השאר: "אנחנו צריכים להעמיד את מבחן ההזדמנות השווה לכל אזרח באשר הוא אזרח, כמבחן הראשון של הנגב, של כל המנהיגות בנגב, ערבים ויהודים. לעשות זאת ביחד.

הרשות להתיישבות הבדואים פועלת "בתיאום הדוק" עם תוכניות האכיפה וההרס. עמיר פרץ, הממונה על הרשות להתיישבות הבדואים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

שר הכלכלה עמיר פרץ, הממונה על הרשות להתיישבות הבדואים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

"כשאני מסתובב בנגב הדבר שחורה לי יותר מכל, כשאני רואה את אותם ילדים קטנים במאהלים, בפחונים. אני מבין את הצורך לבצע את החקיקה על בוריה, אבל הילדים הללו לא יוכלו לשפוט אותנו, אלא דרך המראות של החיים המאוד קשים, בחורף, בקיץ. ילדים שלפעמים צריכים ללכת חמישה עשר ועשרים קילומטר כדי להגיע לצומת המסוימת שאליה, אם יהיה להם מזל, יגיע אוטובוס שייקח אותם לבית הספר".

ולפתע בן גוריון עמד על ראשו, ומבחן הנגב התגלה כמבחן באזרחות, שבו "ייבחן העם בישראל". ובמפתיע, מבחן המשפטנים הפך למבחן הילדים השוכנים במאהלים, ואלו הממתינים לגורלם בצומת. ופתאום, הם-הם הקטנים השופטים אותנו.

ולילדי הנגב הבדואים לא נותר אלא לצפות בעיניים כלות בשיירת הניידות הפורצות לכפר, באבק הדרכים המתנשא מעליהן, במאבקים האלימים מול חובשי הקסדות השחורות, במסע ההרס שמבצעים הדחפורים, וגם בדיאלוגים במשכן. ולהמתין לבשורה שאולי תגיע, מתישהו.

שמוליק דוד הוא יועץ לשינוי מדיניות בשתיל – הקרן החדשה לישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf