"גם כשאנו שודדים ערבים, אנו הסוציאליסטים הכי טובים בעולם"

גם בשמאל היהודי וגם בימין התנגדו לממשל הצבאי, אבל ברגע האמת תמיד התקפלו. הפגנה לביטול הממשל הצבאי בירושלים ב-1963 (צילום מסך מסרטון של אולפני הרצליה)

נהוג לומר שהשנים הראשונות לחייו של אדם מעצבות אותו יותר מכל תקופה אחרת. אם האמירה הזאת נכונה גם בנוגע למדינות, טוב שיש מי שמקבלים על עצמם לחקור את שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. בזכות היסטוריונים וחוקרים כאלה, אולי יום אחד נוכל לענות על השאלה: איפה טעינו.

>> במסווה של פיתוח החברה הבדואית, מוצע ממשל צבאי חדש

הספר "יהודית או דמוקרטית – הממשל הצבאי והמערכת הפוליטית בישראל 1948–1966" (מאגנס, 2025), מאת העיתונאי והחוקר אריה דיין, עושה בדיוק את זה. "לקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", נאמר במגילת העצמאות, אך דרך בחינה שיטתית של הממשל הצבאי, שניהל את חיי אזרחי ישראל הפלסטינים שנותרו תחת שליטת המדינה לאחר 1948, דיין מראה שלמילים האלה לא היה כל כיסוי.

דיין בחר למקד את מחקרו בהתנגדות הפנים-ישראלית לממשל הצבאי, שבוטל בסופו של דבר בנובמבר 1966, חודשים ספורים לפני שישראל הרחיבה את שליטתה על מיליוני פלסטינים נוספים במלחמה ביוני 1967. הוא נותן מקום לביקורת החריפה שהשמיעו נגד הממשל הצבאי גורמים פוליטיים אופוזיציוניים למפא"י ולדוד בן-גוריון, מהשמאל אבל גם מהימין, ובאמצעות קולות אלה משורטטים קווי המתאר של הממשל והמעטפת הפוליטית, הציבורית והתודעתית שבתוכה פעל, על האלימות, האטימות והסתירות הפנימיות שבה.

הממשל הצבאי הוקם ב-1948, בעיצומה של המלחמה, אך דיין מראה שהקמתו לא נבעה מאילוץ עקב שליטתה הפתאומית של ישראל בעשרות אלפי פלסטינים. כבר ב-1936, 12 שנה קודם לכן, הזמין בן-גוריון מאיש ארגון ההגנה תוכנית ל"הכפפת היישובים הערביים לממשל צבאי", כתגובה לאירועי המרד הערבי וכחלק מההכנות להקמת מדינה יהודית.

דיין מראה שלממשל הצבאי לא היה בסיס חוקי. הוא הוקם ללא החלטת ממשלה וללא אישור הכנסת, שלא לדבר על עיגון כלשהו בדין הבינלאומי (עמ' 8). הסמכות להקמת מערך שלטון צבאי ישיר על עשרות אלפי בני אדם – רובם עקורים ופליטים – ניתנה באמצעות "מנשר צבאי" שכתב בן-גוריון על דעת עצמו, מבלי לכלול בו כל התייחסות לשאלת הבסיס המשפטי של המהלך.

בהמשך, כאשר הדרישה לביטול הממשל הצבאי כבר הפכה לחלק ממאבק פוליטי מתמשך, הצדיק בן-גוריון את קיומו של הממשל הצבאי בטענה שבלעדיו "הערבים בגליל ייכנסו לאדמות שלמעשה הן שלהם מבחינה חוקית" (עמ' 205). בכך הודה כי לא רק שלממשל הצבאי לא היה בסיס חוקי, אלא שהוא שימש בפועל כלי לדריסת החוק המקומי והבינלאומי.

יחס דואלי

זו הנקודה המרכזית החוזרת שוב ושוב לאורך הספר: יותר מכול שימש הממשל הצבאי אמצעי להשתלטות על קרקעות ולמניעת חזרתם של העקורים לאדמותיהם. ללא הגבלת תנועתם של אותם "נוכחים נפקדים" ושלילת חופש ההתאגדות שלהם באופן שמנע מהם מראש כל אפשרות למחות או לדרוש את זכויותיהם, היה למדינה קשה הרבה יותר להתעלם מתביעתם לשוב לאדמותיהם.

יתרה מכך, עדויות ומסמכים המובאים בספר מלמדים כי כוונתה המקורית של הממשלה בהקמת הממשל הצבאי היתה להכשיר את הקרקע לגירוש שארית הפלסטינים שנותרו תחת שליטה ישראלית. כך, למשל, הביוגרף של פנחס לבון, שכיהן בתפקיד שר הביטחון בחלק מהתקופה, מספר שלבון התנגד לרעיון של "העברת האוכלוסייה הערבית מעבר לגבול", אך בה בעת הודה כי "המשך החלתו של הממשל הצבאי… פירושו היה מדינת טרנספר". בהמשך מובא ציטוט אירוני של לבון, המסכם את הסתירה הפנימית של השמאל הציוני ביחס לפלסטינים: "זה דבר ידוע שאנחנו הסוציאליסטים הכי טובים בעולם… גם כשאנו שודדים ערבים".

היחס הדואלי לממשל הצבאי מצד השמאל הציוני התבטא באופן מובהק בעמדתה של מפ"ם. פומבית, המפלגה שתפסה את עצמה סוציאליסטית התנגדה נחרצות לממשל הצבאי והיתה עקבית בהצהרותיה נגדו. אולם כאשר ניתנו לה הזדמנויות קונקרטיות לקדם את ביטולו, דחו אנשיה פעם אחר פעם את הערכים האוניברסליים של שוויון ואחוות עמים לטובת הערכים הציוניים של שליטה בכמה שיותר קרקע עם כמה שפחות ערבים עליה.

תכנן ממשל צבאי הרבה לפני קום המדינה. דוד בן-גוריון בבקה אל-גרביה, במאי 1959 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

כך למשל, יגאל אלון, ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם, אמר כי "ניאבק על שוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הערבים מתוך סולידריות עם הפועל הערבי ונגד דיכוי המיעוט הערבי; נשחר שלום ואחוות עמים ונוסיף לשלול תוכניות מתחדשות של דו-לאומיות" (עמ' 131). אולם דיין מזכיר שביטול הממשל הצבאי לא נכלל בתוכנית הפעולה שהתווה אלון, וכי לאחר שסיעת "אחדות העבודה", שאליה השתייך, התפלגה ממפ"ם, היא המשיכה להתנגד לקבלת חברים ערבים לשורותיה (עמ' 132).

בפועל, מפ"ם היתה מהנהנות המרכזיות מעצם קיומו של הממשל הצבאי, שכן התנועות הקיבוציות שהיא ייצגה השתלטו על קרקעות שהממשל מנע מבעליהן הפלסטינים לחזור אליהן. חבריה וביטאוניה השמיעו ביקורת חריפה על הממשל הצבאי, אבל האינטרס הנדל"ני הוביל את המפלגה למסמס פעם אחר פעם כל מהלך אפקטיבי שהיה עשוי להביא לביטולו.

מפלגת חרות של מנחם בגין התנגדה לאורך השנים לממשל הצבאי, אבל דיין מראה שגם התנגדות זו לא היתה עקבית. "חרות רצתה לטפח לעצמה דימוי של מפלגה דמוקרטית הנאבקת ב'היבטים הרודניים' שבמדיניותה של מפא"י", כותב דיין, אולם לצד זאת היא הביעה התנגדות גורפת לשילוב ערבים במערכת הפוליטית. במאמר שפורסם בביטאון חרות לאחר הבחירות לכנסת השנייה ב-1951, תוארה הישענות הקואליציה על תמיכת חמישה ח"כים ממפלגות הלוויין הערביות של מפא"י כ"תופעה מדהימה ומבהילה" (עמ' 120).

המפלגות החרדיות לא הביעו עמדה ברורה בעד או נגד הממשל הצבאי, אך דיין מראה כיצד בפועל הן סייעו לשימורו בתמורה לתקציבים ולתמיכה שקיבלו מממשלות בן-גוריון. כך, בשנת 1962 נפלו הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, לאחר שהמפלגות החרדיות קיבלו הבטחות תקציביות בתמורה להתנגדותן בהצבעה. "האפיק החרדי", מדגיש הספר, "היה זה שהניב למפא"י את התוצאות החיוביות ביותר", ובלעדיו השלטון לא היה מצליח לשמר את הממשל הצבאי.

ב-1951 התעוררה דרישה ציבורית לבטל את תקנות החירום המנדטוריות, שבן-גוריון הפעיל מייד עם הקמת המדינה כ"ירושה" מהמנדט הבריטי, לאחר שנעשה בהן שימוש נגד חברי מחתרת חרדית, לרבות שימוש באלימות ועינויים. הסערה הובילה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, וזו המליצה לבטל את התקנות שעל בסיסן נשען גם הממשל הצבאי. אולם למרות תמיכת חברי כנסת מימין ומשמאל בביטול התקנות, ברגע ההכרעה – לאחר השבעת הכנסת השנייה – גם חברי חרות וגם חברי מפ"ם נמנעו מהבעת תמיכה במהלך, מחשש שהדבר יביא לביטול הממשל הצבאי.

נהנתה מפירות ההשתלטות על קרקעות הפליטים הפלסטינים. הפגנה של מפ"ם בתל אביב, ב-1949 (צילום: הנס פין, לע"מ)

הפלג הפוליטי היחיד שהתנגד באופן עקבי לקיומו של הממשל הצבאי ושמר על קוהרנטיות בין הצהרות ערכיות לפעילות פוליטית היה המפלגה הקומוניסטית (מק"י). במהלך כל שנות קיומו של הממשל הצבאי הגישה מק"י שאילתות לשרי הממשלה בנוגע להתנהלותו של הממשל, העלתה הצעות חוק להגבלתו ולביטולו, הגדירה אותו "משטר של דיכוי לאומי" וטענה כי הוא "מוציא את דיבת ישראל רעה בעולם". היא גם הובילה פעולות מחאה, בהן ניסיונות לקיים שביתה כללית בעקבות טבח כפר קאסם.

עניין פנים-יהודי

ניתן היה לחשוב כי חרף ההגבלות שהטיל הממשל, עצם הענקת זכות הצבעה לפלסטינים אזרחי ישראל מעידה על כוונה מקורית לכונן חברה שוויונית. אולם העדויות שמביא דיין מלמדות כי גם החלטה זו נבעה מאינטרסים פנים-יהודיים, ובראשם חששה של מפא"י מהתחזקות מק"י, שנותרה למעשה המסגרת הפוליטית היחידה שראתה בפלסטינים שותפים לאחר 1948. הדרך שמצאה מפא"י לחסום את מק"י היתה הפיכת הערבים לפוטנציאל אלקטורלי מבוקר, זאת באמצעות הקמת "מפלגות לוויין" שהיו נתונות לשליטתה.

המנגנונים של הממשל הצבאי סייעו לרשימות הלוויין האלה. כך לדוגמה חבר הכנסת מסעד קסיס, שכיהן באחת מהן, הסתכסך עם ראשי המפלגה וניסה להתמודד ברשימה עצמאית לכנסת הרביעית ב-1959. הוא לא הצליח לאסוף די חתימות ממליצים, וסיפר לוועדת הבחירות כי עשרות אנשים המליצו על רשימתו אך זומנו למשרדי הממשל הצבאי, שם "קציני הממשל איימו עליהם שרישיונות התנועה שלהם יבוטלו, אם לא יבטלו את המלצותיהם" (עמ' 190).

