באתיופיה מתחולל רצח עם, וישראל מסייעת למי שאחראי לו

אני נולדתי בחבל תיגראי שבאתיופיה. ב-1979, בגיל שנתיים וחצי, עליתי לישראל. אני, כמו עולים רבים מאתיופיה, מרגישה שזהו ביתי האמיתי. כאן חיי. כאן הקמתי את משפחתי. אני לא זוכרת את חיי לפני שעליתי. אבל אני ועולים רבים נוספים מתיגראי לא יכולים להשאיר את העבר מאחור כשנותרו לנו שם קרובי משפחה וחברים. בטח שלא כאשר מתחולל במקום טיהור אתני מזוויע. ואני לא יכולה לשתוק כשהמדינה שלי מפקירה מאות אלפים למותם.

הרחק מעינו של הציבור הישראלי, אבל לא של קובעי המדיניות, מתחולל רצח עם. בארבעה בנובמבר, בעקבות סכסוך פוליטי בין הממשלה המרכזית באתיופיה, האמהרית ברובה, לבין הממשלה האזורית בתיגראי, המחוז הצפוני במדינה, פרצה מלחמה. הדיווחים משם קשים. מאוד. בתחילה דווח על הפצצות של אתרים היסטוריים, של בתי חולים, של בתי אזרחים. לאחר ימים ספורים דווח על מעשי טבח המוניים, מעשי אונס וביזה, בלב אוכלוסייה אזרחית. בקרבות לוקח חלק גם צבא אריתריאה.

האזור נותק ברובו מתשתיות המים, החשמל, הטלפון והאינטרנט, לכן קשה לדעת בוודאות מה קורה במחוז, שמונה שבעה מיליון בני אדם.  מרבית האיזור עדיין מנותק והתושבים לא יכולים לנוע בתוך המחוז. מספר הנרצחים לא ידוע, אולם ההערכה היא שמספרם נע בין 150 ל 200 אלף אזרחים. בכל יום, המספר הזה גדל.

מספר הנשים והילדות שנאנסו נאמד באלפים. האו״ם מדווח על  200 מתים בכל יום מרעב, ועל כך ש-91% מאוכלוסיית תיגראי נמצאת בסכנת רעב. קרוב למיליון אזרחים, מרביתם ילדים, נמלטו לאחר ההפצצות הראשונות אל סודן, שם הם נמצאים במחנות פליטים של האו״ם, מצטופפים בגשמים ובקור המדברי. בנוסף, על פי הדיווחים, באזור מתפשטות מחלות כמו מלריה ושפעת, לצד הקורונה.

על המלחמה בחבל תיגראי ועל הזוועות שמבצעים צבא אריתראה ומליציות פרו ממשלתיות נכתב בתקשורת העולמית והישראלית. בחודש מרץ הגדיר מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן את המתרחש שם כ"טיהור אתני" של העם התיגראי. גם משרד החוץ הישראלי הוציא אזהרת מסע למנוע מישראלים לטייל בחבל ארץ מוכה זה. אבל מעבר לכך, מדינת ישראל, בניגוד לשאר מדינות העולם, בוחרת לשתוק.

אנחנו, בני העם היהודי, למודים סבל. עם הקמת המדינה, אמר דוד בן גוריון כי "עקרונות העזרה ההדדית והשוויון, צריכים להוות את הבסיס ליחסים בינלאומיים בין אנשים, וחייבים להישען על סולידריות בין כל בני האדם״. הסיוע הוא גם מצווה בתורה, "כי גרים היינו בארץ מצרים״.

מדינת ישראל היא אחת מהשחקנים המובילים בעולם במתן סיוע להקלת אסונות, סיוע חקלאי, סיוע רפואי, סיוע תזונתי ועוד. אבל הפעם היא שותקת. יותר מחצי שנה שממשלות אתיופיה ואריתריאה מנהלות מלחמה אתנית ומשמידות את העם התיגרי. אז למה מדינת ישראל בוחרת בשתיקה? האם חיי העם התיגרי שווים פחות? האם הסיבה היא אינטרסים פוליטיים?

ברור שמדינת ישראל לא יכולה לדאוג לכל מי שצריך סיוע ברחבי העולם, אבל היא כן בוחרת לסייע רבות לממשלות אתיופיה ואריתריאה הרצחניות. לכן, היה מצופה ממנה לכל הפחות להתערבות מינורית בנעשה בחבל תיגראי.

מדינת ישראל יכול להפסיק את הסיוע שהיא מעבירה. היא יכולה להטיל סנקציות כלכליות ואחרות על אתיופיה ואריתראה. היא יכולה להעביר סיוע הומניטראי לבני העם התיגראי. אבל היא אפילו נמנעת מלגנות את רצח העם, שמתרחש שעות ספורות טיסה מירושלים.

השינוי יתרחש רק אם הציבור הישראלי ידרוש מהממשלה להפסיק להעלים עין. פתחנו קמפיין באתר ״זזים בקהילה״ שקורא למשרד החוץ לשלוח סיוע, ומאות בני אדם הצטרפו לקריאה. הפגנו מול משרד החוץ. ואנחנו נמשיך במאבק מול הממשלה החדשה, עד שקולנו ישמע. וגם פה, אני מבקשת, הגישו סיוע הומניטרי דחוף לאותם חפים מפשע הנצורים, מורעבים חולים ומותשים, לפני שיהיה מאוחר מידי. מאוחר מדי בשבילם, ומאוחר מדי מבחינה מוסרית ומצפונית עבור מדינת ישראל.

הכותבת היא חברה בוועד הזמני למאבק למען חבל תיגראי