איחוד האמירויות מקווה להרוויח מהבידוד הגדל של ישראל
באבו דאבי פועלים במגוון תחומים כדי להציג את עצמם בפני המערב כאלטרנטיבה רציונלית ואמינה – לעומת ישראל, שהופכת למקור העיקרי של אי יציבות באזור
עקף את בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב באזור, כולל ישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן בארמון הנשיאותי באבו דאבי, ב-15 במאי 2025 (צילום: דניאל טורוק / הבית הלבן)
כשנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ביקר במפרץ בחודש שעבר, במופע מתוזמר היטב ולקול תרועות, התחזקה התחושה במדינות המפרץ שהאזור נמצא בתנופה פוליטית. הסיבוב בן ארבעת הימים בסעודיה, קטר ואיחוד האמירויות היה המסע הגדול הראשון של טראמפ מחוץ לארה"ב בקדנציה השנייה שלו – החלטה מכוונת לעקוף את בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב באזור, כולל ישראל – ובכירים ואקדמאים במפרץ רואים בעצמם יותר ויותר חלק מגוש עולה עם יכולת לחץ משמעותית.
נראה שההנחה – שניתן לראותה בבירור בהסכמי אברהם – לפיה הדרך הטובה ביותר להתקרב לארה"ב היא דרך ישראל, מפנה את מקומה לטובת תחושת ביטחון חדשה בכך שמדינות המפרץ יכולות להתנהל ישירות מול וושינגטון, בתנאים שלהן. כפי שאמר לאחרונה שר החוץ לשעבר של איחוד האמירויות, אנוואר גרגאש, נראה שמאזן הכוחות נוטה כעת לטובת מדינות המפרץ.
עדיין לא ידוע אם הנחות אלה משקפות את המציאות או מעוגנות בשינויים מוחשיים ומתמשכים בסדר הבינלאומי. בינתיים, החלטתו של טראמפ להצטרף לישראל בהתקפה על איראן – וההתקפה של איראן על הבסיס האמריקאי אל-עודייד בקטר בתגובה – הדליקה נורות אדומות בבירות המפרץ, והמנהיגים מנסים כעת להבטיח שהפסקת האש השברירית תחזיק מעמד.
המשבר בין ישראל לאיראן הציב בפני מדינות המפרץ סיכונים משמעותיים ואף קיומיים. אבל הוא גם פתח בפניהן הזדמנויות קריטיות להגדיל את מנופי הלחץ שלהן מול וושינגטון, למצב את עצמן כמתווכות אזוריות, ולהיתפס – בניגוד מוחלט לישראל – כמבוגר האחראי בחדר. "זה עדיין הרגע של מדינות המפרץ", אמר עבד אל-ח'אלק עבדאללה, פרופסור בולט מאיחוד האמירויות, ל"ניוזוויק" אחרי שהושגה הפסקת האש, "והוא צפוי להימשך עוד שנים רבות".
רצון זה בולט במיוחד באיחוד האמירויות, שמציבה את עצמה כבר זמן רב כמי שנמצאת צעד אחד לפני שכנותיה. איחוד האמירויות מכונה לעיתים קרובות "ספרטה הקטנה", כינוי ששיקף בעבר את ההתעצמות הצבאית שלה, את התערבויותיה באזור ואת שאיפותיה האסטרטגיות. תיוג זה תיאר את התעצמות כוחה הצבאי ואת נכונותה להפגין כוח, כולל באמצעות תמיכה באינטרסים האמריקאים. אף שפעם איחוד האמירויות הסתפקה בדימוי הזה, כעת היא כבר אינה רוצה שהוא יגביל אותה.
כיום, באבו דאבי מעוניינים בתפקיד מתוחכם הרבה יותר – שאינו מוכתב על ידי תפיסות או אינטרסים חיצוניים, אלא על ידי חישובים אסטרטגיים שמיועדים למימוש אג'נדה עצמאית שמשקפת את סדרי העדיפויות הביטחוניים ושאיפות ההשפעה הגלובלית שלהם. בפרדיגמה החדשה הזאת, איחוד האמירויות מציגה את עצמה כאלטרנטיבה רציונלית ואמינה לישראל: מדינה שהיא יכולה לשתף עימה פעולה, ללמוד ממנה, ואולי אפילו לשאוב ממנה כשרונות ומומחיות שיסייעו לבנות את מושב האימפריה שלה בבית.
