ד"ר יאלי השש עושה היסטוריה מזרחית מנקודת מבט פמיניסטית

הגעתי לאירוע ההשקה ב"בית הקהילות" בחיפה באיחור של כמעט חצי שעה. אבישג, רחלי, ג'נט ואני בילינו כמעט ארבע שעות בפקקים בדרך מיפו לחיפה. באופן טבעי, הייתי לחוצה. לא הספקתי לעבור בבית כמו שרציתי, וגם לא להדפיס את שני העמודים של הדברים שהוזמנתי להגיד באירוע, שעסקו לא בספר החדש של ד"ר יאלי השש – אלא בתרגום החדש והמשובח של רונה משיח לקלאסיקה הפמיניסטית "אחות אאוטסיידרית", מאת אודרי לורד.

הספקנו רק למצוא מקום לשבת באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, והאירוע התחיל. לקחתי נשימה ושחררתי מהלחץ. הגענו, הכל בסדר. הסתכלתי סביב, נרגעתי, ופתאום עלו בעיני דמעות, שלא הפסיקו לזלוג עד שהגיע תורי לדבר. "הזלתי הרבה דמעות מאז חודש מאי של השנה שעברה," אמרתי, "אלא שהפעם אלה דמעות של ניצחון, של התרגשות ושל גאווה".

ראיתי את יאלי, שהיא גם חברה ושכנה שלי, עומלת על הספר הזה במשך שש שנים. חופרת בעבודות תזה שלא פורסמו, מראיינת, מוחקת, משכתבת, מודיעה שהיא לא יכולה להגיע לאירוע חברתי כזה או אחר כי היא כותבת. אפילו שהספר כבר היה בידי והספקתי כמעט לסיים אותו, ברגע הזה הוא הפך לאמיתי.

השש היא היסטוריונית ופעילה פמיניסטית, וראש התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה. כדי להבין את הספר החדש שלה, שכותרתו "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי", צריך להתחיל מהתוכנית שהיא עומדת בראשה.

התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה באור יהודה, שההרשמה ללימודים בה בשנה הבאה בשיאה בימים אלו, היא ממשיכת דרכה של התוכנית ללימודי מגדר בבית ברל, שהקימה ד"ר ויקי שירן ז"ל. הלימודים הם לימודי תעודה, שמוכרים כחלק מתואר של האוניברסיטה הפתוחה, ומשמעות הדבר היא שאין דרישות סף להרשמה, כמו ציוני פסיכומטרי או בגרות.

בשבת אחר הצהריים, יצאתי מהבית ועליתי שלוש קומות כדי לראיין את יאלי. שאלתי אותה למה אין תנאי סף בתוכנית. היא ענתה: "תנאי סף הם עניין מעמדי. ראשית, אם יש לי כסף אני יכולה ללמוד בתוכנית שמלמדת הכנה לפסיכומטרי.

"שנית, האופן שבו המבחן הפסיכומטרי בנוי מאוד מרתיע הרבה אנשים, בין היתר, כיוון שהוא נשען על ידע תרבותי מוטה. שלישית, גם השאלה של בגרות היא הרבה פעמים נגזרת של דברים שלא תלויים בי בכלל, כמו איפה למדתי, וגם אם תלויים, זכותי להיות התלמידה הכי גרועה בתיכון ואחר כך להחליט שאני רוצה לרכוש השכלה. מה זה, החטא ועונשו?

"גם העובדה שהלימודים הם יום בשבוע היא עניין מעמדי, כי זה אומר שאפשר לשלב את הלימודים עם עבודה. ולבסוף, תנאי הסף יוצרים הפרדה מלאכותית בין מי שעומדים בהם למי שלא, ומונעים משתי הקבוצות האלה ליהנות מהידע הרחב שכל אחת מהן מחזיקה. בכיתות שלנו לומדות/ים סטודנטיות/ים שיכולים להתקבל פורמלית לכל מוסד ולכל פקולטה, וכאלה שאין להן/ם בגרות. מה שנוצר במפגש הוא רווח אדיר, לכל מי שנמצאו בכיתה".

התמקדות בפלח האוכלוסייה הנשכח – נשים

הספר הוא ניסיון לספר את ההיסטוריה המזרחית בישראל מנקודת מבט פמיניסטית. השש מתעקשת שלא לעסוק בשאלות מטא-תיאורטיות שנדושו רבות בכתיבה על מזרחיות ומזרחים, כגון השאלה "מיהם המזרחים?".

