גנץ צריך לשלוח זר פרחים לרשימה המשותפת עם מילה אחת: תודה
למרות שלגנץ לא היתה כל אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת המשותפת ולמרות שהאפשרות הזו לא הרתיעה את בוחריהם, בכחול לבן הלכו על דה-לגיטימציה של האזרחים הערבים. אותם אלה שבזכותם הם עדיין נשארים במשחק הפוליטי
אם בסופו של דבר גוש הימין לא יגיע ל-61 מנדטים, ובמיוחד אם יעמוד על 59 מנדטים או פחות, הדבר הראשון שבני גנץ יצטרך לעשות הוא להרים טלפון לאיימן עודה ואולי אפילו לנסוע אליו לשכונת כבביר להודות לו. עודה אמר לכל אורך מערכת הבחירות שבנימין נתניהו צודק כשהוא אומר שבלי המשותפת אין לגנץ ממשלה, אבל בגלל המשותפת לא תהיה לנתניהו ממשלה. הוא עמד בדברו.
המלכוד האירוני של כחול-לבן
אלמלא העלייה הדרמטית בשיעור ההצבעה בציבור הערבי-פלסטיני, הסיפור היה גמור סופית, ונתניהו היה משביע את ממשלתו החדשה ברגע שהכנסת תתכנס. המנדט(ים) שהמשותפת הוסיפה לעצמה הם בדיוק המנדט(ים) שהודות להם כחול לבן עשויה להישאר במשחק הפוליטי ולא להיזרק מייד לפח האשפה של הפוליטיקה. גם ליברמן יכול להצטרף לתודות האלה.
אין ספק שהמצב הזה אירוני במיוחד. כחול לבן החליטה לבנות את הקמפיין שלה בבחירות מארס 2020 על ביזוי הרשימה המשותפת והמצביעים הערבים-פלסטינים בכלל. גנץ וכל ראשי כחול לבן, שלא לדבר על יועז הנדל וצבי האוזר – נציגי הליכוד בכחול לבן – טרחו להבהיר בכל ראיון שהרשימה המשותפת לא תשב בממשלה שלהם. אפילו לתפקיד של תומכים או נמנעים מבחוץ הרשימה המשותפת לא נמצאה ראויה. עכשיו הקולות שלה הם היחידים שיכולים להציל את כחול לבן מתהום הנשייה.
זה לא היה חייב להיות ככה. ב-23 באוקטובר, קצת יותר מחודש אחרי הבחירות הקודמות, קיבל גנץ מהנשיא ראובן ריבלין את המנדט להרכיב ממשלה. בדברים שנשא גנץ בבית הנשיא, הוא לא הציב שום תנאי למפלגות שהוא רצה לצרף לממשלתו. הן לא היו צריכות להיות ציוניות או לגלות נאמנות למדינה היהודית. בממשלה שלו, הוא אמר, "יהיה מקום לכל מי שהאינטרס הלאומי עומד לנגד עיניו. יהיה בה מקום לכל מי שהוא פטריוט ישראלי, למי שקיומה של המדינה עומד תמיד לנגד עיניו. יהיה בה מקום רק למי שלא רואה בגזענות את מורשתו, ולמי שהאלימות היא חלק מדרכו פעולתו".
הרשימה המשותפת, כך נראה, נכנסה בתוך המסגרת הזו שהציב גנץ. אחרת לא היה נפגש כמה ימים מאוחר יותר עם עודה ועם ח"כ אחמד טיבי, פגישה ראשונה אי-פעם של מי שהוטלה עליו הרכבת ממשלה עם נציגי הציבור הפלסטיני. אפילו יצחק רבין לא עשה את זה, בוודאי לא בפומבי ומול עיני המצלמות.
גנץ הוא אולי טירון פוליטי, אבל אפילו טירון כמוהו ידע היטב שהליכוד ישתמש בתמונה הזו לרעתו, מה שאכן קרה כמובן. ואם זה לא מספיק, ח"כ עופר שלח אפילו אמר באותם ימים שכחול לבן "לא פוסלת" הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. הציבור סירב להתרגש מהמהלך. למרות שכחול לבן הפכה את האופציה של ממשלה בתמיכת המשותפת לאופציה ממשית, המפלגה של גנץ המשיכה לטפס, ובסקר שנערך חודש לאחר הפגישה שלו עם עודה וטיבי כחול לבן הגיעה לשיא של 37 מנדטים לעומת 31 מנדטים לליכוד.
יותר מכך. בסקר שנערך בדצמבר, מייד אחרי ההכרזה על בחירות שלישיות, 52 אחוז מתומכי כחול לבן אמרו שהם חושבים שהיה עדיף להקים ממשלה בתמיכה המשותפת מאשר ללכת לבחירות חדשות. באותו סקר, כחול לבן הובילה על הליכוד בארבע מנדטים (35 מול 31) והגוש של כחול לבן עם העבודה והמשותפת עמד על 59 מנדטים.
נתניהו והבלוף של גנץ
במלים אחרות, הציבור הכללי, ובעיקר רוב בוחרי כחול לבן, קיבלו כמעט כעובדה מוגמרת אפשרות של ממשלה של כחול לבן בתמיכת משותפת. לא צריך לייפות את הדברים. סביר להניח שהאפשרות לשותפות כזו הזו לא הביאה אזרחים לתמוך בכחול לבן, אבל היא גם לא הרתיעה אותם.
קשה לדעת מה היה קורה אם כחול לבן היו שומרים על העמימות לגבי אפשרות של הסכם עם המשותפת עד לבחירות. האם היו שומרים על כוחם בסקרים מדצמבר-ינואר, חוטפים את המכה שקיבלו אתמול או יורדים אפילו נמוך יותר? בכל מקרה, הם בחרו בקו מאוד ברור. התחייבות לממשלה עם "רוב יהודי", כפי שאמר יאיר לפיד או עם "רוב ציוני", ושלילת כל קשר עם המשותפת. כאילו הפגישה באוקטובר לא היתה, כאילו המגעים על ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת לא התקיימו.
בנימין נתניהו זיהה את הכשל העמוק בעמדה הזו של כחול לבן. בכל עצרת בחירות הוא הוציא טושים וכתב על לוח את החישובים הפשוטים שהראו שבלי המשותפת – אם בתמיכה ישירה או לכל הפחות בהימנעות – לגנץ פשוט אין ממשלה.
כמו שאפשר לצפות מנתניהו, למספרים האלה התלוותה תעמולה גזענית בוטה נגד המיעוט הערבי. הסיסמה "טיבי או ביבי" כיכבה בכל תשדיר או עצרת בחירות, התמונה של טיבי עם גנץ נמרחה על שלטי חוצות בכל הארץ והיא מזוהה עם בחירות מארס 2020 יותר מכל כרזה אחרת. אבל חייבים לומר שאם מסתכלים על המנדטים, נתניהו פשוט צדק.
יש מן הסתם עוד סיבות להצלחה המרשימה של נתניהו להגדיל את הליכוד ולהקטין את כחול לבן. אבל אין ספק שהעובדה שהוא חשף את הבלוף של גנץ לגבי האפשרות שלו להקים ממשלה תוך שמירת מרחק נגיעה מהמשותפת שיחקה תפקיד מרכזי. כמעט כל בוחר או בוחרת יכלו להבין שאין אפשרות כזו, שבמקרה הטוב "הרוב היהודי" של גנץ יגיע לקצת יותר מחמישים מנדטים. עם חמישים מנדטים לא מרכיבים ממשלה. גנץ נתפס כמי שמפריח סיסמאות חסרות כיסוי.
חשיפת הבלוף של גנץ חיזקה מהלך נוסף של נתניהו: הצגתו של גנץ כחדל אישים, אידיוט, מוגבל נפשית. התעמולה הזו עבדה מצוין. העובדה שמול התעמולה האפקטיבית הזו גנץ המשיך לקדם מתווה חסר סיכוי להרכבת ממשלה רק חיזקה את הרושם שהוא לא מחובר למציאות.
אתגר גוש השמאל, כשיקום
הציבור הישראלי ברובו ימני ולכן הוא לא "העניש" את גנץ על זה שלא הלך עם המשותפת. אבל ייתכן מאוד שהוא העדיף להצביע לליכוד כי הוא ידע שנתניהו מסוגל להרכיב ממשלה ולשים קץ לסאגה הבלתי נגמרת של הבחירות החוזרות. הצבעה לגנץ אולי נתפסה כמתכון לבחירות חוזרות, כי הוא לא הציג שום דרך סבירה להגיע לרוב.
ההצלחה של נתניהו התבססה על היכולת שלו ללכד סביבו את גוש הימין. הוא שילם על כך מחירים. לימין המתנחלי הוא משלם במטבע הסיפוח, לחרדים הוא עשוי לשלם במטבע של מגבלות קשות על תחבורה בשבת. אבל הוא קיבל בחזרה את נאמנותם המוחלטת במאבקו האישי נגד ההליכים המשפטים נגדו.
גנץ לא היה מוכן לשלם שום מחיר עבור יצירת גוש מרכז-שמאל. הוא לא היה מוכן להידבר עם המשותפת, לנסות למצוא מכנה משותף צר דיו שיאפשר להצדיק את המושג "גוש שמאל מרכז" שהופיע מדי ערב בתמונת הסקרים. הוא אימץ את עסקת המאה, תמך בפסילת היבא יזבק ועשה כל מה שאפשר כדי להראות לציבור שהוא "לא הולך עם הערבים". זו אולי לא היתה הסיבה לכישלונו, אבל זה בוודאי לא עזר לו לנצח.
גנץ וכחול לבן אולי כבר אבודים. למרות שתיאורטית הוא יכול להקים "בלוק אנטי-ביבי" עם ליברמן, העבודה-גשר מרצ והמשותפת, תמונת ראי לבלוק שהקים נתניהו אחרי הבחירות בספטמבר, ברור שזה לא ריאלי. אבל אם יקום פה בעתיד (מחדש? זו שאלה אם היה קיים אי-פעם) גוש שמאל אמיתי, לא תהיה לראשיו ברירה אלא לחפש מצע משותף שישתרע בין כחול לבן או מה שיישאר ממנה מצד אחד ובין המשותפת מצד שני. העלייה דרמטית בשיעור ההצבעה מראה שהציבור הפלסטיני מוכן עקרונית למהלך כזה, תלוי בתנאים. חובת ההוכחה עוברת למה שנשאר מהשמאל-מרכז היהודי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן