המשותפת היא לא רק מנדטים. היא תשתית למאבק נגד פירוק חברתי

אירוע היסטורי ברגע היסטורי. ההפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית בסח'נין, 22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

מה שהחל בשביתה עצמאית של בעל עסק בסח'נין במחאה על ניסיון סחיטה, התרחב לשביתות בעשרות יישובים ערביים והגיע לשיא בהפגנה המונית נגד הפקרת הציבור הערבי מול הפשיעה, בהשתתפות עשרות אלפים בס'חנין. רצף האירועים הזה יצר מומנטום פוליטי יוצא דופן. במהלך פגישה בין ראשי המפלגות והרשויות הערביות לאחר ההפגנה, וכתוצאה מהלחץ הציבורי שהופעל מלמטה, חתמו ראשי ארבע המפלגות הערביות על מסמך קצר וסמלי, שעליו התנוסס לוגו עיריית סח'נין, ובו הביעו את כוונתם להשיב את הרשימה המשותפת.

>> סח'נין סימנה "יום אדמה" חדש, הפעם להגנה על החיים עצמם

זהו אירוע היסטורי שמתרחש בתקופה היסטורית. עוד לפני פרסום סקרים על כוחה האלקטורלי של הרשימה המשותפת, נראה שעצם הדרישה העממית לאיחוד וההיענות של המפלגות לה משקפות פוטנציאל לשיעורי הצבעה חסרי תקדים בחברה הערבית. תרחיש כזה צפוי לטרוף את הקלפים בקרב המפלגות היהודיות – מהדמוקרטים ועד הליכוד – שכן 15 או 16 או 17 מנדטים לרשימה המשותפת ישנו באופן דרמטי את מפת הגושים, והמפלגות הללו יידרשו להיערך לכך מחדש. באתרי החדשות הגדירו את המהלך כ"דרמה במערכת הפוליטית", ובצדק.

כצפוי, התמונה של ראשי המפלגות הערביות אוחזים ידיים עוררה גלי הסתה חריפים – מאיתמר בן גביר, דרך אביחי בוארון ועד שמעון ריקלין. ניתן להניח שהימין ונתניהו יחדשו את קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות" משנת 2015.

איחוד הרשימות הערביות הוא מהלך חשוב מאוד, ויש לבחון אותו בהקשר הרחב יותר של המציאות הפוליטית בישראל. ביום שבו יצאו 50 אלף מפגינים ערבים לרחובות סח'נין, פורסמו שתי כתבות שהמחישו היטב לאן פניה של המשטרה: האחת עסקה בהשתהות החקירה נגד השרה לשוויון חברתי מאי גולן בפרשת השחיתות שהיא מעורבת בה, חרף ראיות כבדות משקל; השנייה עסקה בביטול הרשעתו של קצין המשטרה מאיר סוויסה, שהורשע בזריקת רימוני הלם לעבר מפגינים נגד ההפיכה המשפטית, בנימוק ש"חומרת המעשים אינה ברף הגבוה".

בחודשים האחרונים הצטרפו אינספור אירועים דומים. ריבוי המשברים והמלחמות מקשה על הציבור להסב את תשומת ליבו לכך שמתרחשים שינויים עמוקים בתוך מוסדות המדינה – ובראשם המשטרה, אך לא רק. אנו עדים למקרים רבים של מינויים פסולים, התערבות פוליטית ישירה מצד שרים והפחדה שיטתית של פקידים בכירים שאמורים לפעול באופן מקצועי ולא פוליטי.

זוכה לחיבוקים מהשוטרים. איתמר בן גביר בהריסת מבנים ברהט, 7 במאי 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

בספרה על משטרים טוטליטריים הזהירה חנה ארנדט כי מינויים המבוססים על נאמנות פוליטית מחלישים את מוסדות המדינה, ואלו מאבדים את יכולתם לבצע את תפקידם. וכך, במקום משילות, נוצרים כאוס והישענות גוברת של השלטון על כוח ואלימות.

כך יש להבין את המהלך ההיסטורי של חזרת הרשימה המשותפת. גם אם הקואליציה הנוכחית לא תזכה בבחירות ותוחלף באחרת, יהיה קשה לבלום את ההידרדרות לעבר פשיזם. השינויים המבניים כבר הוטמעו עמוק מדי.

מפלגות השלטון, מהליכוד ועד עוצמה יהודית, פעלו בעקביות לשילוב אנשיהן במוסדות המדינה. די להביט באהדה הגלויה שמפגינים שוטרים כלפי בן גביר, הבאה לידי ביטוי במחיאות כפיים ובחיבוקים בכנסי משטרה. מגמה זו החלה עוד לפני כניסתו לתפקיד, אך החריפה לאחריה. בתקופת כהונתו של המפכ"ל לשעבר קובי שבתאי, ובעיקר מאז מינויו של בן גביר לשר, פרשו מהמערכת קצינים רבים – חלקם אנשי מקצוע שבנו את היכולות שלהם לאורך שנים. הפרישה הזו נתפסה בציבור כשולית, אך משמעותה רבה.