השימוש הפוליטי שעשתה מפא"י בממשל הצבאי מוזכר גם במסקנות ועדה פרלמנטרית שהוקמה בכנסת הרביעית לבדיקת הנושא, אחת מכמה ועדות שהוקמו לצורך כך לאורך השנים. חברי הוועדה הצדיקו את פעילות הממשל הצבאי נגד מק"י בטענה שהמפלגה מפיצה "בדותות על מעשי זוועה של הממשל הצבאי", וקבעו כי "הממשל הצבאי עומד בדרכה של המפלגה הקומוניסטית בשמירה על הביטחון על ידי בלימת חתירה מצידה נגד המדינה באמצעות התושב הערבי".

אחד הנימוקים להצדקת הממשל הצבאי היה "הצורך הביטחוני", הג'וקר שבחפיסת הטיעונים, הקלף המנצח. כדי לשמור על מראית עין של קוהרנטיות בין הצגת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין המציאות, נאלצו בן-גוריון וראשי הממשל הצבאי למתוח את משמעות המונח "ביטחון" לכל הכיוונים, ואף טבעו מושג חדש: "ביטחון מצטבר", שאפשר להם להכליל אינטרסים אזרחיים מובהקים תחת הצדקה ביטחונית רחבה וגמישה. תפיסת "הביטחון המצטבר" כללה שליטה בקרקעות שנכבשו ב-1948 ומניעת חזרתם של הפליטים.

התנהלות הממשל הצבאי יישמה בפועל את תפיסת "ניהול הסכסוך" עשורים רבים לפני שהמושג נכנס לשיח הציבורי בישראל. "אין לקבל אותם לצבא, אין לתת להם תעודת אזרח קבע, אין להחזיר אחוז [מהפליטים] ואין לשלם פיצויים", אמר משה דיין בנאום בכנסת ב-1950. "נאמר שאנו עוזרים להם לחיות במצבם בו הם נתונים היום, אבל איננו מתקדמים לקראת שום פתרון קונסטרוקטיבי" (עמ' 96).

רצה לשמור על הסטטוס קוו. משה דיין (מימין) בשיחות על שביתת הנשק עם ירדן, ב-1949 (צילום: לע"מ)

יותר מכול התבסס הממשל הצבאי על תפיסה של חוסר אמון מוחלט בפלסטינים ועל סירוב לראות בהם בני שיח או סובייקטים הראויים להשתתף בהחלטות הנוגעות לחייהם. כל ניסיון ליצור בסיס ליחסי אמון בין יהודים לערבים בשנותיה הראשונות של המדינה נדרס על ידי ממשלות מפא"י והממשל הצבאי. הספר מתאר עוד ועוד דיונים ותהליכי קבלת החלטות הנוגעים לחייהם של הערבים, שנעשו מעל ראשיהם ובהשתתפות יהודים בלבד.

דוגמה לחוסר הנכונות לשתף פעולה עם ערבים בשום מקרה עולה מסיפור גירושם של תושבי מג'דל (כיום אשקלון) לעזה ב-1950. בעיר פעלו קואופרטיבים של אורגים שהקימה ההסתדרות, כחלק מתפיסה שראתה במקום "שדה פעולה ניסיוני… בקרב ערביי ישראל" (עמ' 98), מה שלא הטריד במיוחד את בן-גוריון והצבא, והם התעקשו לגרש את התושבים. כך, למרות ההבטחה שניתנה לנציגי ההסתדרות במג'דל כי כל ערבי שירצה להישאר יוכל לעשות זאת, כאשר הנציגים ניסו להגיע למג'דל, הם גורשו מהמקום בידי אלוף פיקוד הדרום דאז, משה דיין.

כבר לא היה בו צורך

דוגמה נוספת היא סיפורו של ה"משרד לענייני מיעוטים", שהוקם ב-1948 ופעל לצד הממשל הצבאי. לתפקיד שר המיעוטים מונה משה בכור שטרית, בן הקהילה הספרדית מטבריה ודובר ערבית, שהכיר מקרוב את הציבור הערבי וניסה, ללא הצלחה מרובה, לקדם מתוך הממשלה יחס מכבד והוגן כלפיהם.

