ביידן הוא לא יותר מחצי כדור אספירין

חברנו סאלם בראהמה הזכיר לנו שאין לצפות מנשיא ארה"ב החדש ג'ו ביידן להציל את "תהליך השלום". הוא כמובן צודק לגמרי.

כאשר ראש ממשלת בריטניה השמרני סיר אלק דגלאס-יום הפסיד בבחירות למנהיג הלייבור הרולד וילסון בשנת 1964, כתבו עליו ביותר מקמצוץ של רשע "the man who never was". זהו תיאור מדויק גם של ספיחי הסכמי אוסלו, שלא היו אלא אחיזת עיניים.

הנשיא הנבחר ג'ו ביידן (צילום: פיטר סטיבנס CC BY 2.0)

כשהשתתפתי באסיפת השמאל בתל אביב ב-1993 שעסקה כולה בפגמי אוסלו כעסו עלי רבים מחבריי. כולם מכירים עכשיו בטעותם. אינני מאשים איש מהם. השאיפה לשלום ואפילו לבשורות טובות על אודות דו-קיום הרמוני מקננת בכולם. היה קשה לראות שחורות כאשר לרוב אנשי מחנה השלום קרץ האור שבקצה המנהרה.

שנים רבות האמנו בתורת היחסיות (להבדיל מתורת היחסות של אלברט איינשטיין המנוח). הרע במיעוטו היה נר לרגלינו. בבחירות לכנסת מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים יצאו אנשי רוח מהשמאל על עצומה "בכל זאת מערך".

אפילו מתי פלד ז"ל חתם. כמו כולנו הוא האמין שהעבודה היא מפלגה שנשאה את שם השלום לשווא, ותיעבנו את גולדה מאיר שהעלתה את הצדקנות מדרגת צביעות למדע שלם. מבחינה פוליטית, היא הסתמכה על הסיסמה הבזויה "אני כועסת על הערבים שגרמו לנו להרוג בהם".

בינתיים זכתה גולדה לרה-הביליטציה מסוימת בקרב חלקים מהשמאל הציוני. ליד בנימין נתניהו, נראים אנשים כמו אבא אבן ואפילו לוי אשכול כצדיקי דורם. אך ההתקבעות על "ביבי" גורמת לנו לאבד את המצפן ואת המצפון.

את קריית ארבע ושאר ההתנחלויות החמסניות בנו אנשים כמו יגאל אלון, שניתפס כאן כלוחם "אדום" שהעריץ את ברית המועצות (כמו עמיתו ישראל גלילי), אבל בכל הנוגע לערבים הם גרשו עשרות אלפים מבתיהם וכפו עליהם חיי פליטות קשים מנשוא.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לפני שנים רבות מאוד כתב חברי המנוח בועז עברון מאמר נהדר בעיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת המוצלחת "בזכות הצביעות". אכן, נתניהו הרבה יותר גרוע מכל הבחינות ממדינאי "המערך", בעיקר בנושאים הכרוכים בשחיתות אישית. אבל כבר למדנו מבני גנץ ואפילו (לצערי העמוק) מעמיר פרץ, שלא התיעוב כלפי נתניהו קובע את המהלכים הפוליטיים של אנשי העבודה וכחול לבן.

תאוות השלטון, השאפתנות האישית והיעדר כל רגש כלפי הפלסטינים, שמנושלים עכשיו נוכח עינינו מבתיהם בירושלים, הפכו אותם למשרתיו של ראש הממשלה. הם היו מועדים להתקרנפות: לגנץ אין שום השקפת עולם ופרץ פשוט התקרנף.

אשר לביידן, הוא ציוני (זו, למצער, ההגדרה העצמית שלו) מתון, אבל עדיין חוד החנית במאבקה של וושינגטון להמשיך לקיים את ההגמוניה שלה, על חשבון מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם ורבים גם בארה"ב עצמה.

אז מה גורסת תורת היחסיות שלנו? שביידן הוא איש המעלה לעומת דונלד טראמפ השפוי למחצה, אבל יכולתו (אולי גם רצונו) להושיע את הפלסטינים ממוראות הכיבוש היא מזערית.

מותר לנשום לרווחה כאשר טראמפ הנקלה יעזוב את הבית הלבן, אבל אסור לטפח תקוות שווא בלתי מבוססות. אם זה רע לנתניהו זה טוב לאנשים ההגונים בארץ – אבל לא יותר מזה.