"אלוהים החזיר אותנו ממעמקי הקבר"

על פניהם היה ניתן לראות סימנים לשבועות, חודשים ולעיתים אף שנים של סבל. פלסטינים ששוחררו מהכלא הישראלי במסגרת השלב הראשון של הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס מגיעים לח'אן יונס, ב-13 באוקטובר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ביום שני שעבר, עשרות אלפי פלסטינים מילאו את חצר בית החולים נאסר בח'אן יונס בדרום רצועת עזה. הם הגיעו לשם כדי לקדם בברכה את האוטובוסים שנשאו את העצירים הפלסטינים ששוחררו כחלק מהסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס. חלקם הגיעו כדי לקבל את פני אהוביהם, אחרים פשוט רצו להיות עדים לרגע ההיסטורי הזה. רגשות רבים מילאו את החצר: שמחה, דמעות, צער וחוסר אמונה.

מכמעט 2,000 פלסטינים ששוחררו כחלק משלבו הראשון של הסכם הפסקת האש, יותר מ-1,700 הם מרצועת עזה. למרות זאת, פלסטינים רבים חשו שהתוצאה לא עמדה בציפיות לעומת עסקאות חילופי שבויים קודמות, שבהן חמאס השיגו שחרור של הרבה יותר עצירים תמורת הרבה פחות שבויים ישראלים – למשל "עסקת שליט", שבמסגרתה שוחררו 1,027 פלסטינים בתמורה לחייל גלעד שליט.

אחרי שנבדקו, המשוחררים עזבו את בית החולים והלכו דרך רחובותיה ההרוסים של העיר, עדיין לבושים במדי כלא אפורים שכיסו את גופם הכחוש. ראשם היה מגולח, זקנם צמח פרא, ועל פניהם היה ניתן לראות סימנים לשבועות, חודשים ולעיתים אף שנים של סבל.

"אלוהים החזיר אותנו ממעמקי הקבר", חזרו ואמרו רבים מהם. הביטוי לכד גם את ייסורי המאסר וגם את אופוריית השחרור. אך עבור רבים מהם, החופש הגיע במחיר של אובדן בלתי נתפס.

בין המשוחררים היה היתם מועין סאלם, בן 43, תושב בית לאהיא שבצפון רצועת עזה. הוא נעצר על ידי ישראל כשנה קודם לכן, בעת פלישה ישראלית לעיר עזה. ב-10 בספטמבר, חודש לפני שחרורו, הופצץ האוהל של משפחתו ב"אזור הבטוח" באל-מוואסי שליד ח'אן יונס, ואשתו ושלושה מילדיו – אימאן, ליאן ובראעה – נהרגו. הוא האמין שהם יחכו לו כשיחזור.

"אף אחד לא עדכן אותי שמשפחתי נפגעה", הוא אמר למגזין 972+ אחרי שחרורו. "הצבא הישראלי דווקא נהג להעביר חדשות רעות מעזה, במיוחד כשהמשפחות שלנו הותקפו או נהרגו".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כששמע את החדשות, סאלם התמוטט, ופרמדיקים היו צריכים להביא אותו על כיסא גלגלים. במשך יותר מחודש הוא הכין מתנה לביתו הקטנה ליאן, שגילף מגרעיני זיתים שאסף מהקרקע. הוא שמר את המתנה בכיסו כל הזמן, כדי לתת לה אותה במה שהיה אמור להיות יום הולדתה התשיעי ב-18 באוקטובר. "התחלתי לספור את הימים [בכלא], בתקווה שאצא בזמן כדי לחגוג את יום הולדתה", הוא אמר. "אבל היום, חמישה ימים בלבד לפני יום ההולדת, שמעתי שהיא נהרגה".

הטרגדיה של סאלם אינה ייחודית. בין המשוחררים היה גם מוחמד אסליה, בן 28, שנעצר בסוף ינואר 2024 בזמן הפלישה הקרקעית של ישראל בג'באליה. חמישה חודשים לאחר מכן, ב-31 במאי, בית משפחתו נפגע בהפצצה ישראלית, שהרגה את אביו, אימו ושמונה מאחיו. רק אחות אחת שרדה.

