סקרים מראים שגנץ טועה בהיגררות אחרי נתניהו לכיוון הסיפוח

מה גרם ליו"ר כחול לבן, בני גנץ, להצטרף השבוע לקדחת הסיפוח? הרי ברור מראש שבתחרות הזאת נגזר על גנץ להצטייר כחיקוי חיוור של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ולמרות זאת, נראה שגנץ הגיע למסקנה, או שיועציו פסקו, שהפוטנציאל לגרוף קולות עולה על הסכנה.

האם ההבטחה של גנץ לספח את בקעת הירדן נועדה לגייס את ה"בסיס" – אותם מצביעי מרכז שהעניקו לו 35 מנדטים בהתמודדות הראשונה שלו באפריל, גם בלי שהבליט את הסיפוח במצע שלו? או שאולי הוא חושב שפיתוי הסיפוח ימשוך אליו קולות נוספים מהימין "הרך", שלהם הוא כמה, כדי לטפס עוד קצת בדרך לניצחון המובהק?

כך או כך, נראה שנושא הסיפוח זוחל למעמקי התודעה של המיינסטרים בישראל, כמו שהוא זוחל בשטחי הגדה בפועל. רק לפני שנים ספורות היה נדמה שהנושא שייך לקיצון הקיצוני של הימין. אך האם הסיפוח הפך באמת לנורמה בחברה הישראלית, או שמא זאת עדיין עמדת קצה, ופוליטיקאי ממרכז הבמה הפוליטית כמו גנץ נגרר בטעות למלכודת שטמן נתניהו?

על פניו, נראה ששני הדברים נכונים. הסיפוח אכן חדר לתודעה הישראלית ונתמך על ידי מיעוט גדול, אם לא רוב. בו בזמן, ישראלים מהמרכז ומהימין הרך, שאחריהם מחזר גנץ, לא מחפשים חלופה לנתניהו על מנת לבצע את הסיפוח. כפי שכתבה נועה לנדאו ב"הארץ", וכפי שהיה נכון לגבי רוב מועמדי המרכז-שמאל שניסו לבצע עקיפות מימין, כמו אבי גבאי ויצחק הרצוג – המקור תמיד משכנע יותר.

כמובן שעניין דעת הקהל בנוגע לסיפוח הוא מורכב יותר. הרי אין סיפוח אחד, אלא סיפוחים מסוגים שונים. יש סיפוח מלא של הגדה המערבית, ויש סיפוח של אזורים מסוימים, אפילו התנחלות אחת – קרי סיפוח חלקי.

יש סיפוח אזרחי, שכולל אזרחות מלאה לפלסטינים שירצו בכך, עם זכות הצבעה וזכויות שוות בכל דבר, כמו מגורים ותכנון וכל שאר הדברים שישראל מונעת מהם היום. ויש סיפוח עוין או אפרטהייד, שנשמע גרוע יותר – אך שתי המילים מתאימות למצב שבו ישראל היא הריבון והפלסטינים מקבלים מעמד של תושבות בלבד, בלי זכות הצבעה וזכויות אחרות, לצמיתות.

על הסיפוח המלא של כל שטחי הגדה (כחלק מהמסע הנחרץ להפריד את הגדה מגורלה של עזה) יחד עם סיפוח אזרחי שכולל זכויות מלאות ושוות לכל, אין כל הסכמה בדעת הקהל הישראלית. לפי סקר שלי בהזמנת ארגון "בצלם" מדצמבר 2018, יהודים וערבים כאחד דוחים את האפשרות הזאת ברוב של 64%, כמעט שני שלישים. הממצא החריג ביותר כאן הוא שאין הבדלים משמעותיים בין ימין לשמאל בנושא. המתנגדים הגדולים לרעיון הסיפוח המלא הם מצביעי המרכז, שרק 12% מהם הביעו תמיכה ברעיון, השיעור הנמוך ביותר מבין כל הקבוצות.

התמיכה בסיפוח עולה ככל שמדובר בתהליך הדרגתי ביחס לשטח. מהשיח של הפוליטיקאים המנהיגים מסתמם שהם בונים על התמיכה הזאת.

בקוטב השני של הסיפוח המלא, בדקתי בשני סקרים שונים את האפשרות של סיפוח מצומצם של שטח, בלי תושבים פלסטינים וללא שאלת האזרחות: סיפוח ההתנחלות מעלה אדומים "והשטח שמחבר אותה לירושלים" בלבד. יש לציין ששטח המחבר הזה, E1, כולל תושבים בדואים, אך באותה תקופה הנושא כלל לא היה על סדר היום, ולכן לא נשאל. בסקרים אלה (האחד בהזמנת מרכז קרטר, והשני בהזמנת בצלם), כמעט ללא הבדל ביניהם, נרשמה תמיכה של 72% מהנסקרים ברעיון, כאשר 81% מהיהודים הנסקרים תמכו בו.

בכל מקרה, אלה אינן חלופות שעומדות כלל על הפרק. באפריל דיבר נתניהו על סיפוח של כל ההתנחלויות. לקראת הבחירות בספטמבר הוא התמקד בסיפוח בקעת הירדן – וכך גם גנץ. יחדם, האזורים האלה חופפים את שטח C.

בסקר של מרכז קרטר מ-2017, 52% מהיהודים תמכו בסיפוח השטח הזה, לעומת 36% מהמשיבים הערבים. בשטח מתגוררים 300 אלף פלסטינים, ושאלה זו הסבירה שסיפוח האזור אינו כולל זכות הצבעה לפלסטינים. בשאלה דומה בדקנו מצב שבו אותם 300 אלף פלסטינים יקבלו אזרחות מלאה. התמיכה היתה נמוכה יותר בקרב היהודים (45%), ובקרב הערבים שיעור התמיכה נותר דומה. גם סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2019 מצא כי 48.5% מהיהודים תומכים בסיפוח שטח C, מבלי להתייחס לשאלת האזרחות.

מהנתונים האלה עולה כי אם לא מתייחסים למתן הזכויות האזרחיות לפלסטינים, או אם בפירוש שוללים אותן, כמחצית מהיהודים תומכים בסיפוח. מתן זכויות שוות, ובפרט הזכות להצביע, לפלסטינים מוריד את התמיכה.

קשה לדעת מהן מגמות השינוי בקשר לתמיכה בסיפוח. הנושא לא עלה באופן משמעותי על סדר היום עד לשנים האחרונות, ואין נתונים עקביים או מפורטים מלפני 10 או 20 שנה שהיו מאפשרים לראות מתי קרה שינוי ובעקבות איזה התפתחויות. אך ההשערה ההגיונית מצביעה על גורם פשוט: חלק ניכר מהציבור משוכנע שהשטחים הללו הם כבר חלק ממדינות ישראל.

החברה הישראלית הרי לא מדגישה, ואף ניתן לטעון שמחביאה בפני עצמה, שהשטח נשלט על ידי ממשל צבאי ושיש עליו ויכוח. במפות בישראל קשה למצוא כיום את הקו הירוק, והוא אינו קיים כלל בתחזית מזג האוויר בחדשות מדי ערב.

מחקר של עודד חקלאי מ-2017 מדגים את חוסר ההבנה לגבי מצב השטח. חקלאי מצא במחקר כי רק מיעוט בקרב בני פחות מ-50 ידע לומר שהאזורים שנבדקו – כפר עציון, שילה, אריאל וכדומה – אינם חלק משטחי ישראל. חקלאי ייחס את הממצא לעובדה שהמשיבים נולדו אחרי 1967, ולכן הם מכירים רק את הגישה הטוענת שהשטח שייך לישראל. ב-2011 שאלתי שאלה דומה באופן ממוקד על בקעת הירדן, והתוצאות היו דומות: כמעט שני שלישים מהיהודים חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראל.

למרות כל זאת, מדוע כחול לבן טועה כשהיא גוררת את השיח ימינה, לכיוון הסיפוח? מכיוון שהקהל האוהד ביותר לרעיון, הימין המובהק, מתנגד נחרצות לכחול לבן, והצהרותיה לא ימשכו אותם ממילא. סיכויי כחול לבן לנצח תלויים בהעברת קולות רק מקרב הימין "הרך" וחיזוק המרכז שהוא המקור העיקרי לתמיכה בה. והקבוצות האלה שוררות מחלוקות עמוקות בנושא.

כך למשל, בסקר שביצעתי ב-2017 עבור בצלם, נמצא כי 42% מהמשיבים שמוגדרים כמרכז שנוטה ימינה, קהל היעד הקלאסי של כחול לבן, מתנגדים לסיפוח שטח C (בשאלה שפירט כי ישראל לא תיתן זכויות לפלסטינים). בסקר של בצלם מ-2018, שליש מקבוצת "הימין המתון" (לפי הגדרה עצמית) התנגדו לסיפוח כל השטח (שוב בלי מתן זכויות).

בנוסף, רוב בקרב בסיס התמיכה של כחול לבן, מצביעי המרכז לפי הגדרה עצמית, דוחה את הכיוון הזה. בסקר מ-2017 של מרכז קרטר מצא כי 58% מהמשיבים מהמרכז הפוליטי מתנגדים לסיפוח שטח C עם מתן זכויות לפלסטינים, ורוב של54% דוחים את הרעיון הזה גם בלי מתן זכויות.

גנץ טועה כשהוא בוחר להתחרות עם נתניהו בנושא המדיני. לא רק שהוא אינו צפוי להרוויח קולות מהימין, ויצטייר כחלש בנושא שבו נתניהו נתפש כחזק – הוא גם מעצים את הסיפוחיסטים, שהם כוח עולה בחברה הישראלית, בזמן שרוב תומכיו ממילא מתנגדים לרעיון, במקום לייצר בסיס חזק להתנגדות. אבל זה כמובן היה דורש ממנו להתנהג כאופוזיציה אמיתית.

ד"ר דליה שיינדלין היא סוקרת דעת קהל ויועצת אסטרטגית, כותבת קבועה במגזין 972+.

גילוי נאות: במערכת הבחירות הקרובה ד"ר שיינדלין מייעצת לקמפיין של הרשימה המשותפת