פוטנציאל המהפכה של "הקופים עם המקלדת" שזיעזעו את וול סטריט

הרבה מילים נשפכו על "פרשת גיימסטופ" בימים האחרונים. אינספור הסברים מלומדים ולא פחות פרשנויות, חכמות יותר או פחות. היו מי שהכתירו את הסיפור כמהפכה שאחריה ישתנה הכל – בשוק ההון ובכלל. אחרים טענו שמה שהיה הוא שיהיה, הבית שוב ינצח, וזה לא אומר כלום על כלום. האמת היא שכולם צודקים. וגם טועים.

במסגרת המלים הרבות שנשפכו על הסיפור הזה סופקו גם הסברים די ממצים למונחים הנפוצים בו, כמו שורט, רדיט, רובין הוד וקרן גידור. היו אפילו הסברים שאנשים שאינם לגמרי יודעי ח"ן יכולים לצלוח אותם בצורה סבירה.

אבל הסיבה המרכזית לכך שאנשים סבירים, בלי שום רקע בשוק ההון או בכלכלה תיאורטית, לא מצליחים כמעט להבין את הסיפור המסעיר הזה אינה מקרית. לא סתם יו"ר הפדרל ריזרב האמריקאי המיתולוגי, אלן גרינספן, הגדיר את השפה שהוא משתמש בה (ה"פדספיק" המפורסם) כ"מלמולים ברמה גבוהה של חוסר בהירות".

בהירות בכל הנוגע לחלוקת המשאבים במסגרת השיטה הכלכלית הכושלת שבתוכה אנחנו מנסים לשרוד היא אסון לכל מי שמרוויח ממנה. הבורסה, לפחות כקונספט, היתה אמורה להיות בדיוק המקום שמאפשר יותר דמוקרטיזציה בחלוקת המשאבים הזאת, ודווקא משום כך, הבהירות הזאת מסוכנת במיוחד לגבי כל מה שקורה בבורסה.

והבהירות הזאת מסוכנת אף יותר בתוך הפאזה של הקפיטליזם הפיננסי, שבה אנחנו נמצאים היום, כשהנתק בין ה"כסף החכם" שמתערבל שם לבין הכלכלה האמיתית – זו של בני האדם ממש – מתחיל להיות גלוי מאוד גם לעין בלתי מזוינת.

משחק צ'יקן עם אוכלי הנבלות של וול סטריט

אם הייתי מנסה להסביר את מה שקרה בוול סטריט בחודשים, ובעיקר בימים האחרונים, בשפה של בני אדם, זה היה נראה משהו כמו זה: חבורה של "מפגרים" ו"אוטיסטים" (בהגדרתם העצמית) – שמקפידים כל הזמן לציין שהם רק קופים עם מקלדת שמשתובבים להם באינטרנט ולא מבינים כלום על כלום – פתחו במשחק צ'יקן עם אוכלי הנבלות הגדולים של וול סטריט. בדרך גם נחת עליהם קצת כסף שקיבלו מהממשלה.

אוכלי הנבלות ועוזריהם נלחצו, ומשחק הצ'יקן הקטן הפך למלחמה פיננסית אמיתית, שחשפה בפני כולם את הבפנוכו של הקזינו הגדול שבו נמצאות הפנסיות שלנו.

או אולי ככה: חבורה של צעירים (יותר או פחות), לא טיפשים ולא בורים, ללא הרבה מחויבות ועם הרבה תעוזה, גילו פרצה שיכולה לאפשר להם להרוויח על חשבונן של קרנות ענק, שעוסקות בהימורים מושכלים יותר או פחות בכספי אחרים (מה שנקרא "גידור", שבמקור היה אמור להיות סוג של ביטוח). הפרצה הזאת היתה הימור מפוקפק במיוחד – במובן האנושי, לא הפיננסי – שמאפשר לקרנות הגידור לגרוף רווחים נאים ממותן של חברות כושלות (או גסיסתן של מדינות כושלות).