"לחופש יש טעם שלא ניתן לתאר; השמחה שלנו היתה גדולה מאוד – אבל היא התרסקה כששמעתי על גורל משפחתי", הוא אמר למגזין 972+. "סוהר סיפר לי על זה, אך נאחזתי בתקווה שזה לא אמיתי, שזה רק עינוי פסיכולוגי".

אסליה, שהוחזק בכלא קציעות שבנגב, תיאר את העינויים שעבר בזמן מאסרו: "לא נתנו לנו אוכל ומים, מנעו מאיתנו שינה והרשו לנו להשתמש בשירותים רק פעם ביום. עינו אותנו בשאבח (צורת עינוי שבה האסיר נכבל בתנוחות לחץ לפרקי זמן ארוכים). אכלנו מזון פשוט כשאנחנו כבולים".

אסליה אמר שההתעללות נמשכה גם בימים האחרונים של מאסרו. "יומיים לפני השחרור, הם העלו אותנו על אוטובוסים והחזיקו אותנו שם עד ששוחררנו. ידענו שהיה הסכם, אבל החיילים אמרו לנו שהם שולחים אותנו לכלא אחר שנקרא 'גיהינום'. בזמן הזה לא אפשרו לנו לאכול או לשתות, וכל מי שדיבר עם אסיר אחר הוכה. זו היתה תקופה של לחץ פסיכולוגי עצום".

"כל מה שאני רוצה זו עין אחת בחזרה"

מצבו הגרוע של מחמוד אבו פול, בן 28 מצפון עזה, בלט גם בתוך ים האנשים הצנומים שיצאו מהאוטובוסים בבית החולים נאסר ביום שני. על גופו ופניו ניתן היה לראות סימני תשישות, חולי והתעללות. הוא אושפז מיד בחדר מיון, ואז הועבר לבית החולים אל-אקצא בדיר אל-בלח. כמה שעות לאחר מכן הוא שוחרר, עיוור ועם דלקת חריפה בגדם של רגלו, שנקטעה ב-2015 לאחר שנפצע בהפצצה ישראלית כשעבד בנפחיה.

אבו פול שוחח עם מגזין 972+ ארבעה ימים אחרי שחרורו, באוהל שלו בא-זוואידה שבמרכז רצועת עזה שבו הוא גר עם משפחתו. "נעצרתי על ידי כוחות הכיבוש בבית החולים כמאל עדוואן בצפון עזה ב-27 בדצמבר 2024", סיפר אבו פול. "עברתי עינויים מחרידים. הם החזיקו כלי מעץ והיכו אותי שוב ושוב מקדימה ומאחורה, לפעמים בו זמנית, מה שגרם לי לאבד את ראייתי".

"אף שאיבדתי את ראייתי, החוקר המשיך להתעלל בי". מחמוד אבו פול עם בני משפחתו באוהל בא-זוואידה, מרכז רצועת עזה, ב-17 באוקטובר 2025 (צילום: מוחמד סקיק)

אבו פול מספר שהתעוור לפני כשמונה חודשים. "מאז לא ראיתי שום דבר. אף שאיבדתי את ראייתי, החוקר המשיך להתעלל בי. היכו בי שוב ושוב ברגלי הקטועה, ותלו אותי ממנה יותר מפעם אחת. בזמן אחת החקירות, נדרשתי לשבת ישירות על הרגל הקטועה. זה היה כואב מאוד, וגרם לדימום שהוביל לדלקת. כמובן שלא קיבלתי שום תרופה או טיפול רפואי בזמן שהייתי בכלא, מה שהרע את מצבי. הייתי צריך לרחוץ אותה עם מים בלבד".

אבו פול מודה שהדבר שהכי כאב לו היה הצער שחש אחרי שמשפחתו ראתה אותו במצב הזה. "למשפחתי היה קשה להתמודד עם ההלם שבראייתי במצבי הנוכחי, עיוור. הם בכו מולי, והודו לאלוהים שיצאתי בחיים".