תחת זאת, השש מדגישה לאורך הספר את ההצטלבות בין ההיסטוריה התרבותית לבין סוגיות מעמדיות. "שום חלק מהתהוות המעמדות בישראל לא נעשה באופן ספונטני, אלא באמצעות פעולה מדינתית ומוסדית", אמרה השש בשיחה עם פורום ההיסטוריוניות לרגל יציאת הספר.

שאלתי את השש למה היא התכוונה באמירה הזאת. "רובנו כבר יודעים שאין דבר כזה שוק חופשי, כלכלה חופשית, אוכלוסיות שנוטות יותר להצליח ואוכלוסיות שפחות. ברגע שיש חלוקה מעמדית, שרואים בה חפיפה עם אלמנטים אתניים ולאומיים, יש רק שתי אפשרויות. אחת היא להגיד שמשהו בקבוצת בני האדם הזאת גורם להם להיות עניים יותר או משכילים פחות, והשנייה היא להגיד שיש משהו מבני, שדוחף לחלוקה מעמדית שחופפת הבדלים אתניים ולאומיים".

ואכן, הספר סוקר בדקדוק את הפרקטיקות שדרכן הפכו המהגרים מארצות ערב והאסלאם בעשורים הראשונים לפרולטריון של המדינה החדשה, בזמן שמהגרים אירופאים התחילו, באמצעות אותם התהליכים, לאכלס את מעמד הביניים החדש, תוך התמקדות בפלח האוכלוסייה שלרוב נשכח בדיון זה – נשים. אותה נקודת המבט ההיסטורית-מעמדית נמשכת עד להווה, בפרק שלוקח את הדיור הציבורי כמקרה בוחן.

הספר סוקר, בין השאר, את היחס המוסדי לנשים בנות הדור הראשון להגירה המזרחית לישראל, ובתוך כך את פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ופרשת ילדי הגזזת, וממקם את האירועים ההיסטוריים הללו בהקשר של היחס המוסדי לאימהות המזרחית כאימהות נחותה ופגומה.

בכך, הספר מדגים את המובן החשוב, שבו התפיסה הפמיניסטית לפיה החברה הישראלית מראשיתה היא חברה שמעודדת ילודה, היא שגויה מיסודה, שכן עידוד הילודה מאז ומעולם היה דיפרנציאלי, ולא כלל ילודה של נשים מזרחיות ונשים מוגזעות אחרות.

הספר מספר בפרק השלישי את סיפוריהן של שלוש נשים מזרחיות מהדורות שקדמו להגירה המזרחית ההמונית לישראל – אשת תנועת הנהדה אסתר אזהרי-מויאל, הסופרת פורצת הדרך שושנה שבבו, והסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב – וסוקר את יחסיהן כלפי הציונות, הערביות והנשיות שלהן.

קשר עמוס מתחים

הספר עמוס בהפניות למחקרים שערכו נשים, בעיקר מזרחיות, לצורך קבלת תעודת מוסמך או דוקטורט. שאלתי את השש מדוע מצאה חשיבות להביא ולהציג את גוף המחקר הזה.

לדבריה, "משנות ה-90 נוצר גוף ידע מאוד חשוב ומשמעותי בפני עצמו, בדרך כלל בתיאוריה פוסט-קולוניאלית, שעוסק במזרחיות. הוא עשה עבודה פוליטית חשובה באקדמיה. אלא שגוף הידע הזה, שמטרתו היתה שחרור התודעה, הפך דווקא למכשיר שמשתיק נשים כותבות, כי הוא מנוסח וכתוב בצורה מקודדת.

"תיאוריה פוסט-קולוניאלית נכתבת לא פעם באופן שפחות נהיר במשמעות שלו, ושיש לה יותר כוח היקסמות מאשר כוח הסברי. מכיוון שקשה לפזר שם את הערפל שמורכב ממושגים מקודדים, ומה שקורה הוא שהתיאוריות האלה הופכות מכלי שמאפשר דיבור לכלי שמשתיק דיבור, כי פתאום נהייתה איזו מוסכמה, שבלי הציטוטים המתאימים ובלי ההסתמכות על הטרנד האחרון בתיאוריה, אי אפשר להתחיל לדבר.

"ואז הרבה פעמים נשים וגברים מוצאים את עצמם רודפים אחרי התיאוריה, וכשהם סוף סוף מתחילים לשלוט בשפה, הטרנד כבר התחלף, ולפעמים לא מגיעים למחקר עצמו, שבגללו היינו זקוקים לתיאוריה.

"מלכתחילה היה לי פחות חשוב להתלות באילנות כאלה ואחרים, ויותר מעניין לחפש עבודות שהכוכבות שלהן הן נשים או נערות מזרחיות, ולא כאלה שמנסות להגדיר מי הן, אלא פשוט עוסקות בסיפורי החיים שלהן ובמה שהן עושות".

הספר נקרא "בת של מי את?", והפרק האחרון עוסק בנושא ההעברה הבין-דורית של כאב מאימהות לבנות. למה הקשר הזה, אם-בת, מרכזי כל כך להבנת ההיסטוריה הפמיניסטית המזרחית?

"הקשר של אימהות ובנות בפמיניזם המזרחי מחזיק בתוכו הרבה מתחים, כי מצד אחד אני רוצה לעמוד עם הדור של האימהות, שנדחה ובוזה וגונה ותויג. ומה שאנחנו מנסות לפענח בפמיניזם המזרחי הוא בדיוק האופנים שבהם זה התרחש.

"מצד שני, אלה אותן האימהות שנושאות הלאה את המסרים שאומרים לנו לא לרצות יותר מדי, ולשבת בשקט, אנחנו גם נלחמות בהן. מצד נוסף, הכאבים שהן חוו עוברים אלינו, ובאים לידי ביטוי לא תמיד בדרכים נעימות. הכל מסוכסך שם, ובגלל זה נורא חשוב לעשות כל הזמן את העבודה של הדיבור הזה, שמתירה את קשרי השתיקה, שלפעמים גזרנו על עצמנו".

מדוע אמרת שאת רואה בתוכנית הלימודים באור יהודה עבודה פמיניסטית מזרחית?

"ראשית, כי זה ממשיך עבודה של פמיניסטית מזרחית אחרת, ד"ר ויקי שירן, אחרי שהתוכנית בבית ברל נסגרה. יותר מדי דברים שאנחנו עושות נסגרים בגלל שנגמר הכוח או שהגל הגדול שטף אותם.

"הדבר השני הוא המאמץ שלנו בצוות הנפלא של התוכנית, שהוא מאמץ פמיניסטי במובן שגם אם לא תמיד מצליחות ב-100%, ברור לנו שמוטל עלינו להתאמץ ולהבין שכל סטודנט וסטודנטית שיושבים בכיתה הם אישה ואיש בפני עצמם.

"יש חיים שלמים, יש מוטיבציה שצריך לעשות לה כבוד, יש מאמץ שנעשה פה שצריך לעשות לו מקום, ובגלל זה גם יש לנו את האפשרות להיות תובעניים כלפי הסטודנטים שלנו. אנחנו דורשות מהן למידה. קשה לבוא לתוכנית ורק לעבור דרכה. יש תביעה לעסוק בחומרי הלמידה, להתעמק בהם ולחבר אותם לחיים שלנו.

"זה פמיניסטי מזרחי מכיוון שאנחנו לא מדמיינים את הסטודנט או סטודנטית האידיאלית, אלא מרשות לעצמנו להיות מופתעות מהמגוון האנושי ומהאופנים השונים שבהם אנשים מבטאים את המיטב שלהן/ם. אנחנו שוברות את השטנץ הזה של מיהו הסטודנט המצטיין.

"בנוסף, אנחנו מבינות את המנגנונים שמייצרים חרדה מלימודים אצל סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה, וחשוב לנו לעשות את העבודה של לפרק אותם, ולא לתת למנגנוני דיכוי כמו בושה להפריע לנו לגדול. באותה מידה אנחנו רואות במנגנונים שייצרו את מעמד הביניים הגבוה כמעמד מבודד חברתית, שהנגישות שלו לידע ביקורתי רחב מוגבלת".

ניתן לרכוש את הספר באתר הוצאת עם עובד. אירועי השקה נוספים יתקיימו בנתניה (יום שלישי, 16.8, בשעה 20:00 במתנ"ס דורה) וביפו (יום שני, 22.8, בשעה 19:00, בתיאטרון יפו).