newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המאבק הפלסטיני זקוק לבדק בית

המפגעים שהרגו 15 ישראלים במהלך מרץ ואפריל הם, בין השאר, תוצר של משבר פנים-פלסטיני חמור. פרט לצורך שלנו בהשקפה אסטרטגית, צבאית ופוליטית ברורה ובמסגרות מאורגנות שצומחות מהשטח, אי אפשר שמאבק לסוגיות צודקות יפעל בדרכים לא צודקות

מאת:
חברי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, במצעד צבאי נגד ישראל ברפיח שברצועת עזה, ב-2 באפריל 2022 (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

היעדר תוכנית אסטרטגית ברורה. חברי הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, במצעד צבאי נגד ישראל ברפיח שברצועת עזה, ב-2 באפריל 2022 (צילום: עבד רחים חטיב / פלאש90)

הפעולות הפלסטיניות במרץ ואפריל השנה, שהובילו להריגתם של 15 ישראלים, בין השאר בחדרה, באר שבע, בני ברק ותל אביב, עוררו דיון נרחב בקרב הפלסטינים. לדיון זה היבטים פוליטיים, ביטחוניים ומוסריים, אך מעבר לכך, ברצוני לנצל את ההזדמנות כדי לנתח את המאבק הפלסטיני.

המאבק המזוין נגד הכיבוש הוא בגדר צ'ק פתוח, מכיוון שהדבר אינו ראוי ונכון בכל מצב ולקיומו דרושים כמה תנאים.

ראשית, נדרשת השקפה אסטרטגית פוליטית וצבאית ברורה. בין אם בחו"ל ובין אם מתוך הארץ, הפלסטינים לא השכילו לגבש אסטרטגיה שכזו. המאבק הפלסטיני על שלל גווניו – לוחמת גרילה, מלחמת שחרור עממית, הקמת בסיסים קבועים בחו"ל (בלבנון וירדן, לדוגמה), ביצוע פעולות התאבדות בתוך הארץ ושיגור טילים מעזה – כל אלא מעידים על היעדר תוכנית אסטרטגית ברורה, ועל כישלון ניסיון ההתקוממות הפלסטינית עד כה.

יתר על כן, מעולם לא היתה הסכמה על פעולה מזוינת בקרב הפלסטינים. ראיה לכך היא הפעולות השונות שנקטו קבוצות שונות: הפלסטינים אזרחי ישראל פעלו בדרך אחת, בעוד שהפלסטינים בגדה ובעזה, טרם הקמת הרשות, התנגדו לישראל בדרכים אחרות – באמצעות אינתיפאדות והתקוממויות עממיות. למעשה, באינתיפאדה העממית הראשונה (1987-1993) התהוותה דרך ההתנגדות הפלסטינית של כל קבוצה.

שנית, כל מאבק עממי צריך לצמוח מלמטה, לשקף את רצונות העם ולהתאים למידותיו וליכולותיו. רק כך ניתן להבטיח את התפתחותו והמשכיותו של המאבק. המאבק הפלסטיני, שמתרחש בארץ ומחוצה לה, הסתמך על תמיכתם של משטרים שונים כדי להשיג כסף ונשק. במקום לפעול למען ההתקוממות הפלסטינית גרידא, המשטרים הללו השתמשו במאבק שלנו כדי לקדם את האג'נדות שלהם: הם שאפו לחזק את הלגיטימיות של משטרם, והמאבק הפלסטיני היה רק זירת היאבקות עבורם במשטרים מתחרים.

נקודה שלישית, אין כל ספק שהבסיס לכל מאבק מזוין הוא התשה של הכיבוש על ידי מאבק ארוך וממושך, ולא במכה אחת ניצחת. הרי לא מדובר בשני צבאות שנלחמים אחד בשני, וודאי שהעליונות לא נמצאת בידי העם שכפוף לכיבוש ולשליטתו.

בפועל, הניסיון הפלסטיני השיג את המטרה ההפוכה, כשנפל בפח של ישראל פעמים רבות. הרי תגובות ישראליות על פעולות התקוממות מזוינות (ירי בנשק או שיגור טילים) היו חזקות ומסוכנות יותר עשרות מונים.