אבו פול מקווה כעת לקבל טיפול רפואי בחו"ל. הפנו אותו לרופא עיניים שהפיח בו מעט תקווה. "הוא אמר לי שיש סיכוי שאחזור לראות אם אקבל טיפול מסוים, אבל לא ניתן להשיג אותו ברצועת עזה בגלל קריסת מערכת הבריאות ובתי החולים. גם הפצע ברגלי דורש טיפול אינטנסיבי, כדי שלא יזדהם ויוביל לעוד קטיעה. כל מה שאני רוצה זו רק עין אחת בחזרה, כדי שאוכל לראות את משפחתי".

מה שעבר על העיתונאי שאדי אבו סידווה, בן 30, חושף את עומק העינוי הפסיכולוגי שלו היו נתונים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. אבו סידווה, תושב העיר עזה, נעצר ב-18 במרץ 2024, אחרי שנעקר מביתו וביקש מקלט בבית החולים אל-אמל בח'אן יונס.

"התייחסו אלינו רע מאוד, עברנו שאבח, מכות והשפלות מילוליות, פיזיות ופסיכולוגיות", הוא סיפר למגזין 972+. "אחד החוקרים אמר לי שישראל הרגה את כל העיתונאים ברצועת עזה. הוא אמר שחיילים שברו את עיני (עדשות) המצלמה שלי כשנעצרתי, כדי שלא אוכל יותר לתעד את מה שקורה – ואז הוא איים לפגוע בעין האמיתית שלי. הוא הוסיף להכות אותי בעין, עד כדי דימום שנמשך שלושה שבועות. מעולם לא קיבלתי טיפול רפואי".

>> לבד בשטח: עיתונאֵי עזה בין הפטיש הישראלי לסדן האדישות הבינלאומית

שבועיים אחרי שנעצר, רשויות הכלא הודיעו לאבו סידווה שאשתו ושלושת ילדיו נהרגו על ידי הצבא הישראלי בעזה. אבו סידווה, שהוחזק כמעט בבידוד מוחלט מהעולם החיצון והאמין שאין לו משפחה לחזור אליה, חלם רק לראות שוב את השמש עם שחרורו. "עזבתי את הכלא בלב כבד, כשאני מדמיין איך ייראו חיי בלי משפחתי, ומשוכנע שכולם נהרגו", אמר.

אבל ביום שני, כשאבו סידווה שוחרר סוף סוף, הוא נדהם לגלות מאחיו שכל משפחתו בריאה ושלמה. בהתחלה הוא סירב להאמין, וחשב שאחיו רק מנסה לנחם אותו. אבל כשחזר לביתו בעיר עזה גילה שלא רק שהבית עוד עומד, כל משפחתו מחכה לו בפנים.

טארק טאבש, בן 45, בילה 25 שנה מאחורי סורגים אחרי שנעצר על ידי הצבא הישראלי בפברואר 2001 במחסום בח'אן יונס. הוא נדון למאסר עולם ועוד 15 שנה בגלל מעורבותו לכאורה בהריגת שני חיילים ישראלים. לפני חמש שנים אימו מתה ממחלה. טאבש לא קיבל אישור לראות אותה ברגעיה האחרונים או להשתתף בהלווייתה.

למרות המגבלות החמורות, הוא היה נחוש לרכוש השכלה בזמן שהותו בכלא. הוא קיבל תעודת בגרות ואז תואר ראשון בהיסטוריה, והתחיל להיערך ללימודי תואר שני – ואז, לדבריו, רשויות הכלא הטילו מגבלות נוספות עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר.

"התנאים בכלא הוחמרו בדרכים שאי אפשר אפילו לתאר מאז המלחמה", הוא אמר למגזין 972+ עם שחרורו. "עינויים וענישה הפכו למדיניות. הצבא היה מענה אותנו בכך שסיפר לנו על כל מה שקורה בעזה – הג'נוסייד, מספר ההרוגים העצום, הרעב. הבדיקות הביטחוניות היו אחת הצורות העיקריות של העינויים שנועדו להשפיל ולהתעלל בנו. הכריחו אותנו לכרוע ברך, לכופף ראש ולשים ידיים על הראש. הסוהרים היו מתגרים בנו בכוונה, ומשתמשים בתנועה הקטנה ביותר כתירוץ להכות אותנו במקלות ובקתות של רובים.

