הרגע המכונן של עודה: לדרוש שהערבים ישימו יד על ההגה
הרגע שבו הפלסטינים הסכימו לקבל אזרחות בישראל ב-1948 היה רגע של כניעה. המהלך של עודה הוא שיא של הבנה בציבור הערבי שתמורת שוויון מלא מותר להיכנס לממשלה. זו התחלה של ריפוי. הפרחים מגיעים לנתניהו
יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה מצוטט בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כמביע נכונות מותנית לקחת חלק בממשלת מרכז שמאל, והמערכת הפוליטית בישראל כמרקחה. קשה לדמיין תגובה דומה במדינה אחרת כלשהי להבעת נכונות מצד מפלגה פוליטית שרצה לפרלמנט להיות חלק מממשלה, אם תנאיה יתקבלו. הבנאליות של החריגוּת והמוזרות הפוליטית הישראלית הן לא פחות ממדהימות. יש סיבות עיקריות לחריגות הזו: הראשונה, המיעוט הערבי פלסטיני נמצא במצב לא נורמלי ובלתי אפשרי שבו מדינתו כובשת את עמו; השנייה, מדינתו מזהה את עצמה ומעצבת לפי כך את תפקידה, תיפקודה וייעודה רק עם הרוב היהודי הלאומי שבה.
איימן עודה הבין שאי אפשר להיות בחצי הדרך: או שמוכנים להירטב או שנשארים בחוץ. עודה באסיפת בחירות בתל אביב (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)
במאמרו "הנכבה, המשפט והנאמנות: הרגע ההובסיאני של הפלסטינים בישראל" חסן ג'בארין מתאר כ"רגע הובסיאני" את הרגע ההיסטורי שבו האזרחים הערבים קיבלו עליהם את האזרחות הישראלית לאחר תבוסתם ב-1948. כך הוא כתב:
"תומס הובס הבחין בין שתי קהיליות פוליטיות על פי יחסן אל הריבונות: הראשונה היא קהיליית המייסדים, שכוננה את הריבונות, ואילו השנייה היא הקהילייה המנוצחת, הכבושה והמובסת, הנכנעת בלא תנאי לריבון בשל החשש משלילה טוטלית וחיסול. רעיון הכניעה שתיאר הובס משתקף באזרחות ההובסיאנית שהוצעה לפלסטינים, והתקבלה על ידיהם עם השתתפותם בבחירות הראשונות. היה זה מומנט של כניעה, פחד והשפלה בתנאים קולוניאליים אשר מתוכו צמחה שפת הזכויות. אטען כי לא ניתן להבין רגע הובסיאני זה במנותק מן הנכבה, ולא ניתן להבין את שפת הזכויות במנותק מן הרגע ההובסיאני."
זו אבחנה יפה ומחכימה מצד ג'בארין, אבל לא הוא ולא אחרים השכילו להבין שהדרך מהרגע ההובסיאני ועד לרגע העודיאני (על משקל איימן עודה) היא כמעט בלתי נמנעת. הרגע העודיאני, הרגע של עודה, הוא הרגע שבו המיעוט הערבי הפלסטיני שבתוך ישראל וגם מנהיגיו מבינים שאין חצי דרך. או בפנים – עם אף סתום, יד מושטת ועיניים מכוונות למטרה – או בחוץ. הרגע הזה הוא שיאה של ההבנה של הציבור הערבי הפלסטיני בישראל שהוא צריך, יכול ומורשה להירטב כדי להינצל ולהציל את בני עמו מטביעה. הוא גם הרגע בו מתגבשת ההבנה כי הסכם קואליציוני, שיחייב את סיום הכיבוש ויבטיח שוויון מלא ואמיתי, יכול בהחלט להכשיר ולהצדיק פוליטית אבל גם מוסרית כניסה לממשלה. לנוסחה הפוליטית הזו, כפי שפורסם בסקרים רבים לאורך השנים האחרונות, יש תמיכה של רוב מוצק בתוך החברה הערבית.
מעל הכול, המהלך של עודה יכול להוביל אותנו לריפוי פצעי הרגע ההובסיאני, רגע הכניעה. מקבוצה מובסת, שידיה מורמות למעלה, מבטא המהלך הנוכחי רצון עז של הערבים הפלסטינים בישראל להניח גם את היד שלה על ההגה המדיני. הרגע הזה הוא טיפול ושיקום היסטורי כמעט בלתי נמנעים.
הרגע הזה כבר מתבשל על אש קטנה זה הרבה שנים. אבל נתניהו העלה את הטמפרטורה עד שהקדיח את התבשיל. מצד אחד, הוא יצר וביצר פוליטיקה דו-גושיות בישראל, שהכריחה את הגוש שנמצא משמאל לימין להתחיל ללטוש עיניים לכיוון ה"אופציה הערבית". מצד שני, וזה הרבה יותר משמעותי, הוא הצליח לשכנע חלק ניכר מהפוליטיקאים הערבים כי פוליטיקאים ציונים הממוקמים משמאל לימין של נתניהו עדיפים בהרבה עליו, ולו בבחינת רע במיעוטו. "אנחנו רוצים להתנקם בנתניהו על כל ההסתה והגזענות שלו", אמר עודה ל"ידיעות אחרונות". "האם האלטרנטיבה היא טלית שכולה תכלת? ממש לא… לא נגזים אם נגיד כי האזרחים הערבים הפכו למיעוט נרדף על ידי ראש הממשלה באופן אישי".
טועים מי שבוחרים להתמקד בתגובות האוויליות והדי צפויות של מפלגת כחול לבן, משום שהם לא מבינים שהעניין הוא בעיקר פנים-ערבי. זו שיאה של שיחה פנים-ערבית. ההחלטה לעבור סופית מרגע הכניעה לרגע של עודה, רגע הנכונות להיכנס פנימה, חשובה וגדולה מכל תגובה פוליטית ברגע זה. באשר לתגובה הדי צפויה של בל"ד לפיה מדובר באמירה "אומללה" של עודה, זו כמובן ביקורת לגיטימית והיא חלק מאותה שיחה פנימית חשובה. אם כי חשוב לזכור ולהזכיר, שבגלגולה השני בחרה הרשימה המשותפת במנגנון הכרעה רובי. כך שהרוב בתוכה יחליט. מי שהתעקש על כך התכונן כנראה לבאות.
אחרי הכול ומעל הכול ההפתעה הגדולה היא לא מכך שהאדם החשוב ביותר כיום בפוליטיקה הערבית מרגיש מספיק נוח להתבטא כפי שהוא התבטא, וגם לא מכך שרשימה שמייצגת רוב מכריע מהמפלגות הפועלות ברחוב הערבי בישראל מוכנה להיות חלק ממשלת ישראל. ההפתעה האמיתית טמונה בכך שככל הנראה השמיים לא ייפלו, האדמה לא תרעד ומחר השמש שוב תזרח. יש רעש רקע, כצפוי, אבל הוא רחוק מלהאפיל על המוזיקה המרעננת של הרגע העודיאני.
אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