בסדרת פוסטים ברשת החברתית X, האנליסט האמירתי מוחמד בהרון הזהיר לאחרונה שישראל מסתכנת בהפיכה למקור העיקרי של אי יציבות באזור, והשווה את עמדתה לזו של האל הנורדי תור, שערכו מגיע רק מהפטיש שלו. באזור, לטענתו, לא מעוניינים בשחקנים דמויי אל שמפעילים כוח בוטה, וזקוקים לשחקנים מהימנים שמסוגלים ליצור שותפויות כלכליות ולתעדף אותן על פני בריתות ביטחוניות. בפוסטים האלה חבוי הקידום העצמי השקט של איחוד האמירויות כאלטרנטיבה הרציונלית והיציבה לישראל – לשחקנים באזור ובזירה הבינלאומית כאחד.
גורם מרכזי חדש באזור
לאיחוד האמירויות, המלחמה בעזה והבידוד הגלובלי הגדל של ישראל מהווים הזדמנות אסטרטגית לחזק את הדימוי שלה. אבל הבסיס של ההזדמנות הזאת הונח קודם לכן, במשבר של 2021 בשכונה הירושלמית שייח ג'ראח, שם עוררו ניסיונותיה של ישראל לגרש תושבים פלסטינים מחאה בינלאומית.
התגברות הביקורת בעולם על פעולותיה של ישראל – שהגיעה אחרי דוח מכונן של ארגון Human Rights Watch שהאשים את ישראל באפרטהייד – יחד עם נכונות חדשה בתקשורת המערבית לתת במה לקולות פלסטיניים שמאתגרים את הנרטיב הישראלי, אותתו על שינוי אפשרי שיכול לצבור תאוצה במהירות. תגובת הנגד לישראל אינה מוגבלת לעולם הערבי, אלא מהדהדת בעולם כולו. זה גרם לאיחוד האמירויות לשחרר קצת את היד הקשה שהופעלה נגד כל מי שמתח ביקורת פומבית על ישראל, מה שלא היה ניתן לעשות מיד אחרי הנורמליזציה.
באיחוד האמירויות היו קשובים לזרמים המשתנים המקומיים והבינלאומיים, והתחילו לדמיין לעצמם תפקיד חדש של גורם מפתח באזור.
איחוד האמירויות – מדינה יציבה פוליטית, משגשגת כלכלית ומשדרת תדמית של סובלנות חברתית – טיפחה בשקדנות את הפרופיל שלה ככוח ביניים מתפתח, כזה שבניגוד לישראל, הוא עצמאי ואינו תלוי בסיוע חיצוני. איחוד האמירויות רואה בעצמה מודל מוצלח של קיום משותף לא דמוקרטי, שאינו נושא בעול של קונפליקטים פנימיים וכמעט אינו סובל מעוינות מצד מדינות שכנות. ואחרי שבילו עשורים בדיכוי שיטתי של אקטיביזם אסלאמי גם בבית וגם בחו"ל, איחוד האמירויות יכולה למצב את עצמה כבעלת ברית אמינה של המערב, מודל של "אוטוקרטיה חילונית".
בזמן שאיחוד האמירויות ממשיכה לפעול כמגן נגד האסלאמיזם, נוח לה לשתף פעולה עם פונדמנטליזם דתי במקומות אחרים, אם בהעמקת הקשרים עם ממשלת הימין הקיצוני בישראל, אם בהתחממות ביחסים עם ההנהגה ההינדית הלאומנית בהודו, ואם בהתיידדות עם רשתות אוונגליסטיות אמריקאיות. אבו דאבי יכולה לעשות רציונליזציות לפונדמנטליסטים האלה, לסבול אותם או אפילו לשתף איתם פעולה, מכיוון שאינם מאיימים על הלגיטימיות שלה מבית או על שאיפותיה האזוריות.
באיחוד האמירויות רואים במיוחד בהתחזקות של הודו, עם הזהות התרבותית הייחודית שלה, ראיה לכך שלאומנות דתית יכולה להתקיים לצד מעמד מכובד בזירה הבינלאומית. המכנה המשותף, עם זאת, הוא עוצמה "קשה" – יכולת גרעינית, כוח כלכלי ותפקיד חיוני – מטבע שאיחוד האמירויות מעוניינת להשיג. אבל שלא כמו הודו, איחוד האמירויות מטפחת באופן פעיל זהות לאומית שמתהדרת במורשת תרבותית מנותקת באופן מכוון מהדת, בין השאר כדי להתמודד עם הטענה החוזרת ונשנית שלה ולשכנותיה במפרץ אין עומק היסטורי ותרבות אותנטית ושורשית.
