newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלילה שבו נולדה לי בת לתוך הכיבוש

בעיצומה של ההסלמה במאי ירדו לאשתי המים. בקושי הספקנו להגיע לבית החולים בזמן. מרגע שנולדה בתי, פתאום הבנתי למה האבות פה כל הזמן חרדים לשלום ילדיהם וכל הזמן שואלים אותם לאן הם הולכים ומה הם עושים

מאת:
השמש שוקעת על כביש בגדה המערבית הכבושה, ב-22 ביולי 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

שמחנו בידיעה על ההריון, אבל גם ידענו שזה יזמן לנו הרבה קשיים. השמש שוקעת על כביש בגדה המערבית הכבושה, ב-22 ביולי 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

בחודש האחרון להריונה של רנא, רעייתי, התפללנו בכל יום שצירי הלידה יתקפו אותה בשעות היום, שבהן קל יותר לנסוע מהכפר שלנו, טובא, בדרום הר חברון, לבית החולים הקרוב ביותר. לרוע מזלנו, הם תקפו בשעת לילה.

ברגע שהצירים החלו, התחלתי להתקשר לאנשים באמצע הלילה כדי לראות אם מישהו עם מכונית בעלת רישיונות חוקיים יוכל לבוא ולקחת אותנו לבית החולים. איש לא היה מוכן; זה היה בעיצומה של ההסלמה בחודש מאי האחרון, ובשעות הלילה המתנחלים באזור שלנו זרקו אבנים על מכוניות פלסטיניות בכביש הראשי. לאשתי ירדו המים, ואחרי שעה החלטתי שאין לנו ברירה אחרת מלבד לנסוע באוטו שלי, ללא הרישיונות.

באזור דרום הר חברון, שנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה, מחיר של מכונית רשומה עם לוחית רישוי פלסטינית יכול להאמיר עד פי 15. המכונית הנוכחית שלי עלתה 2,000 שקל; אילו קניתי מכונית "חוקית", אפילו משומשת, הייתי צריך לשלם כ-30 אלף שקל. אנחנו רועי צאן המתגוררים באזור שהכובשים שלנו הגדירו אותו כשטח אש, ובקושי יש לנו די כסף לאוכל.

כמו כולם, גם אני חלמתי להקים משפחה והתחתנתי באוגוסט 2020. אשתי, שמשפחתה מ-יטא וחיתה את כל חייה בעיר, לא הכירה את תנאי החיים שלנו במערות ובאוהלים שבדרום ההר.

אחרי חודש, רנא הרתה. שמחנו בידיעה הזו, אך גם ידענו שהיא תזמן לנו הרבה קשיים. היא היתה זקוקה לטיפול רפואי שלא היה זמין בכפר שלנו, ודרך העפר הלא סלולה ומלאת המהמורות עד לרופא ארכה בדרך כלל כשעתיים וחצי. ועדיין, בכל פעם שהגענו למרפאה שכחנו את תלאות הדרך מיד ברגע שהרופא אמר שהכל נראה מצוין והראה לנו את צילום האולטרסאונד של העובר.

"למה עיכבת אותה ככה?"

אחרי שאשתי התיישבה באוטו כורעת תחת כאב באותו הלילה, היינו צריכים להחליט מה לעשות. פחדתי שאם אסע בכביש הראשי, נסתבך בצרות נוספות. אם ניתקל במשטרה הישראלית, הם יחרימו את המכונית ויעכבו אותנו עוד יותר. אם ניתקל במתנחלים, הם עלולים ליידות אבנים שיפגעו בנו, או גרוע מכך.

החלטנו לא להסתכן, ונסעתי בדרך הארוכה, החד-נתיבית ומלאת המהמורות מטובא, דרך ההרים, דרך שבה כל טעות עלולה להשליך אותך לתהום. בשעות הלילה, האבק והחשיכה מקשים על הנהיגה באופן מיוחד.

נסעתי תחת הרבה מאוד לחץ: רנא התפתלה וזעקה מכאב, ואני הייתי עצבני ומבולבל. רציתי לנסוע מהר, אבל אי אפשר לנסוע בדרך הזו יותר מארבעים קמ"ש. תוך כדי הנהיגה חשבתי על הדרך, על המכונית, על רנא, ותהיתי אם יהיה לנו בכלל מקום בבית החולים. זכרתי שכאשר גיסתי ילדה לפני שנה, לא היה להם מקום בשבילה.

אחרי כשלוש שעות הגענו לבית החולים ב-יטא. השעה היתה 2:30 לפנות בוקר, הייתי מותש ודרוך, הרגשתי שנהגתי עשר שעות.

אבל אז הסתבר שבבית החולים לא היה חדר פנוי בשבילנו; המקום היה כל כך עמוס עד שלא היה אפילו כיסא פנוי שרנא תוכל לשבת עליו. התפוצצתי מכעס. צעקתי על הצוות שזה לא בית חולים, שהמצב שלנו הוא מצב חירום, ושאלתי אותם איך הם יכולים פשוט להפנות לנו גב ככה. אבל אפילו בכעסי ידעתי שבגלל המשאבים הדלים תחת הכיבוש, ביטא פשוט אין מספיק בתי חולים כדי לענות על צרכיה של האוכלוסיה הגדלה.

