תוצאות חיפוש: אבי-רם+צורף

מתוך הדם, האובדן, החרדות ותחושת חוסר האונים, עולה כי האלטרנטיבה לבלעדיות של השיח הצבאי היא ההבנה שהאוזן הכרויה לקולות הפלסטינים, הניסיון ליצור אמון, השאיפה להצלת חיים בכל מחיר, הן מה שיכול להביא לתחושה של קיום בטוח ובר קיימא

במלחמת העולם השנייה, הזרם המרכזי בתנועה הציונית ויתר על תפקידו כ"אפרוטופוס" של העם היהודי, ויצר תלות הכרחית בין הצלת יהודי אירופה והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. התבנית הזו יצרה את דפוסי ההצדקה שהתגלגלו לדיכויו המתמשך של עם אחר

בעוד מחנה השינוי מציע "אלימות מהוגנת", בן גביר מנופף באקדח ובונה לו דימוי של שריף. השוואה לחברת המתיישבים הראשונים באמריקה, ולמאבק שם על חלוקת פירות הגזל מהילידים, יכולה לעזור לנו להבין מה קורה כאן

בניסיון למשוך כוחות מהימין, השמאל הציוני בחר בעשור האחרון במיליטריזם של חוק הגיוס ובדה-לגיטימציה של הפוליטיקה הערבית. הניסיון לפורר את הימין הוא נכון, רק את בעלי הברית צריך לחפש במקומות אחרים

דמותו של יהושע רדלר-פלדמן, העומדת במרכז ספרו החדש של אבי-רם צורף, פותחת צוהר לקשת העמדות הציוניות בתחילת המאה ה-20 שחרגו מציונות הנישול והשרירים, ומראה שאפשר היה גם אחרת

בשנות ה-50 היו בממשל האמריקאי קולות שקראו לישראל להבין שהיא חלק מהמזרח התיכון. היום הקולות לא קיימים. המחויבות לעליונות צבאית ישראלית מונעת מארה"ב את האפשרות לחפש איזון במזרח התיכון. זה רע לכולם

האמירה של סמוטריץ' על כך שאין להתחשב בשבויים לא באה משום מקום. היא נטועה עמוק בחשיבה הציונית. דווקא משום כך שחרור בני הערובה שנחטפו בפעולה הנפשעת של חמאס יכול להיות נקודת מפנה

היהדות לא משאירה מקום לפרשנות לגבי החובה להביא מתים לקבורה, גם אם הומתו כדין על ידי המדינה. דווקא חברי הכנסת של בל"ד הם שמזכירים לנו את האיסור הפשוט "לא תלין", ודווקא אותם המדינה רודפת

האווירה הג'נויסיידית שהשתלטה על ישראל אחרי 7 באוקטובר היא לא סטייה, היא נעוצה בשאיפה הציונית הישנה לכמה שיותר קרקע עם כמה שפחות ערבים. המוצא היחיד הוא להכיר שהביטחון של היהודים תלוי בהכרה בדו-לאומיות של המרחב הזה

אף שלא קל להאזין לקריאות ה"בג"ץ שכפ"ץ" ולהתרפקות הנוסטלגית על מגילת העצמאות, המחאה היא רגע חשוב של פוליטיזציה מחודשת של המרחב הציבורי. וכשכיכר העיר מלאה, נוצר בה גם מקום לניסוח בהיר של חלופות שהולכות מעבר להגיון הקולוניאלי