newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השופטת ה"ליברלית" רות רונן הועמדה במבחן ראשון לאנושיות, וכשלה בו

הימין התנגד למינויה של רות רונן לעליון בטענה שהיא "ליברלית", ושבעלה מקושר לקרן החדשה. אבל הפסיקה בעניין ילדה פלסטינית שצה"ל הרג ברפיח מגלה שאין מה לחשוש: התמיכה העיוורת של העליון בצה"ל תימשך

מאת:
קיבלה את ההחלטה שהריגתה של ילדה בת 14 היא "פעולה מלחמתית". השופטת רות רונן בעת מינויה לעליון (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

קיבלה את ההחלטה שהריגתה של ילדה בת 14 היא "פעולה מלחמתית". השופטת רות רונן בעת מינויה לעליון (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ב-9 ביוני 2022, הצהירה השופטת רות רונן אמונים לבית המשפט העליון בירושלים. רונן היא בת 60, ומכאן שהיא צפויה לשבת על כס השיפוט בעשר השנים הבאות, סביב בחירתה התרחשה סערה תקשורתית קטנה, שכן נטען שהיא "ליברלית", חס ושלום, ומקורבת לנשיאת העליון, אסתר חיות. בימין נשמעו קולות התנגדות למינויה ופורסם שהשרה איילת שקד, היום שרת הפנים וקודם שרת המשפטים, התנגדה בעבר לקידומה לעליון משום שבעלה של רונן היה חבר בהנהלה הציבורית של "הקרן החדשה לישראל".

ב-21 ביוני, 12 יום בלבד לאחר שמונתה, השתתפה רונן בדיון בעליון, יחד עם השופטים יעל וילנר וזאב שטיין. את ההחלטה בתיק נתן חבר השופטים במהירות יחסית, ב-12 ביולי, פחות מחודש אחרי הדיון.

התיק עסק בתביעתם של הוריה של אימאן אל-המאס, ילדה בת ה-14 מרפיח שנורתה למוות ב-2004, לאחר שהתקרבה למוצב "גירית" כשעל גבה תיק בית ספר ובו ספרים, אירוע שזכה אחר כך לתואר "פרשת סרן ר'". ההורים ערערו על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהחליט לא להעניק להם פיצויים על אובדנם.

ההורים טענו שהחיילים במוצב גירית נהגו ברשלנות, אך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נקבע שמותה נגרם במסגרת פעולה מלחמתית, ולפיכך התביעה נדחתה על פי הוראות סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), המקנות למדינה פטור מאחריות בנזיקין בגין מעשה שנעשה בפעולה מלחמתית של הצבא.

מדוע החיילים סברו שילדה עם ילקוט על הגב, שצעדה במרחק 100 מטר מהמוצב, מהווה איום שכדי לסכלו חייבים להרוג אותה ביריות? השופטים במחוזי בבאר שבע כתב כי "התעורר [אצל החיילים במוצב] חשש ממשי לתרחישי טרור שונים: שהמנוחה נשאה מטען על גופה או בתיק שנשאה על גבה; שהתקרבות המנוחה לעבר המוצב נועדה להסיח את דעתם כדי לאפשר חדירה של מחבלים למוצב מכיוון אחר; ושהמנוחה נועדה למשוך אותם אל מחוץ למוצב, כדי לחשוף אותם לירי צלפים.

"הירי לעבר המנוחה בוצע אפוא על רקע חששות אלו. עוד צוין, כי כפי שעולה מיומן המבצעים, לאחר יציאת החיילים מהמוצב לכיוון המנוחה, בוצע ירי לעברם מכיוון תל-סולטן, אשר פגע במחסנית הנשק של אחד הקצינים שיצא עם סרן ר' מהמוצב במסגרת האירוע; ובנסיבות אלו, החיילים חזרו למוצב בחסות מיסוך עשן".

סרן ר' מגיע לדיון בתביעת הדיבה שהגיש נגד אילנה דיין (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

סרן ר' מגיע לדיון בתביעת הדיבה שהגיש נגד אילנה דיין (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

מיד בתום האירוע התברר שבכל החששות האלה לא היה ממש. בהנחה שאכן נחשדה כמחבלת, כמה חומר נפץ כבר אפשר להכניס לילקוט שילדה בת 14 יכולה לשאת על הגב? ובדיעבד, ואולי גם בזמן אמיתי, אפשר וצריך היה לשאול: ונגיד שהיה לה חומר נפץ בתיק, מה הסיכוי שהיתה פורצת את השער ומתפוצצת בחדר האוכל של המוצב? זה לא רציני. מה עוד שפורסם שסרן ר', מפקד המוצב, מדבר ערבית כשפת אם ויכול היה לכרוז או לצעוק לה להוריד את הילקוט ולעוף משם.

מצד שני אסור לשכוח שבאותה תקופה היתה באזור ההוא שגרת הלחימה קשה והמוצבים של צה"ל, ודאי אלה שלאורך "ציר פילדלפי" כמו מוצב גירית, היו נתונים להתקפות קשות ובתדירות גבוהה. לכן, חרף העובדה שבדיעבד ברור שהחיילים טעו, כנראה שאי אפשר לטעון שפעלו בזדון.

במציאות של היום, הסיכוי שהערעור של המשפחה לעליון יתקבל היה נמוך מאוד. החוק מקנה למדינה פטור גורף מאחריות לאיזשהו נזק שגורם הצבא. ראשת ההרכב, השופטת וילנר, דחתה את התביעה וצירפה שלל מובאות מפסקי דין קודמים שתומכים בגישתה. השופט שטיין כתב, "אני מסכים".

השופטת רונן, אולי בהחלטה הראשונה שלה מאז מונתה, הוסיפה על דברי וילנר. וכך כתבה: "הנפגעת היא נערה צעירה, שככל הנראה לא נשקפה ממנה בפועל סכנה (בין היתר לאחר שהסתבר בדיעבד כי בתיק הגב שנשאה על גבה היו רק ספרים)".

למרות דברים אלה, הצטרפה רונן לקביעה שמדובר בפעולה מלחמתית כהגדרת המחוקק, ו"[לכן] אין לבחון את השאלה האם תחושת הסיכון של הכוח בשלב הראשון בו זוהתה המנוחה חודרת לשטח האסור סבירה, ואף לא את הסבירות של תחושת הסיכון ושל הירי הנוסף לעבר המנוחה, לאחר שהיא שמטה את תיק הגב שלה והחלה לברוח אל הכיוון ממנו היא הגיעה".

אין מחלוקת ששופט כפוף לחוק, ובמובן זה כל חברי ההרכב כנראה פעלו כמתבקש מהם. אבל, כמאמר הקלישאה, הצדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות. במיוחד שאת ההחלטה קיבלו שופטים בשר ודם ולא להקת בוטים או אלגוריתם.

גם אם מקבלים כפשוטה את הוראת החוק, הרי שבסופה של אותה "פעולה מלחמתית" מוטלת גופה של ילדה בת 14, שנהרגה על לא עוול בכפה, אחרי שירו בגבה אחרי שזרקה את הילקוט ה"מאיים" ובזמן שברחה חזרה לכיוון ממנו באה (ולאחר שנעשה וידוא הריגה).

סליחה, כבודכם, בנסיבות שתוארו באופן בהיר בהחלטתכם, הירי אולי היה כשר אבל מאוד מסריח. וחרף זאת אף אחד מחברי ההרכב הנכבד לא סבר שיש כאן לשמץ של חמלה והוגנות. אפילו השופטת רונן, ה"ליברלית" של ההרכב, סברה שהכל היה בסדר. וכך, עוד לפני שיבשה הדיו על כתב המינוי שלה, התברר שהחשש שהובע מצד הימין לפני מינויהּ לא נסמך על בסיס של ממש.

מצופה מבית המשפט, ודאי שמבית המשפט העליון, גם לעשות צדק. לא רק במובנו המשפטי, אלא צדק אנושי, כהגדרתו במילון. אפשר היה אולי לרמוז למדינה שראוי לפצות את הנפגעים? נכון, הדבר עלול לפתוח תיבת פנדורה של תביעות, אך גם היה עשוי להחזיר מעט שפיות ושיקול דעת למבצעי הפעולות המלחמתיות.

אריאל ליבנה הוא ד"ר לקרימינולוגיה שמנסה לסייע לעו"ד שלמה לקר להשיג פיצוי לשני פלסטינים שנורו על לא עוול בכפם במרץ 2009 ליד אל חאדר/בית לחם   

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf