הדילמה של השמאל הציוני תיפתר רק כשיפסיק לקדש את הצבא

בין שאתה מציית ובין שלא, ה"פקודות שאסור לבצע" ימשיכו להינתן ומישהו יבצע אותן. הפגנת תמיכה בסרבנים מחוץ לבקו"ם, ב-27 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

בסוף השבוע האחרון הסעיר את השיח השמאלי ברשת פוסט שפרסם איש מחנה השמאל הציוני, פרופ' חיים וייס. הפוסט, שנוסח כמכתב ביקורתי לשותפיו בשמאל הלא-ציוני, עורר מאות תגובות.

אחד הנושאים שציין וייס, בצדק, כנקודת מחלוקת מרכזית בין השמאל הציוני והלא-ציוני, הוא סוגיית הגיוס לצבא. כסרבן גיוס ופעיל המשתייך לאותו שמאל לא-ציוני, וכמי שפועל לארגן צעירים נגד הכיבוש ונגד המלחמה הנוכחית באיראן, אני מבקש להציג את נקודת מבטי על סוגיית הגיוס ועל הקשר שלה לפער בין השמאל הציוני לשמאל הלא-ציוני.

>> "אני מסרב כדי שהדור הבא לא ידע עוד 7 באוקטובר"

וייס צודק בהבחנה כי היחס לצבא מצוי בלב המחלוקת בין השמאל הציוני והלא-ציוני. הביקורת העיקרית שלי ושל רבים מחבריי למחנה על אנשי השמאל הציוני נובעת מאי-יכולתם להשתחרר מ"קדושת הצבא". בישראל, שבה הגיוס לצבא הוא חובה על פי חוק, ניתן להבין בנקל לאיזה מחנה פוליטי אדם משתייך לפי עמדתו בשאלת הסרבנות הפוליטית. אף שבשנים האחרונות נדמה היה לרגע קט כי הסרבנות עומדת לפרוץ את גבולות האי-לגיטימיות, בעיקר כחלק מהמחאה נגד ההפיכה המשפטית, באה המלחמה עם איראן והנה הטייסים מתייצבים כולם להפציץ, המילואימניקים מסתערים על לבנון, והסרבנות חוזרת להיות הטאבו הגדול ביותר בחברה הישראלית.

וייס מצביע על קיומו של מתח, לכאורה לא פתור, אצל אנשי השמאל הציוני כמוהו בנוגע לצבא. אני חולק עליו. המתח קיים רק למראית עין; בפועל, הנאמנות לצבא תמיד מכריעה. מדברי וייס ואנשים רבים מהשמאל הציוני התומכים בו, ניכר כי הם פתרו מזמן את דילמת הגיוס, או שזו מעולם לא היתה דילמה אמיתית עבורם. אותה "מערכת שנאה-געגוע" שווייס מציין – ואיני מפקפק בכנותה ברמה הרגשית והפרטית – אינה ניכרת לצופה מבחוץ.

גם הביקורת שלו ושל חבריו למחנה על הצבא ופעולותיו חסרת משמעות, מעצם העובדה שהם מוכנים שהדורות הבאים ימשיכו להישלח לקרב. וייס מנסה לשרטט הבחנה בין "שירות נדרש" ל"פקודות שאסור לבצע". מעדויות של חיילים רבים מהשנתיים האחרונות עולה כי בין שאתה מציית ובין שלא, ה"פקודות שאסור לבצע" ימשיכו להינתן ומישהו יבצע אותן. מטרת הצבא בשטח אינה חוקית, ולכן ההבחנה שווייס מבקש לעשות אינה קיימת.

לא בחירה. הסללה

במדינת ישראל, שמבצעת רצח עם – ואתם יכולים לקרוא לפשעים שלה בכל שם אחר, כל עוד תכירו בכך שהם פשעים נוראיים – ומכריחה בחוק את צעיריה להתגייס, אנחנו מחונכים מלידה לשירות צבאי ולהגנה על המולדת. גדלתי בבית אנטי מיליטריסטי ושמאלני. למרות זאת, עצם המחשבה לא להתגייס, שלא לדבר על סירוב פומבי, עלתה בי בשלב מאוחר מאוד, ודרשה תהליך עמוק של התמודדות עם ההשלכות החברתיות.

