זה לא עניין אישי. הבחירה להתחסן היא בחירה חברתית נטו

לתפיסתי, רדיקליות אמיתית בימים האלה (דהיינו תפיסת העניין משורשיו), היא ההיפך מהביטוי של התפיסות אולי השמרניות ביותר של כת הניאוליברליזם הגוססת ומונשמת – "זכותי על", "בחירה חופשית", או הצד הנגדי של ה"כפייה".

המאפיין אולי הבולט במיוחד של הכת הזאת, ברמת אמונות הליבה, ה"יהרג ובל יעבור", זה האינדיבידואליזם הריק הזה. מה שהכוהנת הגדולה, ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, הגדירה כ"אין דבר כזה חברה, רק יחידים ומשפחות" (ולעניות דעתי היא הכניסה את ה"משפחות" בקטע אפולוגטי בלבד).

החברה האידיאלית לפי הכת הזאת היא אוסף של אטומים שמתחרים זה בזה. כל אדם לעצמו, ותמיד על חשבון מישהו אחר. אלא אם אתרע מזלך להיות בשכבה התחתונה של הפירמידה. בכל מקרה, שדה הראיה שלך תמיד אמור להיות מוגבל לראש שהרגל שלך דורכת עליו ולרגל שדורכת לך על הראש. באופן הזה, עצם הרעיון של סולידריות נהיה כל כך זר, כל כך מחוץ לעולם המושגים שלנו, שכשהמילה כבר מופיעה איש לא מבין יותר על מה בכלל מדברים.

אני מוכרחה לומר שמעולם לא ראיתי את הדבר הזה בצורה הבוטה ביותר שלו כמו שאני רואה אותו עכשיו במסגרת ה"דיון" על החיסונים. אבל לא רק מהצד הזה, אלא מכל צדדיו ובכל ההיבטים שהוא נוגע בהם.

אין דבר שהוא פחות בחירה אישית מאשר הבחירה להתחסן/לא להתחסן. מדובר בבחירה חברתית נטו, במובנה המזוקק ביותר. יש לזה הגיון ביולוגי מאוד פשוט. וירוס הוא טפיל אובליגטורי, שחייב להידבק למארח כדי לשרוד, ושכל "רצונו" בחיים הוא לשרוד. אין לו שום פואנטה אחרת. כשהוא נתקל בקשיים בהשגת המטרה, הוא מסתגל ומשתנה (ע"ע מוטציות). אם אין חיסון, הדרך לעכב אותו היא לצמצם כמה שאפשר את האפשרות הפיזית שלו לעבור מגוף לגוף באמצעים חברתיים. כשיש חיסון אפקטיבי, הדרך להכחיד אותו היא לצמצם עד למינימום את מספר המארחים שמאפשרים לו כניסה חופשית.

כל בן אדם שיכול להתחסן ולא עושה את זה, בעיקר במצב הנוכחי שבו לא מחסנים מתחת לגיל 16 (לפחות שליש מהאוכלוסייה), תומך בפועל רק בדבר אחד – בזכותו של הווירוס הזה לשרוד, להסתגל ולהשתנות. כל המלל שנשפך פה חדשות לבקרים לא מעניין את הספייק של הווירוס. כאמור, זו ממש לא בחירה אישית להתחסן, זו בחירה סולידרית נטו. וזו ממש לא בחירה אישית לא להתחסן, זו בחירה אנטי סולידרית נטו.

כהיפוכונדרית, חששתי מאוד מתופעות הלוואי המדווחות של החיסון. כמי שחיה בחברה של בני אדם, לא עלה על דעתי לרגע אחד לא להתחסן. זאת, מכיוון שאין דבר כזה, "זכות לא להתחסן". תחת הביטוי הזה מופיעה רק ה"זכות להידבק ולהדביק". ה"זכות" הזאת משמעה "זכות" לסכן את החברה – בהתחלה את הפגיעים ביותר שאינם יכולים להתחסן, ובהמשך את כולנו במתן אפשרות לווירוס להסתגל ולעקוף את החיסון הקיים.