מתוך הבנה של המוצר הפיננסי המפוקפק הזה (והוא באמת לא הכי גרוע שיש בשווקים. חפשו למשל "נגזרים על פוליסות ביטוח חיים"), חבורת הפוחזים לקחה חברה על סף מוות ונשפה לתוכה אוויר. בתוך זמן לא רב חברה שהיתה שווה X נהיתה שווה X כפול הרבה, והנשרים שחגו מעליה התרסקו להפסדים של עשרות מיליארדי דולרים. רועי הנשרים הרגישו פתאום איך השליטה נשמטת מידיהם. ואולי הדבר המפחיד ביותר שקרה מבחינתם היה שהם גילו שאין להם יותר מדי מה לעשות נגד זה.

הפוחזים בפורום WSB (הימורים בוול סטריט) לא סתם מדגישים שהם לא יותר מקופים עם מקלדת שלא יודעים כלום על כלום. ברור שהם מכירים את הרגולציה – שלטענת רועי נשרים רבים והפוליטיקאים שלהם היא מופרזת ויש להיפטר ממנה. הרגולציה הזו מאפשרת לתת המלצות על השקעה, ומאפשרת לקרנות הדורסים להשקיע כספי עתק במוצר פיננסי כזה או אחר – אבל לא "להריץ מניות", כלומר לפעול ו/או להתאגד כדי להשפיע על מחירה של מניה.

סביר מאוד שרשות ניירות ערך האמריקאית לא תוכל למצוא תירוץ טוב שיאפשר לה לפעול נקודתית נגד פורום מהמרי וול סטריט האמור, מבלי שזה ימשוך אותה לכיוונים לא רצויים שקשורים לרגולציה של העופות הדורסים ושל המכשירים הפיננסיים המורכבים יותר או פחות שהם משתמשים בהם. גם הפוליטיקאים משמרי הסטטוס קוו והלכודים מוצאים את עצמם כאן בבעיה.

אבל מישהו היה חייב לעשות משהו – ומהר. הרי אי אפשר לתת להתפרעות הזאת להמשיך באין מפריע. אז מישהו עשה. למרבה האירוניה, אלה היו הפלטפורמות שמהן ועליהן צמחו הפוחזים – פלטפורמת הפורומים רדיט, שהתעכבה מאוד לסייע לקהילה שנמצאה תחת מתקפה; ורובין הוד – פלטפורמת ההשקעות שאיפשרה בפועל את פעילותם, ועצרה את המסחר במניה למשך זמן מה.

מכיוון שמדובר בפוחזים לא טיפשים ולא בורים, וממש ממש, אבל ממש, לא שקטים, הניסיונות האלה הסתברו כירייה ברגל – אם לא בראש במקרה של רובין הוד – והסתיימו די במהרה.

בינתיים המשחק הזה נמשך. או אולי נגמר. או אולי עובר למחיר המתכות (כסף). או שאולי זה רק ניסיון של רועי הנשרים להסיח את הדעת. בכל מקרה, הזעזוע שריר וקיים, ואפילו הגיע לגיחוך די מרהיב בטור שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל", שיצר זהות בין "הטיהור האתני של הרוהינגיה במיאנמר, רציחות הקשורות לווטסאפ בהודו, הפרעות בגבעת הקפיטול והשתלטות הסוחרים היומיים על שוק המניות".

ועל מי מטיל כותב הטור את האשמה? כמובן, על הרשתות החברתיות שמביאות לפתחנו את הדבר הדוחה הזה, בני אדם.

"נותנים לנו כסף בזמן שאנחנו מחסלים את הקפיטליזם"

כל סיפור דוד וגוליית הזה נחמד מאוד ואפילו קצת מרגש, כדרכם של סיפורים מסוג זה. אבל למה בעצם הוא מעורר סערה בקנה מידה כזה? ומדוע הוא גורם לאנשים מכובדים לדבר על סופו של הקפיטליזם כפי שאנחנו מכירים אותו, או מנגד על יכולת עמידותו והסתגלותו?

פוחזים מפורום השקעות ברדיט לא נראים כמו הקנדידטים הראשונים בתור לביצוע של מהפכה, קומוניסטית או אחרת. ועדיין, אפילו בפורום עצמו התחילו להתפתח דיונים בסגנון הזה.

צילום מסך מתוך דיון בפורום WSB, ב-31 בינואר 2021

התשובה על זה היא די פשוטה: מדובר בערעור אמיתי, קטן ככל שיהיה, של יחסי הכוח שעומדים בבסיס השיטה החברתית-כלכלית הזאת, בדיוק במקום שבו זה כואב. סדק קטן בבטון של בסיס מבנה הכוח הקיים, שלא ניתן להשיג דרך הזירה הפוליטית או החברתית – זו שאין בה עוד אלטרנטיבה, כפי שלמדנו יותר מפעם אחת בעשורים האחרונים.

השאלה אם מדובר במהפכה או לא טמונה בעתיד, ולכן כולם צודקים וכולם גם טועים. הפרצה הזאת ללא ספק תיסגר מתישהו בעתיד הקרוב, או שתתמלא באוכלי נבלות אחרים שימצאו דרך לנצל אותה לטובתם. אבל היא אינה הפרצה היחידה הקיימת. ועוד סדק ועוד סדק, מכיוונים שונים וזוויות שונות, יכולים גם לפרק את הבטון.

בוול סטריט ובזירה הפוליטית מודעים לזה מאוד. השאלה הפתוחה היא מה קורה בצד השני, ואם הסיפור הבודד הזה יהיה או לא יהיה התחלה של התארגנות רחבה יותר, שתייצר בסופו של דבר סיפור מסגרת אלטרנטיבי.

וארופקיס צופה את העתיד

באופן די מרשים, סיפור מסגרת אלטרנטיבי כזה נוסח בספר שיצא לאור בספטמבר אשתקד, תחת הכותרת "Another Now". את הספר כתב הכלכלן והפוליטיקאי היווני, יאניס וארופקיס.

בספר משורטטת מציאות חלופית פוסט-קפיטליסטית המתקיימת ביקום מקביל שבו אין שוק מניות, אין בנקאות מסחרית ואין שוק עבודה. כלומר יש עבודה, אבל היא לא מתקיימת במסגרת של "שוק". הוא מציג גם שיטות ניהול חלופיות ומוסדות בינלאומיים חלופיים, ובהחלט יכול להוות נקודת פתיחה מעניינת של דיון על איך יכול להיראות העתיד. אבל לא בזה עסקינן כאן.

החלק הרלוונטי לענייננו נמצא בפרק שעוסק בסטייה של היקום המקביל מהיקום שלנו, כלומר באופן שבו הקפיטליזם מת. לפי הספר, מי שהובילו לשינוי הפרדיגמה היו מי שהוא מכנה "מורדים טכנולוגיים" (techno rebels), בדומה לחבורת הפוחזים בפורום WSB ברדיט. למעשה, הקבוצה המובילה שמתוארת שם נקראת CrowdShorters – ככל הנראה פרפרזה על מימון המונים, אבל גם רפרנס לפוזיציות שורט.

הקבוצה הזאת, לפי וארופקיס, היתה "הקבוצה הראשונה שהדגימה את הפגיעות של הקפיטליזם הפיננסי ואת כוחו של מרד דיגיטלי מכוון היטב".

המרד בספר היה מכוון למוצר פיננסי אחר, בעייתי לא פחות, שהתבסס על איגרות חוב שהורכבו ממגוון של חובות שונים, ושהיה במוקד הקריסה של 2008 – ה-CDOs הידועות לשמצה. התוצאה הסופית של המרד הזה היתה שהממשלות כבר לא יכלו לחלץ את הבנקים, ובמקום להלאים את כולם ללא תנאים ולהזרים אליהם כספי עתק של משלמי המסים, כפי שקרה במציאות שלנו, פשוט נתנו להם לקרוס – והבנק המרכזי מילא את מקומם.

במקביל לחבר'ה האלה – מתאר הספר – פעלו קבוצות נוספות של מורדים טכנולוגיים בזירות נוספות, כמו הפסקת הזרמות של כספי פנסיה לקרנות וחרמות צרכנים, חשיפת מידע וגם פעילות בשדה הפוליטי. כל אלה התאחדו לרשת אחת גדולה ש"הוציאה את הג'יני של כוחו של הציבור מחוץ לבקבוק, וברגע שהוא השתחרר, הממסד לא היה יכול לעשות שום דבר כדי להחזיר אותו פנימה". זה, בסופו של דבר, "דחף את הקפיטליזם אל מעבר לנקודת השבירה שלו".

וארופקיס כתב לא מעט ספרים שמנתחים ומפרקים את המבנה הכלכלי-חברתי הקיים על כל כשליו. התרגום לעברית של אולי החשוב שבהם, "המינוטאור הגלובלי", מתפרסם בימים אלה ממש בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מאז שהתפטר מתפקידו כשר האוצר של יוון אחרי חצי שנת כהונה סוערת ב-2015, הוא עומל ללא הרף על יצירת מסגרת פוליטית שמאלית גלובלית, דרך התנועה לדמוקרטיזציה של אירופה (DIEM25) והאינטרנציונל הפרוגרסיבי.

לדעתו של וארופקיס, המרכיב החסר בכל ההתארגנויות השמאליות הקיימות היום בכל הרמות הוא בדיוק זה – סיפור מסגרת אלטרנטיבי להתארגנויות הגלובליות האפקטיביות מאוד של ההון ושל הימין. רעיון גדול, אידיאולוגי, ערכי, וכן, גם מלהיב ומושך.

במאמר שפירסם ב"גארדיאן" לרגל יציאת הספר Another Now, כותב וארופקיס: "השמאל מצטיין בלהצביע על מה ששגוי בקפיטליזם… אבל כשדוחקים בנו לתאר אלטרנטיבה מלאה לקפיטליזם העכשווי, במשך עשרות שנים מה שהפקנו נע בין המכוער (סוציאליזם בנוסח סובייטי) לעייף (סוציאל דמוקרטיה)".

הוא ממשיך ומספר שבמהלך שנות ה-80, כשלמד באנגליה והיה שותף למחאות נגד מרגרט תאצ'ר ומדיניותה הדורסנית, הוא חשב תמיד ש"הלוואי שהיתה לנו מנהיגה כמוה". "היינו צריכים לקדם את עצמנו כמו שהיא עשתה: הלאה עם השיטה הישנה, קדימה לשיטה חדשה לגמרי… אבל כשאנחנו עסקנו בחבישת גופות, היא חפרה קברים כדי לפנות את הדרך לקפיטליזם החדש והנוצץ שלה".

וארופקיס משתמש בספר במשבר של 2008 כצומת הדרכים שהתפצלה לשני כיווני מציאות שונים. משבר הקורונה של 2020 יכול להפוך גם הוא לצומת כזאת. עם זאת, הוא טוען במאמר כי תיאוריית "צומת הדרכים" ההיסטורית היא "שקר נוח", ולמעשה כל יום אנחנו עומדים בצומת דרכים כזאת.

הפוחזים מ-WSB יכולים לסמן את תחילתו של שינוי הכיוון, ולהוביל לעוד ועוד התארגנויות כאלה שאולי יתאחדו בסוף לרשת אקטיביסטית משנת עולם. הם עלולים גם להוביל לריאקציה שתיקח אותנו עוד יותר עמוק לכיוון ההרסני שבו אנחנו כבר נמצאים. מה שהם כבר עשו ושאי אפשר לקחת מהם זה לחשוף את הפוטנציאל המהפכני הזה. מה שיקרה אתו הלאה תלוי, כרגיל, רק בנו.

שיחה עם יאניס וארופקיס לכבוד צאת התרגום העברי לספרו "המינוטאור הגלובלי" בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשותפות עם "סיפור פשוט" תתקיים ב-9.2 בשעה 20.00. מוזמנים