לא רק שההתקוממות לא איפשרה לנצל את האומץ ואת המוכנות להקרבה מצד החברה, כמו שקרה באינתיפאדה השנייה (2004-2000) וכמו שקרה בארבע המלחמות בעזה (ב-2008, ב-2012, ב-2014 וב-2021), אלא שהיא איפשרה לישראל לנקוט צעדים שפוגעים בחברה הפלסטינית, מחלישים אותה ומחסלים אותה.

נקודה רביעית, ההתנגדות מוכרחה ליצור מסגרות מאורגנות, שמסתמכות על יכולות העם ומשקפות את רצונותיו. עם כל הכבוד להתלהבות, לרגשות ולרוח העקשנות וההתנגדות של העם הפלסטיני, ההתנגדות הפלסטינית לא הצליחה, עד היום, להקים מנגנון כזה.

הנקודה החמישית עוסקת במוסר. אי אפשר שמאבק לסוגיות צודקות יפעל בדרכים לא צודקות. לכן, הביטוי "עין תחת עין ושן תחת שן" הוא ביטוי בעייתי, שרק מזיק. אם אנו טוענים שישראל נוהגת בצורה "חייתית", הרי אסור שהתגובה אליה תהיה חייתית. תקיפה של אזרחים מעוותת את התדמית של הפלסטינים.

יתרה מכך, הדרך הזו חותרת תחת טענת צדקת המאבק, בעידן שבו ארגונים בינלאומיים רבים, דוגמת Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל, מועצת זכויות האדם באו"ם, ואפילו הארגון הישראלי בצלם, מגנים את ישראל, ורואים בשליטה שלה קולוניאליזם ובמשטר שלה אפרטהייד.

נקודה שישית, ההתנגדות צריכה להיות אמצעי ולא מטרה. קידוש האלימות הוא העיוורון עצמו, והוא זה שתרם, יחד עם גורמים נוספים, להידרדרות התנועה הלאומית הפלסטינית. המשמעות היא שההתנגדות אינה דבר מקודש, ולכן יש לבחון אותה ולבקר אותה כל הזמן.

ההתנגדות צריכה להיות אמצעי ולא מטרה. קידוש האלימות הוא העיוורון עצמו, והוא זה שתרם, יחד עם גורמים נוספים, להידרדרות התנועה הלאומית הפלסטינית

חשוב לציין בשלב זה, שהפעולות ההתנגדותיות האחרונות נעשו בידי בודדים, כלומר הן תוצאה של האלימות של הכיבוש, והן באות כתגובה אליו, אך הן גם תוצאה של היעדר אסטרטגיית התנגדות ותוצר של התפוררות פלגי התנועה הלאומית הפלסטינית. כלומר, הן תוצר של משבר פלסטיני.

ברצוני להדגיש כי זהו אינו דיון בלגיטימיות של ההתקוממות המזוינת נגד הכיבוש. הרי עניין זה כבר אושר באמנות הבינלאומיות. יתרה מכך, ישראל היא שמחזיקה בכוח; הרי היא זאת שקמה על אדמותיהם, היא זאת שגירשה את רובם, היא זאת שמסרבת אפילו להכיר בזכויותיהם, זכויות שהוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית.

עלינו לזכור כי שחרורן של מדינות ערב, ומדינות נוספות בעולם, מחסות הקולוניאליזם (למעט אלג'יריה) התקיים בזכות שינויים שהתרחשו בדרג הבינלאומי – סופו של העידן הקולוניאלי והופעתו של סדר עולמי חדש, שכלל שינויים כלכליים. מגמות אלה לא קרו מעצמן, ללא מאבק, וגם עלינו מוטל לנהל את מאבקנו בחוכמה, כך שיביא לשינוי המיוחל.

מאג'ד כיאלי הוא פובליציסט פלסטיני, נולד בלבנון. המאמר המלא התפרסם ב-2 באפריל 2022 בעיתון "א-נהאר" הלבנוני. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק ,המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: דורין ליזר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf