תחסכו מאתנו את ההתנצלויות. כבר הבהרתם שחיי נשים הם הפקר
עצם ההחלטה של התקשורת להעניק כמה דקות של תהילה לנאשם בניסיון לרצח אשתו או לאנס מתועב מלמדת אותנו, הנשים בישראל, שהמשך חיינו תלוי לחלוטין בנכונותו של הגבר שאתו אנחנו חיות לא לקחת אותם מאתנו. התנצלות לאחר מעשה אינה שווה הרבה, כשאת המסקנות היה אפשר להסיק לפניו
בשנת 2015 הסכימה "עובדה", אחת מתוכניות התחקירים המוערכות ביותר בטלוויזיה הישראלית, לשמש במה לאנס המתועב ארז אפרתי, זמן קצר אחרי שזה השתחרר מהכלא על תנאי.
הארץ רעשה וגעשה נגד נסלי ברדה המראיינת, אילנה דיין סנדקית התוכנית ונגד המערכת כולה, שנתנה יד לצילום, לשידור ולהפצה של תעמולה מכוערת כל כך מטעמו של אדם שהחרטה היחידה שהביע על מעשיו הייתה כרוכה בטבורה עם אפיקי ההקלות והשחרורים שהיא הבטיחה.
חמש שנים עברו מאז, והנה מערכת החדשות של כאן 11 נופלת באותו פח, ונותנת במה לאביעד משה, שנאשם בניסיון לרצוח את אשתו, שירה איסקוב. שלא תבינו לא נכון, אני מבינה שחמש שנים בטלוויזיה זה בשנים של כלב, ובכל זאת, אפשר היה לצפות שתקרית כזאת לא תישנה, בלי קשר לזהותו של העבריין המתועב.
דוריה למפל מתנצלת על שידור הראיון עם אביעד משה (צילום מסך מתוך מהדורת החדשות של כאן 11)
הסוגיה כלל אינה זהותו של המרואיין. משה אינו דמות מעניינת, ולא רלוונטי בעיניי להכיר בו או ב"מניעיו". הסוגיה היא מה מלמדים אותנו קברניטי תקשורת כשהם מעניקים בנדיבות זמן מסך לאדם שניסה בדרכים יצירתיות במיוחד לרצוח את בת זוגו, תוך שהוא אומר: "תמותי כבר", לעיני בנם הפעוט.
לפעמים נדמה שהעולם כולו מתארגן בהתאם למה שעולה בפיד שלנו. בין אם זה ריב חסר תכלית בין טרפיות לטרנסיות ב"שיח פמיניסטי", בין אם בהתלהטות של שיחה בנושא הכיבוש, בין אם בהערות גזעניות נגד פלסטיניות.ים אזרחי.ות ישראל, יוצאי.ות אתיופיה, מזרחיות.ים, או סתם באמירה מטומטמת ביחס למידה שבה העולם שטוח.
אבל אם נעצור רגע, ניקח אוויר ונצליח להכיל את העובדה שהעולם גדול בהרבה מהבועה הקטנה שבה כל אחת.ד מאתנו חי.ה, אם נסתכל רגע מבחוץ על מערך הכוחות שבפעולה סביבנו, יתבהר לנו מאוד שיש מי שמלמדים אותנו לריב, מי שמלמדים אותנו להתגזען – ואולי החשוב מכל, מי שמקפידים שנחזור ונפנים איזה חיים נחשבים יקרים ועל מי דווקא אפשר ונוח לוותר, ובהתאם לזה מהי חומרת הפגיעה בא.נשים שונות.ים.
מי שמלמדים אותנו את הדברים האלה הם האלדד קובלנצים והברוך שי-ים של העולם – אותם האנשים ששמם חתום על שלוש דקות שלמות של מונולוג שנשא אביעד משה בחדשות כאן 11. לא ההתנצלויות שלהם, לא אלה של דוריה למפל, וגם לא הסרת הראיון מהפלטפורמות של הערוץ פותרות את הבעיה.
ההכרעה מלכתחילה לראיין וגם לשדר מונולוג של מי שמואשם ברצח, שמתרכז כל כולו בניסיון להסביר איך הוא אף פעם לא היה הבעיה ולכן גם לא מגיע לו להיענש, היא הכרעה שמלמדת אותנו, נשים בישראל, שחיינו – המשכם וטיבם – תלויים לחלוטין בנכונותו של הגבר שאתו אנחנו חיות לא לקחת אותם מאתנו. ההכרעה הזאת מלמדת גברים בישראל שגם אם יחליטו דווקא כן לקחת את חיינו זה לא נורא, לפחות הם יקבלו ככה שלוש דקות של תהילה.
אין לנו צורך בהתנצלויות של אף אחד. אנחנו לא הגננת של חברת החדשות של כאן 11, ממש כמו שאנחנו לא הגננת של מערכת עובדה. את המסקנות היה אפשר להסיק כבר קודם, והבחירה לא לעשות את זה היא ההצהרה הבוטה ביותר שהתקשורת הישראלית בכלל, ומערכת השידור הציבורי בישראל בפרט, יכלו לתת לנו – מי שהן נועדו לשרת.
מעיין פדן היא עמיתת הוראה בתוכנית למגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