דוגמה בולטת לכך נראתה בביקורו של הנשיא טראמפ באיחוד האמירויות, כשהוא ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד (שמכונה MBZ) הלכו בין שתי שורות מקבילות של רקדני אל-עייאלה נושאי חרבות, שלצידם רקדניות א-נעאשאת צעירות. אף שהמחזה עורר תגובות מבולבלות בכל העולם, הכוריאוגרפיה היתה מחושבת מאוד: איחוד האמירויות לא רק הפגינה את המורשת התרבותית שלה, אלא גם הציגה תדמית ליברלית בפני הקהל הבינלאומי באמצעות הבלטה של הנשים.
מציגים תדמית ליברלית בפני הקהל הבינלאומי. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, בקבלת פנים לטראמפ, שכוללת רקדניות א-נעאשאת, בשדה התעופה הבינלאומי באבו דאבי, ב-15 במאי 2025 (צילום: דניאל טורוק / הבית הלבן)
ההצגה הזאת הכילה שכבה עמוקה יותר של התרסה. בזמן הקרע המר בין קטר לאיחוד האמירויות, שנמשך בין 2017 ל-2021, כשהמחלוקות הדיפלומטיות הידרדרו לעלבונות וולגריים שכוונו לאימהות של השליטים, משפחת השלטון באבו דאבי זכתה לכינוי מושחז במיוחד: "ילדי הנעאשא". הכינוי הזה הוטח כעלבון באימו של MBZ, השייח'ה פאטמה, שנטען שהיתה רקדנית נעאשא בצעירותה, לפני שלכדה את עינו של השייח' זאיד. כינוי זה עדיין מופיע ברשתות החברתיות במפרץ.
על רקע זה, ההצגה הפומבית של הנעאשאת בביקור ממלכתי בפרופיל גבוה כל כך לא היתה רק מפגן תרבותי, אלא גם פעולה של שיקום – הפיכה של רפרנס תרבותי ששימש כנשק להצהרה של גאווה לאומית.
ממלאים ואקום גיאופוליטי
מעבר למיתוג מחדש בהקשר התרבותי, איחוד האמירויות טובה מאוד גם בהפגנת עושרה, יציבותה והקשרים שלה בעולם. מהודעות תכופות של גורמים בממשלה על שותפויות חדשות עם מנהלים בסיליקון ואלי, דרך זרם קבוע של כותרות בתקשורת המקומית והבינלאומית שמהללות את איחוד האמירויות כמגנט להון גלובלי והגירה איכותית, המסר ברור: במזרח התיכון הנפיץ איחוד האמירויות רוצה שיתפסו אותה כאי של יציבות.
לאור ההסתבכות של ישראל במלחמה ממושכת בעזה וההסלמה בעימות עם איראן, נוסף למשברים דיפלומטיים ולחצים כלכליים מתגברים, איחוד האמירויות מזהה הזדמנות אסטרטגית. אבו דאבי ממוקמת היטב כדי לקלוט את היציאה הצפויה של הון וכישרונות, כשמשקיעים ועסקים מחפשים קרקע יציבה יותר.
איחוד האמירויות גם מחזקת את טביעת הרגל שלה בתחומים שמסורתית ישראל שולטת בהם, כמו טכנולוגיה, ביטחון ודיפלומטיה. דוגמה מובהקת לכך היא ההודעה של אבו דאבי בזמן ביקור טראמפ על התוכנית להקמת מקבץ מרכזי הדאטה לבינה מלאכותית הגדול ביותר מחוץ לארה"ב, מה שיבסס את מעמדה כמרכז טכנולוגי אזורי.
איחוד האמירויות אינה מתחרה רק בתחום הטכנולוגיה. השיבושים בתנועה הימית בים האדום על ידי החות'ים מעניקים לה הזדמנות לבסס את עצמה כצומת חיונית ברשת לוגיסטית אזורית מתהווה, גם אם בשלב זה היא עדיין בגדר שאיפה. בתגובה להתקפות על ספינות, אבו דאבי השיקה יוזמה להקמה של גשר יבשתי, שנועד לעקוף את ההפרעות החות'יות ולקדם העברה של מוצרים לישראל דרך איחוד האמירויות וסעודיה.
הפרויקט הזה, שממוסגר כאפשרות אסטרטגית, משמש גם כאב טיפוס לשאיפה רחבה וארוכת טווח יותר: פיתוח של מסדרון סחר טרנס-אזורי, שמחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון, כשאיחוד האמירויות אמורה למלא בו תפקיד מרכזי. כדי לקדם את החזון הזה, אבו דאבי חתמה לאחרונה על מזכר הבנות בהיקף של 800 מיליון דולר לפיתוח נמל טרטוס בסוריה. זו עסקה שישראל, בהינתן התוקפנות שהיא מפגינה בסוריה וברוב האזור, ככל הנראה לא היתה יכולה להשיג לעולם.
השאיפות הספרטניות של איחוד האמירויות מתעצבות על רקע טביעת הרגל הצבאית הנרחבת ורבת ההיבטים של ישראל, באזור ומחוצה לו. הג'נוסייד המתמשך בעזה יצר הסחת דעת שימושית, שמאפשרת לאיחוד האמירויות להעמיק את הפעילות וההתערבויות הצבאיות שלה, בעיקר באפריקה, כשסודאן הופכת לזירת מפתח של כוח צבאי והשפעה.
באמצעות מינוף ההון הדיפלומטי שקיבלה בהסכמי אברהם, איחוד האמירויות יכולה להקדים את הביקורת ולהדוף בחינה של המעורבות הצבאית שלה בסודאן ובסכסוכים אחרים באפריקה. כשהיא עושה זאת, היא תופסת את עצמה כחסינה יחסית, בדומה למעמד שישראל נהנית ממנו היסטורית מכיוון שהיא פועלת בהתאם לאינטרסים הביטחוניים של המערב. אך שלא כמו ישראל, איחוד האמירויות הצליחה להימנע עד כה מגינויים בינלאומיים דומים, ולשמור על תדמית של מדינה פרגמטית ויציבה, למרות ההתערבויות התת-אימפריאליסטיות שלה בין השאר בסכסוכים בסודאן, תימן ולוב.
ההסכמים העניקו הון דיפלומטי לאיחוד האמירויות. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
דוגמה לכך היא החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בהאג לדחות את התביעה של סודאן, שמאשימה את איחוד האמירויות במעורבות בג'נוסייד בגלל תפקידה בחימוש ומימון של מיליציות, בטענה להיעדר סמכות שיפוט. באיחוד האמירויות שיבחו את ההחלטה והציגו אותה כניצחון משמעותי וכעדות ל"כוח הרך" של המדינה, במקום כדחייה טכנית. ובזמן שבישראל מוטחות שוב ושוב האשמות כי היא בודקת כלי נשק וטכנולוגיות מעקב חודרניות על פלסטינים שנמצאים תחת כיבוש, אבו דאבי משווקת את הסביבה הרגולטורית המתירנית שלה כ"ארגז חול" לחדשנות טכנולוגית, שבו מנכ"לים יכולים לנסות מוצרים מתקדמים כמעט בלי פיקוח.
בהקשר הזה, נראה שאיחוד האמירויות מטפחת את תפקידה כאלטרנטיבה לישראל: בעלת ברית אזורית רציונלית, שהכוחות במערב יכולים לסמוך עליה שלא תסכן את הלגיטימיות של הסדר הגלובלי, או תחזק בהיסח הדעת יריבות כמו רוסיה וסין – שלהוטות לנצל למטרותיהן את העובדה שישראל שוחקת את הנורמות המשפטיות הבינלאומיות ואת השיתוק הגלוי של מוסדות בינלאומיים. באמצעות הימנעות מהתקריות הדיפלומטיות המביכות וההשלכות המשפטיות שישראל שקועה בהן כיום, איחוד האמירויות נערכת למלא ואקום גיאופוליטי, שעשוי להיווצר אם הסתירות שבפרויקט הישראלי יהפכו אותו לבלתי יציב בטווח הארוך.
מירה אל-חוסיין היא סוציולוגית של מדינות המפרץ הערביות ועמיתת מחקר במרכז אל-ואליד, אוניברסיטת אדינבורו. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