אצל אחרים שהוריהם נמנים עם מחנה השמאל הציוני, או המרכז-שמאל, המחשבה על סירוב קשה הרבה יותר. וייס מציין בפוסט כי בתו הבכורה לא התגייסה מטעמי מצפון ועשתה שירות לאומי, ואילו בתו השנייה התגייסה ליחידת מודיעין, ומכנה את הגיוס של ילדים רבים של אנשי השמאל הציוני "בחירה". האמת היא שזאת בחירה אצל מעטים בלבד; הנכונות להתגייס בקרב רוב הצעירים בישראל נובעת מהסללה חברתית וחינוכית ומהרצון להיות חלק מהכלל. כהורה ישראלי, אם לא תחנך את ילדיך לערכים אנטי מיליטריסטיים, הם כנראה יתגייסו.

הטיעון העיקרי של וייס בנושא הגיוס מנוסח כך: "האם אתם חושבים שאין צורך בחיילים על גבול הצפון או סביב רצועת עזה? […] הייתם מוכנים לגור בנירים, בבארי, בשתולה או בזרעית בלי צבא שיחצוץ ביניכם ובין חזבאללה או חמאס?". במילים אחרות, מהות הטיעון מצטמצמת ל"אם תסרבו, לא יהיו חיילים". כמי שסירב רק לאחרונה באופן פומבי, עייפתי מהטיעון הדמגוגי הזה, שכן נאלצתי להגיב עליו אינספור פעמים בפני כתבים ישראלים וזרים, ימנים ואנשי השמאל הציוני.

אם לא תחנך את ילדיך לערכים אנטי מיליטריסטיים, הם כנראה יתגייסו. צעירים בבסיס קליטה ומיון (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מובן מאליו שמטרת הסירוב הפוליטי איננה למחוק את צבא ההגנה לישראל בן לילה. גם אם זו היתה מטרתנו כסרבנים, הדבר הרי בלתי אפשרי ומופרך. מטרתנו, בתנועת הסירוב, היא ליצור גל של לחץ חברתי ופוליטי על הדרג הצבאי ועל הממשלה, כך שייאלצו לשנות את דרך פעולתם בכל הנוגע לכיבוש ולהשלכותיו.

מאז 7 באוקטובר ועד כתיבת שורות אלה רק עשרות סירבו להתגייס לשירות סדיר מטעמי מצפון. ברור שהיינו רוצים שיהיו יותר. חלק גדול מהפעילות הפוליטית שלי מוקדש לחינוך שמאלי ולשיחות עם בני נוער ששוקלים לסרב. וייס יכול להירגע: החשש שלא יהיו חיילים על גבולות ישראל לא עתיד להתממש. המקסימום שהסרבן יכול לשאוף אליו הוא לסחוף אחריו עוד בודדים לסירוב. וייס מציין כי הוא פעיל בנוכחות מגינה בשטחים הכבושים. לצד הערכתי לפעילות מסוג זה, אני מבקש לשאול את וייס: האם גם הוא לא היה מעדיף שאותם חיילים, שבשטח מתנכלים גם לו ומגנים על מתנחלים, ישרתו בתוך גבולות מדינת ישראל?

פה בדיוק טמון הגרעין המיליטריסטי בשמאל הציוני – לא בשאלת התמיכה במדינה אחת או שתי מדינות, אלא בהנחת הלגיטימיות והתפקיד החיובי שממלאים מוסדות המדינה הציונית. ההבדל המהותי בין השמאל הציוני לשמאל הלא-ציוני אינו בתפיסת הציונות, ההיסטוריה שלה והמאפיינים האינהרנטיים לה מראשיתה, אלא בתפיסת טבעו של המשטר הישראלי הנוכחי.

ברגע זה מדינת ישראל משליטה משטר אפרטהייד רצחני על מיליוני פלסטינים, ומשטר זה זקוק לחיילים שיתחזקו אותו. משימתו העיקרית של הצבא כיום איננה הגנה על גבולותיה של המדינה, אלא הרחבתם. סירבתי גם בשל היעדר ההגנה על אזרחי המדינה, המופקרים למותם פעם אחר פעם על ידי הצבא. נניח ש-10,000 צעירים נוספים היו מסרבים לשרת בשנתיים האחרונות – האם וייס באמת חושב שהדבר היה מביא לסופה של מדינת ישראל? או שמא סירובם היה מקרב אותנו לסיום הכיבוש כתוצאה ממיצוי משאבי הצבא?

ללכת עם ולהרגיש בלי

וייס ציין בפוסט כי בכוונתו להצביע למפלגת "הדמוקרטים" בלב שלם. שמו של יאיר גולן, יו"ר מפלגת הדמוקרטים, מוזכר כמעט תמיד לצד עברו הצבאי והיותו אלוף במילואים. אני חושב שעם קבורתה של מרצ תחת גולן נקברו גם שאריות ה"שמאל" בשמאל הציוני. כיום המפלגה, שמאגדת את שארית השמאל הציוני שלא התפשר על התנגדותו לכיבוש, כמו וייס, אינה מציבה עוד את סיום הכיבוש כמטרה עליונה. גולן עצמו אמר בראיון, בהתייחסו לתמיכת מדינות רבות באירופה בהקמת מדינה פלסטינית, כי זהו "דבר הרסני לישראל".

איני מפקפק ברצונו האמיתי והכן של וייס להביא את הכיבוש לסיומו, אך תמיכה במפלגת "הדמוקרטים" בראשות גולן, במציאות הנוכחית, היא בבחינת "ללכת עם ולהרגיש בלי". "הדמוקרטים" אינם מאתגרים משמאל את שותפיהם למחנה השינוי. המפלגה אינה מציבה דרישות רציניות בנושאים הביטחוניים לקראת הבחירות הקרובות, אינה עונה לציבור על שאלות בנוגע לכיבוש ועושה הכול כדי להתחמק מלדבר על הפיל שבחדר. מפלגה שטאטאה אל מתחת לשטיח את רוב העמדות שהפכו אותה לחלק מהשמאל, ראויה לביקורת וחייבת להתייחס אליה. אני חושב שגם מצביעי מרצ של העשור הקודם היו מבקרים את התנהלות "הדמוקרטים" באופן דומה לאנשי השמאל הלא-ציוני כיום.

שמו מוזכר כמעט תמיד לצד עברו הצבאי והיותו אלוף במילואים. יאיר גולן בפגישת סיעת העבודה בכנסת, ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

וייס טוען שאנשי השמאל הציוני הם שותפים למאבק בכיבוש. אני מסכים איתו. חובתנו בשמאל הלא-ציוני לגייס תמיכה במאבק נגד הכיבוש מכל מקום שניתן, וליצור שותפויות גם עם אנשי השמאל הציוני. אבל אל לו לצפות שנוותר על הביקורת. גם כש"הדמוקרטים" מתבטאים נגד הכיבוש ונגד הטרור המתנחלי, הם מתבטאים בעד המלחמה באיראן ובלבנון. זאת סתירה שחובה ליישב. אי אפשר להתנגד לכיבוש מבלי להתנגד למיליטריזם. יאיר גולן כמעט קרא להפסקת מימון מפעל ההתנחלות, אך התקפל ומיהר להבהיר כי ההתנחלויות הוותיקות והצמודות לגדר ההפרדה הן לגיטימיות. הוא הזכיר את הפיכתם של פשעי המלחמה שמבצעים חיילים בעזה לשגרה, וגם כאן מיהר להתקפל ו"להבהיר".

אי אפשר להתנגד לכיבוש מחד גיסא, ומאידך גיסא לשמור על קדושת הצבא. אי אפשר לקרוא "די לכיבוש" ובמקביל לצהול "תנו לצה"ל לנצח" בכל פעם שנתניהו מתחיל עוד מלחמה. כשאני מדבר עם רבים מהשמאל הציוני ומתומכי מפלגת "הדמוקרטים", אני שומע רצון להיאבק בכיבוש מבלי להתנגד לצבא, להיאבק במתנחלים מבלי לקרוא לפרק את ההתנחלויות. זה לא עובד וזה לא יעבוד. אנחנו צריכים מילים ברורות ועמדות ברורות. בעניין זה, לשמאל הציוני יש עוד הרבה מה ללמוד.

עידו עילם הוא פעיל פוליטי ברשת "מסרבות" ובמפלגת חד"ש, ומוזיקאי. הוא משמש מזכיר בנק"י בתל אביב