מי אמר שאבו מאזן הוא בכלל פרטנר?

כותב אורח: שמוליק לדרמן

משלחת של הקשת הדמוקרטית המזרחית הגיעה למוקטעה להיפגש עם אבו מאזן. זה אירוע מרתק מהרבה בחינות, כפי שאורלי נוי כתבה. יש בו, אני חושב, גם בעיה לא קטנה. היא מוזכרת בכתבה רק במשפט אחד, בציטוט מראובן אברג'יל:

"מצד אחד, אני מלא חשדות כלפי הפלסטינים; האנשים בראש הרשות שותפים לעוולות שקורות לעם שלהם ומשתפים פעולה עם המנגנונים הישראליים באופן מלא. מצד שני אני גם יודע שהם מיואשים ומחפשים דרך. גם אני מיואש ומחפש דרך".

אם השאלה היא רק עם מי אפשר להגיע להסכם שלום, אבו מאזן הוא ככל הנראה פרטנר אידיאלי. יש לנו עדויות רבות למרחק שהוא היה מוכן ללכת לקראת ישראל כדי להגיע להסדר: למשל שהשכונות היהודיות במזרח ירושלים, הרובע היהודי והכותל המערבי יישארו בידי ישראל; חילופי שטחים כך שלפחות חלק מגושי ההתנחלויות יחוברו לישראל; הגבלת מספר הפליטים שיחזרו לישראל במסגרת הסכם עתידי ל-100-150 אלף איש; ועוד.

הבעיה היא שבעיני חלקים גדלים והולכים של החברה הפלסטינית, בשטחים ובפזורה, אבו מאזן הוא משת"פ של ישראל וארה"ב בכל מה שקשור לדיכוי הפלסטינים בשטחים. ויש להם סיבות טובות לחשוב ככה. לשם המחשה, יש עדויות לכך שאבו מאזן ידע מראש על "עופרת יצוקה"; עודד את ישראל להמשיך במבצע הרצחני הזה; וכידוע עיכב את הגשת דו"ח גולדסטון לאו"ם ומשם להאג. יש גם עדויות למשל שהוא תומך, מול מי שבאמת נחשב, במצור על עזה. וזה עוד לפני שדיברנו על הדיכוי היומיומי השגרתי של הפלסטינים בשטחים על ידי הרשות הפלסטינית.

> "ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים"

ג'ון קרי ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בפריז. (צילום: מחלקת המדינה האמריקאית)

החיים הם מורכבים. אפשר להעריך את העמדות של אבו מאזן, ועדיין לזכור שפתרון לסכסוך יצטרך להיות מקובל על מרבית הפלסטינים, לא על מנהיג ומשטר שתלויים לחלוטין במימון אמריקאי ואינטרסים ישראלים. אפשר לשמוח על זה שמנגנוני הביטחון הפלסטינים מסייעים למנוע רצח של ישראלים, בלי לשכוח שהם אומנו על ידי הפנטגון וה- CIA בתמיכת ישראל – כלומר שהם מיועדים בראש ובראשונה לדיכוי האוכלוסייה הפלסטינית.

את מי בוחרים הפלסטינים למנהיגים הוא עניינם שלהם. אלא שלהם כידוע כבר זמן רב אין אפשרות לבחור. עם מי בוחרים אנשי ונשות הקשת הדמוקרטית המזרחית להיפגש הוא גם, כמובן, עניינן. אבל נדמה לי שכשישראלים השיח שלנו צריך להיות יותר קשוב יותר לצד הפלסטיני – לא רק למנהיגים, אלא גם לחלק שהשיח בישראל מדיר אותו לחלוטין. גם בשיח הדומיננטי של השמאל בארץ, הבחירה היחידה לכאורה היא בין אסלאמיסטים מהסוג של חמאס לבין דיקטטורים מהסוג של אבו מאזן, וזה שהמפגש עם אבו מאזן נחגג עם הערת הסתייגות בודדת, משכפל את השיח הזה.

אם פלסטינים זורקים אבנים על תחנת משטרה פלסטינית כמחאה על שיתוף הפעולה עם ישראל בדיכוי שלהם, צריך אולי לעצור רגע להקשיב להם. אם עלי אבו-נימה, מנהיג מרכזי של החברה האזרחית הפלסטינית בפזורה, כותב על "הרקורד המביש" של הרשות כנגד האינטרסים של הפלסטינים עצמם, שווה אולי לשקול האם אנחנו רוצים להיות חלק מהרקורד הזה.

אם אינטלקטואלית פלסטינית כמו גאדה כרמי כותבת ש"אם הפלסטינים היו חופשיים לבחור את מנהיגיהם… הרשות הפלסטינית הייתה מוכרזת כמבוטלת" (בהקדמה שלה ל-The Palestine Papers), שווה אולי לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מתעקשים שאבו מאזן הוא פרטנר.

לא חייבים להסכים עם הדעות האלו, אבל חשוב, נדמה לי, לזכור ולהזכיר אותן. אפשר להחליט, כמו אברגי'ל, שמתוך הייאוש ההדדי וחיפוש הדרך אפשר בכל זאת לנסות לכרות ברית זהירה; אבל צריך לפחות שיהיה ברור וגלוי עם מי כורתים את הברית הזאת.

> הדם של עלי דוואבשה הוא גם על הידיים של אבו מאזן

שמוליק לדרמן הוא דוקטור לפילוסופיה פוליטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. מלמד בעיקר על ג׳נוסייד וכותב בעיקר על חנה ארנדט, על דמוקרטיה רדיקלית ועל הסכסוך. בעל הבלוג ״גלות ושיבה״.