שטרית פעל לאפשר את חזרתם של פליטים מהכפר בית נקובה שליד ירושלים, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד חברי קיבוץ קריית ענבים הסמוך. במקרה אחר הוא אפשר לתושבי עין חוד המגורשים לבקר בהריסות בתיהם – שעליהן הוקם בהמשך כפר האמנים עין הוד. בתגובה הגיש חבר קיבוץ עין ים הסמוך תלונה נגד שטרית למשרד הביטחון.

השר בכור שטרית הרשה לפליטים מעין חוד לבקר בה. מבט על עין הוד שקמה על חורבות הכפר עין חוד, ב-2016 (צילום: ליאור מזרחי / פלאש90)

כיום, כשהעלאת האפשרות להחזרת פליטים פלסטיניים נחשבת בגידה, רק המחשבה על משרד ממשלתי המקדם בפועל מהלך צודק כזה נשמעת מטורפת. אולם גם בזמנו המשרד לענייני מיעוטים היה חלש וחסר השפעה. בן-גוריון העדיף להפקיד את הציבור הפלסטיני בידי הממשל הצבאי ולמנוע ממנגנון אזרחי לנהל את חייהם, ולכן סגר את משרד המיעוטים עם הקמת הממשלה השנייה ב-1951. בצביעותו נימק זאת בטיעונים ציניים של "דמוקרטיה ושוויון" (עמ' 88).

את הממשל הצבאי ביטל לבסוף ראש הממשלה לוי אשכול בנובמבר 1966. סגירת הממשל, כותב דיין, התאפשרה גם בשל התחזקות האופוזיציה למפא"י, שהפנימה עד כמה משרת הממשל הצבאי את האינטרסים הפוליטיים של מפלגת השלטון, לצד הצטברות דרמות פוליטיות שלא היו קשורות לאוכלוסייה הפלסטינית. לפי דיין, זהו ניצחון קטן מאוד, כיוון שהממשל בוטל רק לאחר שהשלים את תפקידו במניעת חזרתם של בעלי הקרקעות הפלסטיניים לאדמותיהם ובריסוק הסיכוי לייצוג פוליטי אותנטי של אזרחי ישראל הערבים.

אבל גם אז, טוען דיין, ביטולו של הממשל הצבאי לא היה יותר מ"שינוי חיצוני פסיכולוגי". הוא מצטט מסמך פנימי של משרד החוץ, שעל פיו מטרת השינוי היא "להעניק לאזרח הערבי הרגשת שוויון מלא", ומציין כי בפועל לאזרחים הערבים לא היתה שום סיבה לחוש הבדל, שכן מגבלות התנועה והדיכוי נמשכו עד אוקטובר 1967, רק שהפעם הן הוטלו בידי המשטרה ולא בידי הצבא.

הנרטיב של השמאל הציוני – לפיו עד 1967 התקיימה כאן מדינה יהודית ודמוקרטית ורק לאחר מכן היא סטתה מהמסלול והידרדרה לתיאוקרטיה גזענית – מתפורר לנגד עינינו בספר זה. שפע הפרוטוקולים, הציטוטים, הפרסומים והמסמכים שמביא דיין מעידים באופן חד-משמעי כי בכל הנוגע ליחס כלפי המיעוט הערבי שחי תחת שליטת המדינה, מעולם לא התקיים כאן שוויון זכויות.

אומנם עצם המאבק לביטולו של הממשל הצבאי מראה שאכן היתה שאיפה כזאת בקרב חוגים פוליטיים מסוימים, אבל בכל פעם שיישומה איים על אינטרסים נדל"ניים, האידיאולוגיה הציונית גברה. לכן, מי שמעוניין לקדם תיקון ולבסס תנאים לחיים משותפים לישראלים ופלסטינים, חייב להבין שהתיקון הנדרש אינו יוכל להסתפק בפתרון "בעיית 67'". עליו להכיר בעומק העוול והדיכוי שישראל מפעילה כלפי הפלסטינים מאז היווסדה.