בשביל יונית לוי, מורות הן שמרטפיות כפויות טובה

הראיון שערכו אמש (ראשון) יונית לוי וקרן מרציאנו בחדשות 12 עם מנכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, היה מפגן של יהירות, אטימות ושמרנות כלכלית-ימנית מחרידה.

במשך כמעט עשר דקות תקפו השתיים את נציגת עובדי ההוראה שוב ושוב עם שאלה אחת: למה שהמורים לא יתנדבו לעבוד בחודש יולי? התשובה המתבקשת ביותר בעולם היא: למה שכן? מי בעולם דורש מעובדים להתנדב בעבודה שלהם?

כבר עכשיו המורים הסכימו ללמד תשעה ימים יותר על חשבון חופשת הקיץ, ועכשיו מגיע משרד האוצר, ולמרות ההוראות ללמד באופן מקוון – הוראות שמורות ומורים צריכים להפוך עולמות כדי לעמוד בהן – הוא קובע שהלימודים האלה לא באמת נחשבים, ושהמורים יצטרכו ללמד ביולי, ללא תשלום נוסף. בעיני לוי ומרציאנו, זו דרישה סבירה לגמרי.

אבל אין בדרישה הזאת שום דבר סביר. ראשית, כאמור, כי איזה מין דבר זה שיגידו לעובדים לעבוד כפליים ללא תשלום נוסף? ממתי מורים הם מתנדבים פתאום? ממי עוד, בעצם, דורשים התנדבות כיום?

האם יש סיכוי שנראה את לוי ומרציאנו תוקפות בראיונות את מנכ"לי הבנקים, בדרישה ש"יכנסו מתחת לאלונקה" ויוותרו על כמה חודשי משכנתאות, על הלוואות שניתנות עכשיו כדי להציל אנשים מקריסה כלכלית, או אפילו על ריבית על ההלוואות האלה? מי דורש מבעלי הון, או מאנשי משרד האוצר עצמם, או מעיתונאיות חדשות 12 לעבוד יותר – רק בהתנדבות? הלוואי ואת סיסמאות ה"ערבות ההדדית" וה"סולידריות" שלוי ומרציאנו שלפו אמש כדי להצדיק פגיעה בעובדות שגם ככה לא משתכרות כל כך הרבה – הן היו מפנות לכיוונים האלה.

שנית, חשוב להזכיר שחופשות של מורות ומורים הן לא חופשות של שאר הציבור. תנאי ההעסקה של מורות ומורים מונעים מהם לצאת לחופשה רגילה, בזמן שבו הם בוחרים, ולמעשה מקצים להם באופן מרוכז את כל חופשותיהם. הדרישה שהם יעבדו בימי החופש הגדול, משמעותה ויתור על ימי חופשה (אגב, זה המקום לציין שוויתור על ימי חופשה זה גם מה שהמדינה מחייבת רבים מעובדיה האחרים לעשות, עם הוצאתם לחופשה כפויה בסגר. זה דבר לא ראוי בפני עצמו, ועל אחת כמה וכמה במקרה של המורים – שנדרשים לעבוד גם עכשיו, וגם על חשבון החופשה העתידית).

שלישית, תנאי עבודה של ציבור עובדים מאוגד (ועדיף: של אף עובד) לא משנים בהודעה חד צדדית. יש לעובדי ההוראה הגנות וזכויות, ואי אפשר למחוק אותן עם מטה קסם. יכול מאוד להיות שבסופו של יום באמת יהיו לימודים לכל אורך יולי. אבל הדרך לשם היא במשא ומתן, בתשלום נוסף, בפיצוי למורות ולמורים שעושים כל כך הרבה למען הילדים גם בתקופה הזאת – ואולי גם בקיץ. במיוחד במצב משברי, הדרך לשיקום לא יכולה לעבור דרך פגיעה בעובדים ובכלים המעטים שיש להם כדי להתגונן, אלא דרך דיאלוג ושותפות ושכר הוגן.

אבל המשק!

אבל מעבר לאבסורד של הדרישה להתנדב, אי אפשר להתעלם גם מהנימוק שמניע את לוי ומרציאנו לאורך כל הראיון: המשק צריך את זה. הכלכלה צריכה את זה. המובטלים צריכים את זה כדי שיוכלו לעבוד.

כשהן מדבררות כך את משרד האוצר, חושפות עיתונאיות חדשות 12 את הגיון העומק של המערכת, שרואה בבתי ספר לא יותר ממחסן ילדים, ובמורים – בייביסטרים, כמו שכתבה כאן לאחרונה רחלי סעיד.

הציפייה שיפה בן דוד תורה למורות להתנדב לעבוד, "להיכנס מתחת לאלונקה", לא קשורה לשאלות של חינוך ורווחת הילדים – אלא לכך שבסירובן הן פוגעות בתפקידן כשמרטפיות שאמורות לאפשר להורים להיות עובדים יצרניים ומועילים לכלכלה. זו תפיסה מעוותת, שדוחה את טובת הילדים ואת טובת המורות לתחתית סדר העדיפויות, ומסבירה הרבה על מצב בתי הספר בארץ.

מה שמעודד, הוא שמורים והורים כאחד דוחים את היחס הזה להוראה. כמו שכתב כאן גיל גרטל בחודש האחרון, מורות ומורים היו הראשונים לדאוג לילדים בתחילת המשבר, עוד לפני שמשרד החינוך התערב והתחיל לקלקל. הורים רואים את הערך של המורים בהוראה של ממש ובחיזוק קשרים חברתיים בין הילדים. על הדברים האלה צריך לא להעניש את המורים – אלא לתגמל אותם.