נכון, המשטרה מעולם לא הצטיינה בטיפול בפשיעה בחברה הערבית, ותמיד פעלה באופן פוליטי בדיכוי החברה הפלסטינית בישראל, אך לפחות התקיים ניסיון לפעול לפי כללי מינהל תקין, כעת גם זה נעלם.

תהליכים דומים מתרחשים במרבית משרדי הממשלה – המשפטים, התחבורה והחינוך, וכמובן גם בשב״כ ובצבא. אירוע פטירתם של שני תינוקות במעון יום היה אמור לזעזע את המדינה כולה, אך הוא נהדף מסדר היום הציבורי לאחר יומיים בלבד.

ביטוי לאובדן שליטה. מחסום בכניסה לכפר תראבין אלסאנע, ב-5 בינואר 2026 (צילום: אורן זיו)

כך ראינו לאחרונה בכפר תראבין כיצד המשטרה כיתרה יישוב שלם, ולבסוף הרגה אב לשבעה לעיני משפחתו, וזאת בעקבות אירוע שהחל בגניבת סוס. זהו ביטוי למשטרה חלשה: כזו שאינה מצליחה לפענח פשיעה, ולכן מידרדרת לשימוש בכוח מופרז ולהענשה קולקטיבית, פרקטיקות המוכרות מהשטחים הכבושים.

מקרי הרצח בחברה הערבית הם האינדיקטור החריף ביותר להיעדר מדינה מתפקדת. לתוך הוואקום הזה נכנס הימין הישראלי ומשנה סדרים פוליטיים. אם בעבר היה נדמה ש"תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ' מכוונת רק לנישול הפלסטינים, גירושם מהגדה המערבית ומעזה וסיפוחם, עכשיו נראה שמדובר גם בניסיון לייבא את פרקטיקות הפעולה בשטחים הכבושים אל תוך החברה הפלסטינית בישראל, צעד נוסף לעבר משטר אפרטהייד מלא.

כניסת השב״כ לטיפול בפשיעה בחברה הערבית, קידום חוק עונש מוות לפלסטינים, צמצום משאבים, סיפוח הגדה והחלשת מערכת המשפט – כל אלו מתרחשים בזמן שבזירה בינלאומית שולטת פוליטיקה כוחנית נוסח דונלד טראמפ. העולם מתארגן מחדש סביב עוצמה ולא סביב נורמות.

על הרקע הזה, איחוד הרשימה המשותפת חשוב מאי פעם. לא משום שהוא לבדו מסוגל לעצור את ההידרדרות, אלא בשל הפוטנציאל הארגוני הטמון בחברה הערבית. אם זו תצליח להתארגן פוליטית וחברתית, היא תוכל להתמודד עם התוצאות הקשות של היחלשות מוסדות המדינה ועם יצירת כאוס ברחובות ככלי לשליטה בחברה הפלסטינית בישראל.

לכן, אין להתבונן על חזרת הרשימה המשותפת רק דרך הפריזמה של מספר המנדטים שתקבל או השינוי שתחולל במפת הגושים. מדובר בתשתית להתארגנות פוליטית בעידן של פירוק חברתי. כיום, תחת האינדיבידואליזם שנכפה על החברה הערבית, האזרח הערבי מוצא עצמו ניצב לבדו מול שתי קבוצות מאורגנות היטב – ארגוני הפשיעה מצד אחד והימין המשיחי מצד שני. שתיהן כאמור מאורגנות היטב, אך אינן מייצגות רוב בחברה.

התקווה היא שאחרי ההפגנה ההיסטורית בסח'נין החברה הערבית תדע להתארגן, להתגבר על מחלוקות פנימיות ולבנות קואליציות רחבות גם עם ארגונים ופעילים יהודים. איחוד כזה יוכל לפעול לבניית כוח קולקטיבי בכל המישורים – מוועדי הורים וועדי שכונות, דרך ארגוני עובדים ועד רופאים, עורכי דין ובעלי עסקים. למפלגות הערביות ולוועדת המעקב העליונה ניתנה הזדמנות היסטורית לבצע צעדים היסטוריים.

איחוד של הרשימה המשותפת שיתבסס על עשייה מלמטה למעלה, על בניית קהילות ועל התארגנויות פוליטיות חדשות, עשוי לערב אנשים רבים יותר בפוליטיקה. הוא יכול גם לשמש מודל לחברה הישראלית כולה, שאף היא עוברת תהליכי פירוק.