"התנאים בכלא הוחמרו בדרכים שאי אפשר אפילו לתאר מאז המלחמה". אסירים פלסטינים בכלא עופר, ב-28 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

"מנעו מאיתנו אוכל, שתייה ותרופות, גם מאנשים שסובלים ממחלות כרוניות. לא נתנו לנו חומרי ניקוי ומוצרי היגיינה אישית, ואסרו עלינו להחליף בגדים ולהתקלח. הכלא היה צפוף מדי. לקחו את כל חפצינו, וגם לא אפשרו לנו לדבר אחד עם השני".

טאבש קרא לקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות בנוגע למצב בתוך בתי הכלא בישראל, ולהציל את מי שעדיין עצור בהם. "העינויים שעברנו – פסיכולוגיים, פיזיים וחברתיים – היו מעבר לכל מה שניתן לדמיין".

"מנעו מאיתנו הכל"

כמו טאבש ואבו סידווה, גם ראג'ה דאגמה, בן 30 מהעיירה עבסאן ששוכנת מזרחית לח'אן יונס, עבר עינויים פסיכולוגיים קשים אחרי מעצרו ב-26 בינואר 2024 במחסום צבאי בזמן הפלישה הישראלית לעיר. דאגמה סיפר למגזין 972+ שזמן קצר לפני שחרורו, חוקר בכלא איים עליו שאם לא יעזוב את עזה עם אשתו ובתו הצעירה, יהפכו אותו ליעד ויהרגו אותו בהזדמנות הראשונה.

"במשך כל המעצר שלי מנעו מאיתנו הכל, אפילו את אור השמש", הוא סיפר, כמו משוחררים רבים אחרים. "היינו נתונים לעינוי מתמיד: שאבח, עצמות שבורות, מכות קשות, מניעת מזון ומים ומגבלות על שימוש בשירותים. נתנו לנו להתקלח פעם בחודש, בלי להחליף בגדים. בחורף לא נתנו לנו שמיכות כדי להתחמם. ציפינו למות כל רגע מהעינויים".

בין הקהל שהתאסף בבית החולים נאסר היה מחמוד מוהסן, בן 39 ממחנה הפליטים ח'אן יונס, שהגיע לקבל את פני המשוחררים. מוהסן דיבר עם מגזין 972+ והביע תסכול שחמאס עיכב את החתימה על הסכם הפסקת האש, שלדבריו "היה מציל את חייהם של עזתים רבים ומגן על הרצועה מהרס נוסף של מבנים ותשתיות".

עם זאת, מוהסן אישר שההישג האמיתי בעסקה הנוכחית לא היה עצם שחרור האסירים, אלא הפסקת המתקפה הישראלית ושפיכות הדמים היומיומית.

איסמעיל אל-ת'וואבטה, ראש לשכת התקשורת הממשלתית בעזה, הביע תחושה דומה כשהצטרף לקהל בבית החולים. "ההישג היחיד עכשיו הוא עצירת הג'נוסייד", אמר. "כל מה שחשבנו עליו היה הפסקת ההרג ההמוני והרס הערים שלנו, ללא קשר לפרטי העסקה".

בדובר צה"ל לא התייחסו לטענות הספציפיות של המשוחררים, והפנו את מגזין 972+ לשב"ס. משב"ס נמסר בתגובה כי הם "פועלים בהתאם לחוק ונמצאים תחת פיקוח של גופים רשמיים. כל האסירים הוחזקו בהתאם להליכים החוקיים, והזכויות שלהם, כולל גישה לטיפול רפואי ותנאי מחיה הולמים, נשמרו על ידי צוות מיומן ומקצועי. איננו מודעים לטענות שתוארו, ולמיטב ידיעתנו לא התרחשו אירועים כאלה תחת אחריות שב"ס".

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס