"המדינה מתייחסת לאלימות נגד ערביות כמו שהיא מתייחסת לערבים"

בעשור האחרון נרצחו 95 נשים ערביות בישראל על ידי בני זוגן או גברים אחרים במשפחה. התקשורת מדווחת על מקרי הרצח, אבל לא נכנסת לעומק הבעיה. עכשיו, לראשונה, משפחות קורבנות הרצח והאלימות בחברה הערבית, שלרוב נותרות לבד עם סבלן, משמיעות את קולן – בדו"ח חדש וראשון מסוגו בעולם הערבי, שמפרסם הארגון הפמיניסטי הפלסטיני כיאן תחת הכותרת "רצח נשים: מציאות אפלה ואפיקי התנגדות".

כאמור, בין 2011 ל-2020 נרשם שיא נורא במספר מקרי הרצח של נשים בחברה הערבית, והמצב לא משתפר. היום (שני), בזמן שהארגון קיים מסיבת עיתונאים לחשיפת ממצאי הדו"ח, נורתה למוות סוהא מנסור, בת 38, במכון היופי שלה בטירה בצהרי היום – האישה הערבייה הראשונה שנרצחה ב-2021. ביום שישי זרק גבר מטובא זנגריה את אשתו מחלון הקומה השנייה, והיא מאושפזת כעת במצב בינוני.

הנתונים האלה נבלעים בנתוני הרצח הכלליים הגואים בחברה הערבית בישראל – ב-2020 נרצחו 113 אזרחים ערבים, מהם 17 נשים, ומאז תחילת 2021 נרצחו כבר 29 בני אדם – אך ההבדל משמעותי. רצח הנשים קשור למבנה חברתי-פטריארכלי, שמנציח את נחיתותן של הנשים וכפיפותן לגברים, ומכשיר את האלימות המופנית כלפיהן. המחקרים מצביעים בבירור על מניע משותף לרוב מקרי הרצח: החלטתה של האישה להיות עצמאית.

לפי נתונים שאסף מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנה שעברה, כמחצית מהנשים שנרצחו היו מוכרות לרווחה, וכשליש מהן פנו בעבר למשטרה.

לדברי רפאא ענבתאוי, מנהלת עמותת כיאן, "רצינו לתעד ולבדוק את עניין רצח הנשים בכמה רבדים. בדקנו את פעילות משרדי הממשלה השונים, המשטרה והפרקליטות, בדקנו כיצד סיקרה התקשורת בחברה הערבית את מקרי הרצח. אבל השינוי הגדול שניסינו לעשות כאן הוא התמקדות במשפחות הקורבנות.

"היה קשה להגיע למשפחות. הכשרנו חוקרות שטח במשך כמה חודשים, ועדיין היינו חייבים להיעזר בגורמים חיצוניים שהכירו את האנשים. היה לנו חשוב להגיע למשפחות מאזורים שונים וממגוון של רשתות חברתיות. לא היה קל, למשל, להגיע למשפחות בנגב. הקושי היה תלוי גם במקרה עצמו ומורכבותו, אם מעורבים עבריינים או לא, אם ידועה זהות הרוצח או לא, אם יש כתב אישום או לא.

"בסופו של דבר הצלחנו לדבר עם 22 אנשים שקשורים ל-14 נשים שנרצחו. בחלק מהמקרים ראיינו את האב, האם, אח או אחות, לפעמים דיברנו גם עם חברות של קורבנות וגם עם עובדים סוציאליים שהכירו אותן. המחקר נמשך שנה וחצי. התחלנו בסוף 2019, הקורונה עיכבה אותנו.

"רצינו לשמוע את הסיפור של הקורבן עצמה לפני הרצח, דרך המשפחות והחברות של הנרצחות, ואחרי הרצח – איך המשטרה, מוסדות המדינה והתקשורת התייחסו למקרה, ואיך המשפחות עצמן התמודדו אתו, וגם עם היחס של התקשורת והחברה אליהן. היו משפחות שישבנו אתן שבכו בגלל היחס המשפיל שקיבלו מהתקשורת והחברה. הם חוו תחושות של ניכור ותסכול גדולים מאוד".

מה היו הממצאים שעלו מהשיחות עם המשפחות?

ענבתאוי: "רוב הקורבנות הן נשים שעברו אלימות גם לפני הרצח, וזה היה מוכר למשפחות שלהן. הרצח לא היה מפתיע. חלק מהמשפחות מרגישות אשמה מאוד גדולה, וחושבות שהיו צריכות לפעול אחרת ולתמוך יותר באישה, וחלקן מרגישות חסרות אונים שלא יכלו לעשות כלום. כמובן שאף אחד לא אמר 'מגיע לה שרצחו אותה', אבל לפעמים ראינו שחלק מהמשפחות מצדיקות באופן לא מודע את הרצח, וטוענות שהאישה החליטה לחיות איך שהיא רוצה ולהתלבש כרצונה, כאילו שהרצח לא קרה כי הגבר היה אלים, אלא בגלל התנהגות האישה.

"מצאנו שחלק ממשפחות הקורבנות היו מושפעות מאוד מהסטיגמות החברתיות השוביניסטיות לפני הרצח, ואמרו לנרצחת דברים כמו – תחזיקי מעמד, יהיה בסדר, תהיי סבלנית כלפיו. כלומר הם הזדהו אתה, אבל לא תמכו בצעדים כמו לעזוב את הבית. אחרי הרצח חלקם הביעו אשמה. אחות של אחת הקורבנות, למשל, אמרה שהיא מתחרטת שלא פעלה כדי לעודד את אחותה לעזוב את הבית, ושאילו היתה מעודדת אותה לעזוב אולי אחותה היתה בחיים היום".

בדו"ח של כיאן ניתן למצוא תגובות שהופנו בביקורתיות כלפי הנרצחות ושממחישות את הקיבעון המחשבתי בחברה, ובהן: "היא החליפה את הלבוש הצנוע שלה ובכך כולם הפסיקו להסתכל עליה בכבוד…"; "נהגנו לבקר אותה לגבי דברים שלא אהבנו… כמו הלבוש שלה והיציאה מהבית בלילה"; "היא רצתה לעבוד ולקיים את עצמה בעצמה"; "היא החליטה להתגרש ולחיות לבד, וזה היווה בעיה אצל המשפחה".

מאידך, ניתן למצוא בו גם דברי הזדהות ואמפתיה עם הנרצחות: "ידענו עד כמה היא סובלת"; "היא התלוננה בפנינו רבות"; "תמיד הייתה אלימות בחיים שלה… היא היתה מגיעה מדממת… הלכתי להביא אותה והוא איים: אם תפצי פה את יודעת איפה אני אשלח את הילדים שלך".

היו פערים בין המשפחות שחיות באזורים שונים?

ענבתאוי: "לא. החברה שלנו הפנימה היטב את עניין האלימות. בחלק מהמקרים יש לגיטימציה לרצח, באחרים יש הבנה וקבלה. אבל יש איזושהי ציפיה מנשים שיהיו סובלניות לסבל ואלימות. חלק מהמשפחות בוכות על הבנות, אבל בו זמנית מצפות שהאישה תשב בשקט, כי זה תפקידה. ככה גדלנו. לא עולה בדעתם שכל אישה מוכה יכולה להיות הקורבן הבא. במיוחד כשיש ילדים.

"מצאנו שחלק מהמשפחות לא ממש הבינו את המצוקה של הנשים, בגלל הלגיטימציה החברתית הזאת. חלק מהמשפחות לא תמכו מספיק בבנות שלהן, ולא הבינו את הצורך להאמין לסיפור של הקורבן ולתמוך בה שתעזוב את הבית למקלט לנשים מוכות".

התלונות מתקבלות בזלזול

המרואיינים שהשתתפו במחקר של כיאן התייחסו רבות גם לתפקוד המשטרה והרשויות בסוגיית רצח נשים ערביות והאלימות נגדן. העדויות שהתקבלו חשפו תמונה מדאיגה של תפקוד לקוי של המשטרה, וזלזול בתלונות שמגישות נשים ערביות.

מרואיין אחד סיפר: "היא התלוננה מיליון פעם… כל יום הגיעה למשטרה… השמיעה את כל האיומים וכמה פעמים צילמה אותו כשהוא היכה, איים והפחיד אותה… הכל הגיע למשטרה אך לא עשו כלום".  מרואיין אחר סיפר: "היא (הנרצחת) שאלה אותו (את השוטר): 'למה אתה לא מזדהה אתי?', והוא ענה: 'לכי, אין לנו זמן בשבילכן, אתן גורמות לבעיות'".

מרואיין אחר אמר: "פנינו כמה פעמים למשטרה, ומיד לאחר מכן קיבלנו איומים כדי למחוק את התלונה. פעם הגשנו תלונה למשטרה, ובאותו לילה הגיעו רעולי פנים עם נשק חם וירו על כל הבניין".

ענבתאוי אומרת: "המדינה מתייחסת לנושא האלימות נגד נשים ערביות כמו שהיא מתייחסת לערבים. ראינו את זה ברוב המקרים, שהמשטרה זילזלה בהם ולא טיפלה בהם כמו שצריך. היא מתיייחסת אלינו כאל חלק ממיעוט, בלי שום רגישות או יחס מיוחד שקשור למשמעות של היותנו מיעוט, רק ביישום של מדיניות האפליה. ראינו את זה גם בניסיון של נשים שפנו אלינו, שאם לא היינו מתערבים והולכים לתחנות המשטרה ומפעילים לחצים המקרה לא היה מטופל.

"חוץ מזה, השיחות עם המשפחות חיזקו את מה שחשבנו לגבי התנהלות המוסדות. יש רשלנות מאוד גדולה מצדם של המוסדות הרשמיים, בנוסף למשטרה. רוב המשפחות שראיינו אמרו שמשרד הרווחה פישל – בגלל הבירוקרטיה המסובכת, אי הבנה, לחץ עבודה, מעקב לא מספק. אנחנו כארגון קיבלנו הרבה פניות של נשים שעוברות אלימות וניסינו בעצמנו לפנות לרווחה, ומצאנו שבאמת יש רשלנות. זו לא סתם תחושה של המשפחות. בראיונות עלה שגם אחרי הרצח, הילדים נפלו בין הכיסאות. לא היה אף אחד שעקב וטיפל בילדים של הנרצחות.

"נושא האלימות נגד נשים הוא גם נושא פוליטי. גם כאן, כמו בנושאים פוליטיים אחרים, אנחנו צריכים להפעיל לחצים על המדינה כדי לטפל באפליה ביחס לנושא הנשים הפלסטיניות בתוך ישראל".

ואיך התקשורת הערבית מתייחסת לנושא רצח הנשים?

"בדקנו את הסיקור של הנושא בתקשורת הערבית בחמש השנים האחרונות, ומצאנו שהתקשורת מאוד שטחית בעניין הזה. יש מעט אתרים רציניים בערבית, וגם הם שוביניסטים. הם מתייחסים לרצח הנשים כאל ידיעה, ומאמצים את הנארטיב של המשטרה – ממש מעתיקים מדו"חות המשטרה, וגם משתמשים בביטויים שוביניסטיים. חלק מהמשפחות סיפרו לנו שהתקשורת מאוד זילזלה בסיפור שלהם, ולפעמים גם ניצלה אותו. הם מרגישים מאוד פגועים.

"צריך להתחשבן גם עם התקשורת, לא רק עם המשטרה ומוסדות המדינה. לתקשורת יש תפקיד משמעותי מאוד, לא רק לסקר את הרצח אלא גם להיות גורם מרתיע, ולטפל ברצינות בנושא האלימות נגד נשים. הרצח הרי לא קורה סתם כך, בלי הקדמה. הנשים המוכות נמצאות בסיכון גבוה להיות קורבנות לרצח. אם התקשורת היתה מתעסקת בעניין ברצינות, נשים שחוות אלימות היו מבינות שחייהן בסכנה. הם יכולים לעזור לנשים להבין את זה ולנקוט בצעדים לפני שיהפכו לקורבן".

אז למה זה לא קורה?

"רוב מי שעוסק בתקשורת כאן הם גברים. יש תרבות שוביניסטית שרובם הפנימו. התרבות הזאת נמצאת בכל המוסדות, לא רק בתקשורת. כדי לשנות את המדיניות ולאמץ שיח אחר נדרשת החלטה, והרבה אומץ".

לדברי  ענבתאוי, "צריך להבין שאת האלימות נגד נשים ורצח הנשים אי אפשר לפתור דרך צינור אחד. נדרשת פעולה בכמה מישורים, במיוחד מוסדות המדינה והמשטרה, התקשורת והחברה עצמה. כל אלה צריכים לעבוד ביחד ובמקביל כדי ליצור שינוי. וכמובן נדרשת החלטה פוליטית של המנהיגות הערבית ושל המדינה".

מערימים קשיים גם בהשגת הנתונים

הסיפור של מרוואת אבו ג'ליל, שנרצחה ב-2016 בגיל 40, הוא חריג יחסית. בניגוד לנרצחות רבות אחרות, היא לא נרצחה על ידי בן זוג או קרוב משפחה, והרוצח שלה נתפס נדון למאסר עולם.  אחיה, פרג' זידאן, תושב שפרעם, מספר: "אחותי גרה עם ארבעת ילדיה. בעלה עבד בחו"ל. לילה אחד נכנס גנב משפרעם, שמוכר מאוד למשטרה, אדם אלים שישב בכלא כמה וכמה פעמים, לביתה כדי לגנוב. הוא לקח סכין מטבח ורצח את אחותי, בזמן שישנה במיטה עם בנה הקטן לצדה.

"אף אחד לא יודע מה קרה בוודאות, כי הרוצח לא הודה אף שקיבל מאסר עולם. אני הגעתי אחרי רבע שעה וניסיתי לעשות לה החייאה. הבן הבכור שלה היה בן 16. הוא התקשר אלי ב-2:26 לפנות בוקר וסיפר שנכנס אליהם גנב הביתה ופצע את אמא שלו. אני גר די קרוב, ישר הגעתי. הבן ניסה לתפוס אותו אבל הגנב נתן לו אגרוף בפנים ושבר לו את השיניים. הוא דקר אותה ארבע פעמים בידיים ובצוואר. התקשרתי למד"א ולקח להם זמן להגיע. הילדים שלה היו קטנים, סבתא שלהם גידלה אותם.

"אנחנו הגענו לבית המשפט. היו יותר מעשרה דיונים. הגענו כולנו לכל דיון. ההגעה שלנו הפעילה לחץ על בית המשפט להעניש אותו. לא רצינו לוותר. יש המון משפחות שלא עושות כלום, ואז הרוצח משתחרר מהר מאוד. המשטרה מפלה אותנו לרעה, ולא עושה את המוטל עליה כדי להפסיק את גל האלימות".

עו"ד עביר בכר, ששיתפה פעולה עם כיאן במחקר, סיפרה שהמשטרה מערימה קשיים גם בהשגת נתונים.  "הנתון שכשליש מהנשים שנרצחו פנו כבר למשטרה הגיע מהכנסת. אנחנו פנינו למשטרה עם רשימה של 58 מקרי רצח בשש השנים האחרונות, עם השמות של הנרצחות, וביקשנו לדעת אם הן הגישו בעבר תלונות או שהיו צווי הרחקה. הם סירבו למסור את המידע וטענו שהוא חסוי. גם כשביקשתי לדעת רק לפי מספרים, לא לפי שם, הם סירבו לתת את המידע. הם טענו שיש סודיות בגלל החקירות.

"התשובה של הפרקליטות זיעזעה אותי במיוחד. פניתי למשרד המשפטים עם רשימה מסודרת של שמות הנרצחות וביקשתי לדעת אם היה כתב אישום או משפט, פרטים שאמורים להיות פומביים. הם ענו שהמידע שביקשתי אינו ממוחשב, שהם לא יכולים לאתר קורבנות, רק נאשמים. לא הצלחתי להשיג אפילו מידע בסיסי אם היה חשוד, אם הוא נעצר, כלום. היה לי קשה למשל להשוות לנשים יהודיות, כי לא סיפקו לי את המידע על הערביות.

"המידע היחיד שהמשטרה סיפקה לנו הוא לגבי איך כל אישה נרצחה – באמצעות סכין, אלימות או נשק. בערך מחצית מהנשים נרצחו בתקיפה אלימה בלי שימוש בנשק. עבורי זה סימן שהאישה היא אישה מוכה, ברור שהיא חטפה מכות גם לפני הרצח".

בכר אמרה כי לגבי צווי ההרחקה, נאמר לה במשטרה כי לא ניתן לדעת כמה צווים היו, אלא רק אם הצו הופר. "הלכתי לבדוק מה החוק אומר, ולפי חוק אלימות במשפחה בית המשפט אמור ליידע את המשטרה. אם יש להם את המידע אבל הם לא עוקבים, צו ההרחקה לא מגן על הנשים".

לדברי בכר, "המטרה שלנו היא גם שינוי התפיסה ודרכי הפעולה שלנו בארגונים הפמיניסטיים. במקרים של נשים ערביות שנרצחות ושהמשפחה שלהן לא מתנגדת לעסקת טיעון עם החשוד, לאישה אין קול. אצל היהודיות האחות או האמא יוצאות, מתראיינות, אבל אצל הערביות זה פחות נהוג. רק לאחרונה, במקרה של ופא עבאהרה, שמענו את הקול של המשפחה. ברגע שהמשפחה לא ממלאת את התפקיד הזה, אנחנו בארגונים הפמיניסטיים צריכות לבוא במקומם, שמישהי תדבר בשם הנרצחת, שתהיה הקול שלה".

הדו"ח של כיאן לא מסתפק רק באיסוף הנתונים והסיפורים, אלא גם מציע דרכים להתמודד עם התופעה האיומה. בין השאר, מוצע ליזום מחקרים נוספים שיתמקדו בנקודת המבט של המשפחות וזו של ניצולות אלימות, ויאפשרו ליצור כלים חדשים להתמודדות.

בנוסף, מוצע ליזום תוכניות לימוד ושיח בכל שכבות החברה הערבית, לצד הכשרת אנשי תקשורת בהקשר של הגברת המודעות לסוגיות סביב הרצח. עוד מוצע לערוך הכשרות לשוטרים שמטפלים בתיקי אלימות נגד נשים, לצד הגברת ומיסוד התיאום ושיתוף הפעולה בין המשטרה לרשויות הרווחה.

המלצה נוספת היא לפעול לצמצום השימוש הנרחב בצווי איסור פרסום המוטלים על פרטי החקירה לאחר כל מקרה רצח, ולהגביר את המעקב אחר הרשויות ולהכפיפן לביקורת ציבורית אקטיבית.