53 מלים ששוות מיליארדים: כך יוצרים אצולה קרקעית
סעיף קטן בהסכם הקואליציוני עם העבודה מבקש להחיות את החלטה 1488, שהעניקה הנחות מפליגות בקרקע לתושבי "המרחב הכפרי" – כ-5% מהאוכלוסייה – ותהפוך אותם לאחד מטייקוני הנדל"ן הגדולים במדינה. "הון ציבורי לידיים פרטיות"
ההסכמים הקואליציוניים הם החיים עצמם. שם רואים בגלוי את חוסר האמון העז ואת החששות של הצדדים שהולכים להתקשר ביניהם על הדברים הכי חשובים להם. מינויים, כסף, התחייבויות כלכליות לבייס של מפלגה כזו או אחרת, ובשוליים קצת סעיפי יח"צ, כי כולם יודעים שההסכם יהיה גלוי. כזה הוא גם ההסכם הקואליציוני של העבודה עם יש עתיד לכינון ממשלת "השינוי".
במאמר הזה נתמקד בסעיף 16 בהסכם הזה: "הממשלה תפעל לאשר רכישת זכויות לחברים על ידי אגודה חקלאית שיתופית בהתאם לתנאים שאושרו בהחלטה 1488 של מועצת מקרקעי ישראל ("חלופת האגודה").
"עוד מסכימים הצדדים לתמוך בחקיקה אשר תפעל לתיקון עיוותים ואפליה בזכויות החברים בקיבוץ ובמושב על יחידות דיור שלהם בשטח (המחנה) הקיבוץ והמושב. זאת על בסיס השוואת תנאים עם החוכר בשטח העירוני".
לכאורה הסעיף הזה שואף להשוות בין מעמד אנשי ההתיישבות העובדת לבין העירונים. עניין מבורך. למעשה, 53 המילים האלה שוות מיליארדים רבים. עשרות מיליארדים לטובת אליטה קרקעית מצומצמת, 5% לכל היותר מתושבי ישראל. הסעיף הזה, שנקרא לו "סעיף הקרקעות", כולל הסדר הנוגד את הפסיקה של בתי המשפט ואת החלטות רשות מקרקעי ישראל באופן קיצוני.
הסעיף הזה פוגע פגיעה אנושה בזכות הקניין ובעיקרון השוויון, ומייצר חשש ממשי להפיכתה של החברה בישראל לחברה פיאודלית, שבה תושבי "המרחב הכפרי" יהפכו באחת ובלא שמץ דיון ציבורי לאחד מטייקוני הנדל"ן הגדולים במדינת ישראל, האוחזים לדורות ברוב עתודות הקרקע הפנויה במדינה, מכתיבים את מחיריה ומשפיעים על האפשרות של חלשי החברה ומחוסרי הדיור להגיע אי פעם לקורת גג משלהם.
סעיף הקרקעות בהסכם הקואליציוני מבקש להחיות מחדש את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1488. החלטה זו, שבוטלה ב-2017, מאפשרת, תמורת תשלום סמלי, להעביר מאות אלפי דונם עם פוטנציאל בנייה של מיליוני דירות, מאדמות המדינה שבבעלות הציבור לבעלותו של מגזר קטן, תושבי "המרחב הכפרי", שמהווים כאמור כ-5% בלבד מאוכלוסיית ישראל.
משמעות מימושו של סעיף זה היא רפורמה אגררית הפוכה וקיצונית. מימושו ייצור מעמד אצולה קרקעית עם כוח השפעה עצום ויביא לבנייה מואצת לטובת בעלי הון, ולציפוף אזורי החוף היקרים של מדינת ישראל, שחלקם הניכר נמצא בידי קיבוצים ומושבים.
זו שלי, אף זו שלי
הנושא סבוך. ננסה להבהיר אותו, כי מאחורי ביטויים כמו "משבצת" או "ועדת פרוגרמות", "חלופת האגודה" וביטויים אחרים, מסתתרות החלטות שנוגעות לעשרות אלפי ואולי אפילו מאות אלפי דונמים ששווים מיליארדי שקלים.
סעיף 16 נוסח כך שהוא יוצר בלבול, אולי במכוון, בין הזכות הלגיטימית של חבר קיבוץ או מושב לשייך אליו את הקרקע שהוא גר עליה בפועל, לבין הזכויות הנוספות הניתנות לו, במחיר אפסי, ביתרת השטחים העצומים והלא מאוכלסים של הקיבוץ או המושב שהוא גר בו ובאמצעות האגודה שהוא מבעליה. ועל כן נולדה "חלופת האגודה", ביטוי מכובס למצב שבו האגודה – קיבוץ, מושב שיתופי או כפר שיתופי – מקבלת אפשרות לרכוש שטחים שכרגע אין עליהם מבנים בהנחה עצומה. בבחינת זו שלי, אף זו שלי.
העולם אשר לשמו ולמענו נוצק סעיף הקרקעות מתקרא "המרחב הכפרי". המושג הזה החליף את המושג הישן – ה"התיישבות העובדת" – והוא כולל את אותו חלק קטן באוכלוסייה המאוגד באגודות חקלאיות: קיבוץ, מושב שיתופי וכפר שיתופי. הוא מחזיק ברוב השטחים החקלאיים בישראל באמצעות צורת אחזקה המכונה "משבצת". שטח כלל המשבצות החקלאיות בישראל הוא 4 מיליון דונם. רק לשם השוואה, כלל השטח של ישראל הוא 22 מיליון דונם, שחצי מתוכם הוא שמורות טבע, שטחי אש, יערות וכולי. ארבע הערים הגדולות – תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע – משתרעות על 350 אלף דונם.
המונח "המרחב הכפרי" קם על רקע המשבר של שנות סוף ה-90, שהתבטא בזניחת הפעילות החקלאית המסורתית וקידום חלופות נדל"ניות לניצול הקרקעות. במסגרתו, כל תנועות ההתיישבות האוחזות בקרקע חקלאית התגברו על היריבות המסורתית ביניהן, איחדו כוחות ויצרו שדולה בעלת השפעה מכרעת בכל מוסדות הקרקע והקצאת התשתיות הנלוות.
כך, ולמענו של "המרחב הכפרי", קמה לחיים חדשים רשות שאינה סטטוטורית במשרד החקלאות, ששמה "הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר".
תחת כנפי אותה רשות לתכנון, מתקיים פורום רשמי הקרוי "ועדת פרוגרמות", המתואר כאן במאמר הסוקר את "הפריבילגיה הקרקעית בישראל". פורום זה, שאינו קשור או כפוף לרשות מקרקעי ישראל, מורכב מנציגי המושבים, הקיבוצים והכפרים השיתופיים, ביחד עם נציג החטיבה להתיישבות וכמה מעובדי משרד החקלאות, ובראשם ראשת רשות התכנון.
בפורום הזה אין ולו נציג אחד ממגזר העירוני בכלל, ומעיירות הפיתוח בפרט, שרובן הן סוג של מובלעות בלבו של "המרחב הכפרי". במלים אחרות, בגוף "המקצועי" המייעץ לרשות מקרקעי ישראל כיצד להקצות את קרקעות מדינה בלא מכרז, יושבים נציגים של הקיבוצים, המושבים והכפרים השיתופיים, שהיישובים שלהם נהנים הנאה ישירה מהחלטות הגוף הזה. הם ורק הם מוטבי הקרקע.
בעשרים השנים האחרונות, הפך גוף זה ליישות הבלעדית המייעצת לרשות מקרקעי ישראל להקצות קרקעות ליישובים חקלאיים מתוכננים ומאוגדים, בנפחים גדולים של עשרות אלפי דונמים בכל שנה. פעילות ההקצאות הזו דווקא התגברה לאחר פסיקת בג"ץ הקרקעות ב-2002, שאמור היה לכונן "צדק חלוקתי". מנכ"ל רמ"י לשעבר עדיאל שִמרון אמר בראיון לערוץ הכנסת כי היו אמנם מקרים שההמלצות של ועדת הפרוגרמות לא התקבלו, "אבל ברור שזה (ההחלטות של ועדת הפרוגרמות, דב"ש) מייצר לחץ".
את העיקרון העומד בבסיס אופן הקצאת הקרקעות בישראל אפשר לתמצת במושג המקראי "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה' 23). בתרגום לשפת המציאות הציונית, פירושו היה שהמדינה העמידה קרקעות לטובת קיבוצים ומושבים בחכירה במחירים אפסיים, ובלבד שהם ישמרו על הקרקע בידיים יהודיות מצד אחד ו"יצמיחו לנו לחם" מצד שני, כלומר יעסקו בחקלאות.
כך, לדוגמה, קיבוץ ששטח המשבצת שלו 8,000 דונם, או בשפת הרשות לתכנון, "מאה נחלות בנות 80 דונם כל אחת במשבצת", ישלם עבור נחלה 600 שקל בממוצע או 7.5 שקלים חדשים לדונם. התשלום האפסי הזה חל גם על שטח הקיבוץ המיועד למגורים, שכן אין הבחנה בדמי החכירה למשבצת בין שטח בנוי או מיועד לבנייה ובין שטח חקלאי. וכך, עבור קרקע של בית בשטח 100 מ"ר בקיבוץ, שילם הקיבוץ כ-75 אגורות בשנה.
החוכר העירוני שילם לפחות פי אלף
אם נחזור לסעיף 16 בהסכם הקואליציוני, המדבר על "השוואת תנאים לחוכר העירוני", הפער זועק לשמיים. שכן מאז קום המדינה, החוכר העירוני שילם ומשלם עבור חלקת ביתו, גם אם הוא גר בפריפריה, דמי היוון המצטברים למאות אלפי שקלים, כלומר לפחות פי אלף יותר ממה ששילם ממה ששילם החוכר באגודה השיתופית לשטח ביתו.
מעת שהובן במרחב הכפרי שהתשואה מנדל"ן עולה על כל פעולה חקלאית, חלו כמה שינויים שקידמו את היכולת להבטיח את הרווחים האלה.
כך, לדוגמה, הוקם "האגף לחוזים לדורות בהתיישבות" ברשות מקרקעי ישראל, ומשך החכירה של הקרקע קפץ משלוש שנים לאפשרות לחכור הקרקע עד ארבע תקופות בנות 49 שנה כל אחת.
כך התקבלה ב-2016 אותה החלטה 1488, שההסכם הקואליציוני של "העבודה" מבקש להחיות. אותה החלטה מאפשרת לחבר אגודה חקלאית "לשייך" את הקרקע שעליה הוא גר וקובעת דמי היוון הזהים, באחוזים, למה שמשלם החוכר העירוני, אבל באותו זמן גם מעניקה הנחת היוון משמעותית לכל יתר השטחים הלא מאוכלסים בתחום האגודה (כלומר הקיבוץ, המושב השיתופי או הכפר השיתופי), שלגביהם מתקיים תכנון עתידי כלשהוא או כוונה לתכנן בעתיד.
יצוין כי צוות מקצועי בראשות מנכ"ל רמ"י היוצא, עדיאל שמרון, מונה ב-2017 לבחינת כל החלטות רמ"י הנוגעות בסוגיה זו, ולאחר שלוש שנים של חקירה ודרישה בקרב כל הנוגעים בדבר, הוגש הדו"ח המסכם למועצת רשות מקרקעי ישראל באוקטובר 2020.
חלפו שמונה חודשים תמימים ודו"ח זה טרם עלה לדיון, על אף חיוניות וחשיבות המלצותיו לכלל הציבור. הדו"ח מצורף לעיון כאן. מתוכו נביא למטה להמחשה את סעיף 74, שבודד את הבעייתיות העצומה בהחלטת רמ"י 1488 ואחיותיה שבוטלו ואשר אותן מבקש סעיף הקרקעות להחיות.
סעיף 74 לדו"ח של עדיאל שומרון דן באפשרות להעניק לקיבוצים שליטה בשטחי קרקע נרחבים, ללא קשר לגודלו של הקיבוץ, למיקומו הגיאוגרפי או לערך הקרקעות שהוא מחזיק. הדו"ח מסתייג מאוד מאפשרות זו שכן "עולה חשש לחוסר מידתיות ופגיעה באינטרסים ציבוריים".
הדו"ח מסכם נקודה זו באמירה כי "דומה כי הרשות (רמ"י; דב"ש) תחטא עמוקות לחובותיה אם תפקיד חטיבות קרקעות ציבוריות בידיים פרטיות באופן המסכן אותן, ועלול להפוך אותן מהון ציבורי המשרת את הציבור להון פרטי אשר יחידי סגולה ייהנו מפירותיו".
במקביל להחלטה 1488, ועדת הפרוגרמות במשרד החקלאות הגדילה את מנת הדונמים בנחלה ואף את תקן הנחלות לאגודות שיתופיות. המחשה לקלות הבלתי נסבלת של המהלך שבו קיבוץ קטן בנגב, בן 120 נפש, הגדיל את שטחו מ-9,600 דונם ל-16 אלף דונם בעקבות מפגש בן שעה במשרד החקלאות ובלא מכרז, ניתן למצוא במאמר כאן.
במקביל, בשנים האחרונות, מרכז המועצות האזוריות, שהמרחב הכפרי יושב בתוכן, הפך לשחקן המתכלל את פעילות התנועות המיישבות מול משרדי ממשלה ורשויות הקרקע, ובראשן רמ"י. לעיונכם להמחשה פרוטוקול ישיבה מסוף 2020 שבו כל נציגי התנועות, ביחד עם משרד החקלאות וקק"ל, מחליטים להשתמש בכוחם הגדול במועצת רמ"י, 7 מתוך 14 מושבים, כדי לקדם החלטות חד צדדיות בטובת המרחב הכפרי לבדו. "לאור העובדה שמחצית מחברי מועצת מקרקעי ישראל הם נציגי קק"ל ומשרד החקלאות, מוצע להוביל החלטות המיטיבות עם המגזר החקלאי/כפרי ולא רק להיות במעמד של מגיבים", נאמר בדיון.
במלים אחרות, ל-5.6% מאזרחי המדינה יש השפעה עצומה על ניווט ספינת רשות מקרקעי ישראל, השייכת לכלל אזרחי המדינה ואמורה לקדם בהחלטותיה את טובת הכלל. נזכיר כי שאר המושבים במועצת רמ"י שמורים לשרי הקואליציה, אשר שניים מחבריה חתומים על אותו הסכם קואליציוני, ואשר יכולים לממש, בהצבעה פשוטה וללא כל הליך חקיקה מסורבל, את החייאת החלטה 1488.
עבודה קשה בחקלאות או פאנלים סולאריים
בעוד כוחן של האגודות החקלאיות גדל ואתו גם השטחים שהן שולטות בהן, "המינהל לבנייה כפרית" במשרד השיכון מסבסד בנייה באגודות המרחב הכפרי, מהכנת התשתיות להרחבות היישובים עד לרמת המגרש המפותח, בערך שאינו קטן מ-120 אלף שקל לבית אב קיים או עתידי.
(לחובבי השירה כאן, השקעתי בכתיבת: קָסִידָה לְדִיפּ סְטֵיְיט, הלקוחה מילה במילה מפרוטוקול ועדת הגבולות דרום מפברואר השנה, שבה מתפייטת מנהלת האגף לבנייה כפרית, אסנת קמחי, ומספרת על מאמציה להגדיל את שטח שיפוט מועצה אזורית תמר, מלחמתה בפולשים הבדואים מהישוב אום אל חיראן, כן כן, והכל למען הקמת יישוב חדש ובסבסוד עמוק של האגף בראשותה).
מעל הכל הולך ומתעצם ומתבסס מהלך עיקש ועקבי של הרחבת קשת שימושי הקרקע החקלאית בסדרה של תקנות רמ"י, אשר כולן עד אחת סותרות את רוחו וכתבו של חוק ההתיישבות. החל מהיתרים להסבת לולי פיטום ישנים למוקדי אירוח ותיירות, דרך הרשאה להצבת מגורים לעובדים בשטחי החקלאות ועד להצמדה של המונח "חקלאות" למיזמים כלכליים על אותה קרקע, אף אם אין בינם לחקלאות כל זיקה וקשר.
אחד השימושים שקם כדת וכדין ובעידודם של משרדי ממשלה כמשרד האנרגיה והחקלאות, הוא התחום המתקרא "חקלאות שמש", כלומר הצבת חוות פאנלים סולאריים על קרקע חקלאית.
וכך, קם לבוקרו ולעמלו חקלאי בן חקלאי בקיבוץ/מושב כלשהו בנגב, ועליו לבחור בין הכנסה בת אלפי שקלים ספורים לדונם הכרוכה בעמל ויזע של עבודה חקלאית, לבין הצבת פאנלים סולריים באותה קרקע, והכנסת עשרות אלפי שקלים לדונם שאינם כרוכים בעבודה כלשהי ומובטחים בחוזה ל-20 שנה קדימה מול חברת החשמל.
כל מלה בהסכם שווה זהב
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הרגישה ביותר: מהו הערך הכספי המשוער של אותו סעיף בהסכם הקואליציוני.
החישוב הזה אינו פשוט, בשל השוני בין האגודות החקלאיות השונות ובעיקר בגלל השוני הגיאוגרפי. ערך קרקע לבנייה נע בין 100 אלף שקל לדונם בנגב ועד ל-7 מיליון שקל ויותר לדונם באזורי החוף. עם זאת, אף בפריפריה המוגדרת אזור עדיפות לאומית א' (קרי מירב הנחות ההיוון), ניתן לשער מהו ערכו של דונם לבנייה בקיבוץ על חופי הכינרת או דונם לגדותיו של נחל העאסי.
ובכל זאת, אנסה לערוך חישוב זהיר. בישראל קיימים 265 קיבוצים, 35 מושבים שיתופיים ו-48 כפרים שיתופיים, שחיים בהם בסך הכל כרבע מיליון איש, האוחזים במיליוני דונם שטחי משבצת.
לצרכי האומדן ניטול חלקה בת 100 דונמים בלבד של מגרשים המיועדים לבניה, אף שהחלטה 1488 של רמ"י עוסקת גם במגרשים שטרם תוכננו. לצורך החישוב, מתוך 348 הישובים, נתייחס רק ל-100 מתוכם המצויים באיזורי נדל"ן שונים – במרכז, ברצועת החוף, בסביבת ירושלים וכולי – ונאמוד את שוויו של דונם בשני מיליון שקל בלבד. יש לציין כי באזורים בהם מותרת בנייה רוויה, ערכו של דונם בודד גבוה הרבה יותר.
כך, במכפלה פשוטה, הגענו לשווי של עשרים מיליארד שקל למגרשים ב-100 "ישובי הנדל"ן".
להשלמה ניקח את 248 הישובים הנותרים שאינם באזורי הנדל"ן, נייחס שם ערך שוק ממוצע של 300,000 שקל לדונם, נכפיל ונגיע ל-7.5 מיליארדי שקל נוספים. בסך הכל נגיע לאומדן של כ-28 מיליארדי שקל להחלטה 1488 אותה מבקשים כעת להשיב לחיים.
בסעיף 72 לדו"ח של עדיאל שמרון הדברים כתובים במפורש: "נמצא כי ההטבה המקורית, שבאה לעולם כדי לאפשר לחברי הקיבוץ נטולי רכוש לרכוש את זכויותיהם בקרקע, הפכה להטבה משמעותית בהרבה משהוענקו על גבי הנחות נוספות. בנוסף ההטבה הורחבה גם לצאצאי חברי הקיבוץ ולצאצאי צאצאיהם עם הרחבת היקף הזכויות הנרכשות לא רק לזכויות הבנייה הזמינות הקיימות מחוץ לחלקת המגורים, אלא אף לאלה שטרם תוכננו".
באותו ראיון בערוץ הכנסת אמר שמרון כי "אנחנו לא יכולים לתת לקיבוץ שיש בו 100 משפחות ויש בו פוטנציאל לעוד 400 מגרשים, חלקם מתוכננים וחלקם לא מתוכננים, אנחנו לא יכולים לתת את השליטה הזו לגוף פרטי, ולכן ניתן לקיבוץ את כמות המשפחות המאוכלסות ועוד 25 אחוז".
אבל זה לא סוף הסיפור. כל יישובי המרחב הכפרי הופטרו דה פקטו מתשלום דמי חכירה לאחור עבור חלקות המגורים הבלתי משויכות מקום מדינה. כפי שכתבנו למעלה, יישובי המרחב הכפרי שילמו במהלך השנים שקלים בודדים עבור חלקת המגורים שלהם, ואילו החוכרים העירוניים שילמו סכומים גבוהים בהרבה.
את הפער הזה שנוצר לאורך 73 שנות קיום המדינה קשה מאוד לאמוד, אבל גם הוא נאמד במיליארדים רבים. כיוון שהחלטה 1488 אינה דורשת מיישובי המרחב הכפרי לכסות את הפערים האלה שנוצרו מול החוכרים העירוניים, אי אפשר לדבר על "השוואת תנאים לחוכר העירוני", כפי שנכתב בסעיף 16 להסכם הקואליציוני.
עד מתי ניתן להמשיך ולהתעטף בגלימת העוני המדומה המזכך ובדימוי המוכר של הקיבוצניק "התפרן" וחסר הנכסים האישיים, זה שרוממות הקואופרציה בפיו וחרב הניאו ליברליזם בידו, כאשר הוא נהנה עשרות שנים מטשטוש ערך נכסיו הנדל"ניים דה פקטו בתוך המשבצת החקלאית, זו שעליה שילם דמי חכירה של 6-8 שקלים לדונם? וכאשר חמק משך עשרות שנים משיוך ביתו על שמו ומתשלום מלוא דמי החכירה בדיוק כפי שחויב אחיו בן העיר?
כה יעיל וכה שימושי הוא הדימוי הזה, עד כי בחסותו דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של מדינת ישראל שוגים באופן עקבי בשיוך חברי קיבוצים ומושבים למקומם הראוי במאיון העליון, מכוח חזקתם הקשיחה בקרקע ששוויה מיליארדים.
המועצות האזוריות משלימות את השליטה
לסיום נציין את העובדה המוכרת כי 86% מהקרקע בישראל מצוי בשליטה מוניציפלית של מועצות אזוריות. בכל המועצות האזוריות, המועצה מורכבת מרובה מנציגי יישובי המרחב הכפרי. כתוצאה מכך, נציגי הקיבוצים, המושבים והכפרים השיתופיים יושבים בוועדות המקומיות לתכנון ובנייה, אותן ועדות האחראיות על בחינה ואישור של תכניות בנייה, תשריטי בינוי, יעודי קרקע, שינויים מבוקשים ומאליו הנפקת היתרי בנייה.
במלים אחרות, בדומה לוועדת פרוגרמות במשרד החקלאות, המאוישת בידי מזכירי התנועות הנהנות מהחלטותיה, כך גם הוועדות המקומיות לתכנון ובנייה במועצות האזוריות נשלטות בידי גורמים הנהנים מההחלטות שלהן, בלא ביקורת חיצונית ממשית של נציגי הרוב המוחלט של אזרחי המדינה, זולת הוועדה המחוזית, ערכאת התכנון הבכירה יותר, אשר אינה נדרשת לסוגיות שהחוק השאיר לסמכות הוועדה המקומית.
כך להמחשה, יכולה ועדה מקומית תמר (שבה כותב שורות אלה גר), שבה מיוצגים ששת ישובי תושבי מועצה אזורית תמר ובדוחק 1,000 תושבים בפועל, ליטול החלטות קרדינליות באשר לגורלו המר של ים המלח, שהולך ונמוג לנגד עינינו. כמו למשל ההחלטה לתעדף מתחם מלונות חדש שינציח את קיומה באופן מלאכותי של בריכה 5 של מפעלי ים המלח. שכן תיירות לים המלח זה כסף גדול מאד ועכשווי. והשאלה אם יתקיים בכלל ים המלח ומה עלינו לעשות כרשות התכנון האחראית, תידחה לקץ כל הדורות.
כך יכולים חברי הוועדה המקומית עמק המעיינות ליטול החלטות שאינן מתחשבות בצורכי כלל אזרחי מדינת ישראל בכל הקשור לגורלם של שטחי ציבור הצמודים לשפעת הנחלים הזורמים בשטחה. כך הם מסוגלים לתעדף אינטרסים צרים ושימושים חורגים למכביר, תוך הכשרתם כדת וכדין למען קיבוץ אחד בודד, ניר דוד, שמזכירו הוא במקרה אף חבר באותה ועדה מקומית לתכנון ובנייה ממש.
דוד בן שבת הוא חוקר שפה וחבורות משמעות, חבר קיבוץ הר עמשא שבמועצה תמר (קיבוץ בהסבה למושב שיתופי) מסוף 1996, ומייסד מכון מחקר ים המלח.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן