לא רוצים "חיבוקים". רוצים הסדרה

לנסות לתאר את המציאות בשדרות ועוטף עזה, למי שאיננו חווה אותה מכלי ראשון, זה ממש כמו לתאר את האוקינוס למי שלא ראה אותו מעולם, או את הפיל לעיוור, שרק יכול למשש חלק ממנו.

אז הנה הפיסה שלי: אמש, בסביבות 21:20, הייתי בקיבוץ נירים. על גבול עזה, ממש מול חאן יונס, גזרת הקרב. מרחק כעשרים דקות נסיעה מעיר מגורי, שדרות. ברגע אחד זה הרגיש כמו להיות בתוך מוצב בלבנון, בשיא חילופי אש כבדים. הבתים רעדו. נשמעו מקלעים כבדים קרובים. הפגזות והפצצות. השמיים הוארו בפצצות תאורה.

מי שניסה להשיג מידע מהצבא, מהמועצה, מקציני הביטחון, לא קיבל דבר. רק לאחר כחצי שעה הועברו הודעות שלא אומרות דבר, על זה שמדובר בירי צה"ל והכל כשורה.

בחצי השעה הזו כבר הספיקו הורים להעביר את ילדיהם לממ"ד, או פשוט לברוח איתם החוצה, למשפחה או חברים. ממש כמו אינסטינקטים של בעלי חיים, שלא ממתינים לאף אחד, ושומרים על ילדיהם בכל כוחם.

הלילה שבא בהמשך היה ליל שימורים של אזעקות בכל האזור והחלטה לסגור את כל מוסדות החינוך למחרת. בבוקר קמנו לכבישים סגורים וביטול קו הרכבת מאשקלון לבאר שבע (כולל תחנות שדרות, נתיבות ואופקים).

כל זה היה תיאור שלא באמת יכול להעביר את התחושות, ואת אינספור הפעמים שנקלענו לתופת כזו ברגע אחד.

ובכל זאת, עולות מן הלילה הזה כמה שאלות יסוד:

מי נתן את ההוראה? איך ייתכן שבזמן הליכה להסדרה מתבצעת פעולה בעומק השטח העזתי, באופן שיכול למוטט את ההבנות שנרקחות. האם מדובר כאן בזיגזוג אסטרטגי? בחוסר תשומת לב? בקלות דעת?

סוללות כיפת ברזל שהוצבו בדרום היום 12.11.2018 (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

ואם אמנם מדובר בפעולה "שגרתית", מה המשמעות של שגרה כזו? השולחת את חיילי צה"ל לעומק השטח החמאסי, וחושפת את העורף שוב ושוב לירי תגובה?

ולגבי פיקוד העורף: מדוע הוא קיבל החלטה על ביטול יום הלימודים בכל מוסדות החינוך? מדובר בהחלטה שנלקחה ללא התייעצות עם ראשי הרשויות והישובים, מעל הראש של ההורים, משל היינו חיילי צבא המקבלים פקודות. מדובר בהחלטה שחושפת את הבטן הרכה האזרחית של ישראל. מי הנפגעות והנפגעים הראשיים ממנה? ילדים להורים מוחלשים, שאינם יכולים לאפשר לעצמם להפסיד יום עבודה. פעמים רבות אלו אותן משפחות שחיות בבתים ללא מיגון וללא ממ"ד.

כשעתיים לפני שהחלה שוב התופת, הייתי במשימה אחרת לגמרי: תליית שלטי פלריגים עם סניף מרצ בשדרות. הפלריגים אמרו דבר פשוט: הסדרה שווה ביטחון. אם תרצו, רוח גבית לממשלה המזגזגת שלנו ועושה בעיקר שיקולים אלקטורליים. אם תרצו, מסר ברור שמעדיף שלום על מלחמה, הסדרה על עימות.

כששמעתי אמש חברי כנסת מהעבודה ו"יש עתיד", שתוקפים את נתניהו על שהוא לא מפעיל יותר כח צבאי בעזה, נחרדתי. בעוד הממשלה עסוקה בשיקולים פוליטיים קצרי טווח, גם הם עסוקים רק בדימויים, ולא מפספסים הזדמנות לעקוף את נתניהו מימין. אנחנו, שעברנו כבר למעלה מ- 17 שנים תחת אש, מבינים את מגבלות הכח. מבינים את המחיר הכבד של המלחמה, שטעימה קטנה ממנו טעמנו אמש.

מה אנחנו מבקשים? לא "חיבוקים" ולא הזמנות להתארח. אנחנו מבקשים הצטרפות לקול ברור וצלול. באין שלום, באה מלחמה. דרוש תרגום של הסנטימנט האזרחי הזה לכח פוליטי. כי רק מהפך פוליטי, יביא למהפך במדיניות והכרעה אסטרטגית אמיתית, לטובת הסדר.