מה שבא כאן לידי ביטוי כשמדברים על "חופש" זה שום דבר חוץ ממושג תיאורטי מופשט וריק מתוכן, שיישומו בפועל הוא תמיד דריסת האחר. כשמושג החופש פוגש את החיים האנושיים בפועל, הוא נכנס יפה לביטוי – "החופש של האגרוף שלך נגמר במקום שבו הפרצוף שלי מתחיל". נכון, הרעיון הזה מקפל בתוכו הרבה מאוד מורכבות מוסרית (דהיינו, תבונה מעשית), אבל כל דיון שלא מתחיל ממנו באופן מהותי הוא דיון בכלום ובשום דבר.

לשקם את האמנה החברתית

כמובן שגם כל מה שכתבתי כאן למעלה נגוע באותו חטא בדיוק. הניצחון הגדול ביותר של הכת הזאת, שבנימין נתניהו ייבא לכאן בצורה קיצונית כשכיהן כשר אוצר ב-2003, הוא המיסגור והחסימה של התודעה, בשל טבעה של ההוויה החברתית-כלכלית שהיא יצרה סביבנו. גם כאן – כשאני טוענת שהבחירה להתחסן או לא להתחסן היא חברתית ולא אינדיבידואלית – מוטמעת הטלת אחריות מלאה על הפרט. על פניו, זה מהווה סתירה במושג.

עם הסתירה לכאורה הזאת אפשר להתמודד רק בדרך אחת, והיא התבוננות מעמיקה יותר במערכת היחסים בין הפרט לחברה שבה הוא חי ולמוסדותיה, שאמורים להיות אמונים – לפי החוזה החברתי הלא כתוב שהכת השלטת מנסה לפורר כבר לפחות 40 שנה – על רווחתו. בסופו של יום, מאחורי כמעט כל הסוגיות האלה שמעוררות דיון כל כך מקוטב ואלים עומדת התפוררותה של האמנה החברתית הזאת לאוסף של אטומים מבודדים שמתחרים זה עם זה.

גם בן אדם כמוני, שסבור שבריאות הציבור עומדת לפני כל חירות אישית אחרת, לא יכול להתעלם מהעובדה שמשבר האמון במוסדות – ובהם מערכת הבריאות וחברות התרופות – הוא מוצדק ב-100%. במערכת ובשיטה הקיימת, לא מדובר בגופים אלטרואיסטים שמה שעומד לנגד עיניהם הוא רווחתנו או בריאותנו. אני צריכה להיות אידיוטית גמורה כדי לטעון אחרת.

אפשר כמובן להביא טענות נגד בתוך אותה מסגרת עצמה, ולומר שאין קשר בין המדע, בטיחות החיסון והפיקוח המחמיר עליו (שיש לו גם סיבות עסקיות כבדות משקל) לבין מבנה העל של החמדנות והאי-שוויון, ושהבעיות הן בעיות של בעלות, תמחור ושיווק, לא של שינוי מבנה הד.נ.א. אבל חוסר האמון הוא מחלה קשה בפני עצמה, והתרופה לה – כפי שאנחנו רואים כבר מספיק שנים (ובעצם מאז ומעולם) – אינה עובדות או רציונליות.

אני גם לא יכולה להתעלם מהעובדה שהאוכלוסיות שנפגעות בצורה הקשה ביותר גם מהווירוס, גם מהיעדר נגישות למידע אמין ומסודר בנוגע לאפשרויות לפעול נגדו, וגם מהמשבר הכלכלי והתעסוקתי שמגיע מכל כיוון (וכולל בתוכו גם את הסנקציות על לא מתחסנים) הן בעיקרן אותן אוכלוסיות – החלשות ביותר בחברה.

גם הקשישה הרוסיה, שבטוחה עכשיו שהחיסון משתיל בה שבב ושתאבד את עבודתה כקופאית בסופר בגלל זה, היא חלק ממני; וגם החרדי, שחרד כל כך מאובדן עולמו עד שהוא מעדיף לשתף פעולה עם טבח דה פקטו בקהילתו; וגם הערבים, שמשוכנעים שכל מה שבא מהמדינה וממוסדותיה נועד לפגוע בהם; וכל הנשים והגברים השקופים, שבאמת אין להם זמן לקבוע תור לחיסון כי הם עובדים בשלוש עבודות וצריכים גם לישון, או שחוששים שאם יפסידו יום עבודה על תופעות לוואי יאבדו את פרנסתם.

וגם עם הרציונל של מי שמתבוננים מהיום הראשון בהתנהלות של הממשלה הכושלת והמחפירה הזאת מול אסון בריאותי, כלכלי, חברתי, אנושי בהיקף הזה ומעדיפים להאמין לכל דבר אחר, קשה לי מאוד להתווכח. אבל עם דבר אחד אתווכח כל זמן שיהיה בי כוח להתווכח, והוא עצם קיומו של הוויכוח הזה.

הסיבות לקיומו ברורות לחלוטין. לכוהני הכת ובעלי האינטרסים הרבה יותר נוח שכולנו נהפוך לווירולוגים ואפידמיולוגים חובבים ונקרא אחד לשני "רוצחים" ו/או "פאשיסטים", במקום לדון בדרכים להפוך את השיטה הזאת על פיה ולדרוש את החלפתה המיידית, ובמקום לעסוק בשאלה איך בונים מחדש את מושג הסולידריות על כל המוסדות הנדרשים לקיומו.

אפשר גם להתחיל בעיסוק בשאלות מיידיות וקטנות יותר, כמו הצעדים הכלכליים הנדרשים לסיוע לכל מי שזקוק לסיוע, או הנגשת המידע לגבי החיסון ואת החיסון עצמו לאנשים שחוששים מתופעות לוואי או מאובדן פרנסה – שיהוו אבני בניין בדרך לעיסוק קונקרטי ומעשי בשינויים העמוקים יותר הנדרשים. אפשר אפילו להתנות את ההצבעה בבחירות הקרובות בעיסוק רציני בשאלות האלה, שטרם התרחש. גם את זה הם לא יאהבו.

אין לי אשליות. זו ממש לא דרישה פשוטה – לדחות את הדיון הזה מכל וכל ולדון רק במה שעומד מאחוריו – אחרי שהם כבר ניצחו ניצחון כל כך גדול וטוטאלי, ושההרס והחורבן שזרעו בכל מקום הוא כל כך עמוק ומושרש. זה ממש לא מקרי שדווקא בתקופה של קידמה טכנולוגית מדהימה, שמאפשרת לייצר במהירות ריצוף גנטי של וירוס וזמן קצר אחריו גם בלופרינט של חיסון, רואים את השקיעה האנושית והחברתית הכי עמוקה שיכולה להיות. זה מובנה בשיטה.

אבל הדרישה הזאת היא ממש לא בלתי אפשרית כפי שהיו רוצים שנחשוב. שיטות ניהול חברתיות וכלכליות השתנו כל הזמן בהיסטוריה האנושית – לפעמים לאורך זמן, לפעמים תוך זמן קצר בהתאם לנסיבות המשתנות ולצרכים הדוחקים. אלטרנטיבות לכל דבר ולכל עניין קיימות בכל פינה ובכל רמה. וזה אף פעם לא מאוחר מדי לדחות בשאט נפש את הדיון ההרסני הזה, לשים את כל מי שדוחף אותו מלמעלה על מיוט, ולפתוח בדיון – ובעשייה – לכיוונים של שיקום ובנייה מחדש.

אבל בבקשה, לפני הכל, אם אתם יכולים להתחסן אז לכו להתחסן.