אחד הרופאים בא להרגיע אותי. הוא אמר לי שאשתי ממש קרובה ללדת, כך שכדאי מאוד למצוא בית חולים אחר באופן מיידי. הזמנתי מונית שהסיעה אותנו עשרים דקות לבית חולים גדול בחברון. הייתי מפוחד מאוד, כבר בזבזנו יותר מדי זמן.

בבית החולים השני, הרופאים לקחו את רנא ישר לחדר הלידה, ואני התיישבתי בפינה והחזקתי את הראש בין הידיים. אחרי כמה דקות הרופא יצא מהחדר. קיוויתי שהוא ירגיע אותי, או שיגיד לי 'מברוכ', אבל במקום זה הוא צעק עלי: "למה עיכבת אותה ככה?!" הרופא אמר שהיא איבדה את רוב המים, מה שיכול לסכן את התינוק ואת האמא, ושאולי יצטרכו לבצע ניתוח קיסרי.

בית החולים אל-אהלי בחברון, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: Amin/Wikimedia/CC-BY-SA-4.0)

בית החולים אל-אהלי בחברון, ב-17 באוגוסט 2020 (צילום: Amin/Wikimedia/CC-BY-SA-4.0)

מחשבות איומות התחילו להזדחל לי לתוך הראש, והחרדה שלי הלכה והתגברה. ניסיתי לשאול רופאים ואחיות מה קורה אתם, ניסיתי אפילו להיכנס לחדר הלידה אבל הם גירשו אותי משם; היו שם נשים נוספות שכרעו ללדת, מופרדות זו מזו רק במחיצת וילון דקה, לכן האבות לא הורשו להיכנס.

אז התיישבתי בחדר ההמתנה ועישנתי שלוש קופסאות של סיגריות בשרשרת עד שש וחצי בבוקר, כשסוף סוף התינוקת שלנו נולדה. הרופא אמר לי שאשתי היתה במצב טוב ושהתינוקת נולדה בריאה, אבל כשראיתי את רנא, הפנים שלה היו כחולות לגמרי. מאוחר יותר הבנתי שעד שהגענו לבית החולים, היא עברה את שלבי הלידה הקשים והכואבים ביותר במושבים האחוריים של מכוניות.

נולדה לתוך הכיבוש

לבסוף, הרופאים הביאו לי את התינוקת. קשה לי לתאר את מה שהרגשתי כאשר החזקתי את בתי בידיי בפעם הראשונה, במיוחד לאור כל מה שקרה באותו הלילה. הייתי מוצף בכל כך הרבה תחושות סותרות, וכולם התנדפו ברגע שראיתי אותה: הייתי רק מאושר ורציתי לבכות.

נשארנו בבית החולים עוד 24 שעות כדי שהתינוקת תהיה תחת השגחה. לאחר מכן הם אמרו לנו שהכל בסדר, אבל הורו לנו להיות זהירים אתה בחודשים הראשונים. נסענו במונית לאסוף את האוטו שלי ביטא, ומשם חזרנו לטובא באותה הדרך שבה נסענו בלילה הקודם. לא ישנו כל הזמן הזה, והייתי צריך להיאבק בעצמי כדי להשאיר את העיניים פקוחות; רווח לי מאוד כשהגענו סוף סוף הביתה.

ישנו במשך יממה שלמה, ואחר כך התחלנו לשחק וליהנות מהתינוקת שלנו. רנא ואני אמרנו כמה לא היינו רוצים לעבור את מסכת הייסורים הזו פעם נוספת, או לקחת סיכון שהמזל שלנו אולי לא יעמוד בו בפעם הבאה. אנחנו לא רוצים להביא עוד ילדה או ילד בתוך תנאים איומים כאלה, שבהם מהרגע שהם פוקחים את עיניהם, הם צריכים להתמודד עם הכיבוש.

חשבתי על ההורים שלי ועל כל ההורים שחיו באזור יטא. אני הייתי בר מזל שהיה לי אוטו; כשאמא שלי ילדה, אבי היה צריך לקחת אותה לבית החולים על גב חמור. אבל מה אם בעתיד יהיה מקרה חירום רפואי כלשהו בקהילה שלנו ולא נצליח למצוא מכונית או מישהו שיוכל לעזור?

מאותו רגע הרגשתי שנעשיתי אב. פתאום הבנתי למה האבות פה כל הזמן חרדים לשלום ילדיהם, וכל הזמן שואלים אותם לאן הם הולכים ומה הם עושים.

אחרי שיחה שניהלנו בכפר, החלטנו שאנחנו צריכים לקנות מכונית עם רישיונות שתשמש כרכב חירום עבור כל הקהילה; רכב שיוכל לנסוע בדרכים המשובשות האלה, ושיעמוד לשירות כולם כאשר אישה צריכה ללדת, או בעת חירום רפואי אחר.

אחרי שבוע בחרנו את שמה של בתנו: אריאנה אחמד עומר ג'ונדייה.

אחמד ג'ונדייה הוא פעיל חברתי ומגן זכויות אדם מהכפר טובא בדרום הר חברון. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. תרגום: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf