newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עכשיו הזמן לצקת תוכן למילה הזו, "דמוקרטיה"

אם נמשיך להתרכז רק באספקטים הפרוצדורליים של הדמוקרטיה ונתעלם מהאספקטים התוכניים שלה, כמו שוויון זכויות אמיתי, חירות וצדק, נמצא את עצמנו בקרוב נאבקים בדיקטטורה אלימה וחסרת עכבות בהרבה 

מאת:
רק לפני פחות משנתיים מחנה שלם חגג כאן את נפילת ממשלת נתניהו, אחרי שבועות של מחאה, שמספרם כמעט זהה לאורך חיי המחאה הנוכחית. מפגינים מול הכנסת בירושלים, 27 במרץ, 2023 (צילום: אורן זיו)

רק לפני פחות משנתיים מחנה שלם חגג כאן את נפילת ממשלת נתניהו, אחרי שבועות של מחאה, שמספרם כמעט זהה לאורך חיי המחאה הנוכחית. מפגינים מול הכנסת בירושלים, 27 במרץ, 2023 (צילום: אורן זיו)

אחרי 13 שבועות של מחאה ציבורית סוערת שלא נראתה כמוה במקומותינו, ועל רקע הודעתו הצפויה של נתניהו על הקפאת חוקי ההפיכה המשטרית, אפשר להניח שלהפגנות המתקיימות היום (שני), ובמיוחד לזו המתקיימת מול הכנסת, ארומה אחרת: פחות של חרדה וזעם, ויותר של תחושה אדירה של הישג. ובצדק.

העובדה שהמחאה הציבורית הצליחה, ככל הנראה, להביא, אם לא לביטול חוקי ההפיכה המשפטית, אזי לכל הפחות להקפאתם, היא רגע אזרחי בעל חשיבות מכרעת. הידיעה כי ציבור כה רב נכון להתקומם נגד פגיעה בזכויותיו חשובה מאוד לחיזוק הרעיון הדמוקרטי.

לצד זאת, קשה להתעלם מתחושת הדז'ה וו שתוקפת למראה המתרחש כעת. רק לפני פחות משנתיים מחנה שלם חגג כאן את נפילת ממשלת נתניהו, אחרי שבועות של מחאה, שמספרם כמעט זהה לאורך חיי המחאה הנוכחית. גם אז המחאה היתה מאוחדת סביב שלילה – אז כהונתו של נתניהו וכיום ההפיכה השיפוטית – מאשר סביב החיוב. גם אז, עבור המוחים, עצם דמותה של המדינה היא שעמדה על הכף.

אבל הנקודה הקריטית ביותר, שמידת הדמיון שלה בין שתי המחאות טרם התבררה סופית, היא התוכן שיצקו ויוצקים המוחים למושג הזה, "דמוקרטיה". בשתי המחאות – בלפור והמחאה הנוכחית, הדרישה לדמוקרטיה היתה מושג מפתח. בשתיהן היתה נוכחות קבועה ומוגבלת של הגוש נגד הכיבוש, שניסה לייצר את הזיקה החיונית בין הפרת זכויות הפלסטינים בשטחים הכבושים לבין עצם היכולת לתחזק משטר דמוקרטי.

בהפגנה האחרונה בבלפור, אורן זיו שוחח עם שורה של מפגינים אשר הבטיחו בנחישות כי הפלת ממשלת נתניהו היא רק ההתחלה. אחרי זה, אמרו, נפעל גם לטיפול בחוליים האחרים של החברה, ובקידום הצדק במקומות שממנו נעדר. למעשה, כותרת המאמר של זיו היתה "מחאת בלפור ניצחה, אבל לא מתכוונת לעצור". ובכן, היא עצרה. ועוד איך.

אמנם בעקבות עבודה יקרת ערך של פעילים מהגוש נגד הכיבוש, אנשים לא מעטים שנחשפו לראשונה שם לעוולות הכיבוש החלו לגלות בו עניין, וחלקם אף הפכו לפעילים מחויבים הממשיכים להגיע להפגנות וללוות רועים פלסטינים בגדה עד היום, אבל בגדול, אחרי נפילתו של נתניהו, הציבור הזה חזר הביתה. לא זו בלבד, אלא שהוא קיבל את פניה "ממשלת השינוי" שהוקמה לאחר מכן בברכה ובתחושת הקלה עצומה. כיוון שמלכתחילה מחאה זו התאחדה סביב שלילתו של נתניהו ולא הגדירה לעצמה די הצורך את החלופה הרצויה, קואליציית הכלאיים הזו שבה ישבו זה לצד זה מתנגדי כיבוש ותיקים כמו מוסי רז וגבי לסקי מחד, ואנשי ימין ניציים כמו ליברמן ובנט, התקבלה כניצחון. אותה ממשלה, שהכפילה את קצב הריסות הבתים במזרח ירושלים והפכה לקטלנית ביותר עבור פלסטינים בגדה מזה כשני עשורים, בסופו של דבר הקריבה את עצמה על מזבח שימור חוקי האפרטהייד בגדה.

דרוש טיפול שורש

כל התזכורת הזו לא באה כדי להמטיר על תחושת ההישג המוצדקת של המוני המפגינים, או להמעיט בחשיבות המחאה, אלא כדי להזכיר שהמציאות הישראלית זקוקה לטיפול שורש עמוק בהרבה מעצירת חוקים כאלה ואחרים, מעוולים ככל שיהיו. למעשה, בקנה החקיקה של הממשלה הזו עצמה מחכות עדיין הצעות חוק אנטי חברתיות קיצוניות, שאם יקודמו צפויות לפגוע אנושות בציבורים שלמים. הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים; פגיעה נוספת בדיור הציבורי המצומצם ממילא; העמקת תהליך ההפרטה במערכת החינוך; חיסול תאגיד השידור הציבורי ועוד שורה שלמה של מהלכים המכוונים נגד האוכלוסיות המוחלשות ביותר הם בליבת סדר היום של הממשלה המסוכנת הזו, ואסור לעצום גם מולן עיניים.

אבל טיפול השורש הנחוץ עמוק בהרבה ממעלליה הפוטנציאליים של הממשלה הזו. המחאה הנוכחית זימנה לנו רגע יוצא דופן שבו אפשר לקיים דיון על האקסיומות הבסיסיות ביותר שעליהן מושתתות החברה והפוליטיקה הישראליות מזה שבעה עשורים וחצי. אם וכאשר יודיע נתניהו על הקפאת חוקי ההפיכה, ואפילו אם ירחיק לכת ויכריז על ביטול הכוונה לחוקקם כליל, חשבון הנפש האמיתי הדרוש לנו כחברה רק יתחיל, והשאלות שנצטרך לשאול את עצמנו נוקבות מאוד. אם לא נקיים דין וחשבון אמיתי סביב השאלה איך הגענו לנקודת השפל הזו, אנחנו דנים את עצמנו כבר עכשיו לחזור אליה שוב, בעתיד. בדיוק כפי שקרה אחרי ניצחון מחאת בלפור.

הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור, בירושלים, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

האם הפעם נלמד? הפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור, ירושלים, ב-23 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

אם לא נשאל את עצמנו בכנות היכן היו האזרחים הפלסטינים במהלך ההפגנות ההמוניות, ומה היה תפקיד השפה והפרקטיקות הלאומניות והמיליטריסטיות של המחאה, שאולי נחלו הצלחה ברמת הטקטית, אבל ברמה האסטרטגית העמיקו עוד יותר את התהום בין האזרחים הפלסטינים לאזרחים היהודים, לא נצליח לנסח דמוקרטיה אמיתית ומהותית שבהכרח חייבת לכלול את האזרחים כולם. אם נמשיך להתרכז רק באספקטים הפרוצדורליים של הדמוקרטיה, כמו הרכב ועדות או דרישה לכינון חוקה, אבל נתעלם מהאספקטים התוכניים שלה, כמו שוויון זכויות אמיתי, חירות וצדק, ניוותר שוב עם קליפה דמוקרטית דקה וחלולה.

אם לא נבין כעת שדמוקרטיה לא יכולה בהגדרה להתקיים בד בבד עם משטר של כיבוש, אפרטהייד ועליונות, לא רק שנמצא את עצמנו בהכרח נאבקים שוב לחסום את הדיקטטורה, אלא שבפעם הבאה, היא תהיה אלימה וחסרת עכבות בהרבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf