newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שלומי קשור בשלומך: חזון לחברה של נתינה וסולידריות

עוד לפני משבר הקורונה, החלו אקטיביסטים בעולם וגם בישראל לבנות מלמטה עולם חדש המורד בקפיטליזם, בפטריארכיה ובמדינת הלאום. הבידוד שכפתה הקורונה רק מחזק את הצורך בחזון חדש של קהילה ושותפות

מאת:

צעירים ופחות צעירים, אמנים, סטודנטים ובעלי עסקים, הפגינו בהמוניהם בבלפור, בתל אביב ועל גשרים ברחבי הארץ. כך גם בארצות אחרות. הם קראו וקוראות להסתלקותו של ביבי והביביזם. אך מאחורי זעקתם מתפתחת ההבנה שמעבר לכישלונו של משטר פופוליסטי זה או אחר, השיטה כולה נכשלה והם מחפשים אחרי רעיון חדש, מערכת אחרת. משבר הקורונה כבר רומז על האפשרויות לסדר חברתי וערכי אחר. ושם הם מוצאים את האקטיביזם החדש שכבר החל לממש חזון חברתי אחר.

הישראלים, כמו אקטיביסטים אחרים בעולם, לא חיכו להתאוששות השמאל או למשבר קורונה כדי להתחיל לבנות מלמטה עולם אחר חדש: כלכלת הנתינה וכלכלה סולידרית, קהילות משפחתיות (למשל, גרעינים עירוניים), אִיזוּר (zoning) ומקומיות (localism), חלוקת העיר הגלובלית לשכונות ולקהילות, קואופרטיבים לעבודה ולדיור שיתופי, כפרים אקולוגיים, מכוני ידע חוץ-אקדמיים (למשל, האקדמיה הפמיניסטית במרכז "אשה לאישה" בחיפה או אוניברסיטת האדמה במקסיקו), שירותים שהמדינה לא מספקת (מקלטים לנפגעות אלימות גברים) או שהדת חוסמת (בתי כנסת שוויוניים) ושותפויות מפתיעות בין ישראלים, פלסטינים וירדנים (EcopeaceMiddle East  למשל).

לחזור למורשת המטריארכלית שלא נעלמה מתחת לפני השטח. הפגנה של עובדות באו"ם נגד מעשי הטבח בסוריה (צילום: האו"ם)

לחזור למורשת המטריארכלית שלא נעלמה מתחת לפני השטח. הפגנה של עובדות באו"ם נגד מעשי הטבח בסוריה (צילום: האו"ם)

יוזמות אלו משקפות מרד בקפיטליזם, בפטריארכיה, במדינת הלאום ובפרדיגמה המערבית. הן מגיבות לחרדות העמוקות ולתחושות חוסר הביטחון של היחיד העומד לבדו –  ללא איגודים מקצועיים, ללא קביעות בעבודה, ללא המשפחה המתפרקת, ללא הגנת המדינה – לנוכח משבר האקלים, לנוכח המדינה שהפסיקה לשרת את תושביה, לנוכח שלטון הקונצרנים והבנקים, לנוכח המשטר שנעשה אוטוריטרי, לנוכח הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, שמחוללות תמורה עמוקה בעולמנו והחברה הצרכנית שטועה לחשוב שהחופש לקנות הוא החירות האמיתית. האקטיביסטים החדשים  משקפים את ההבנה שאנו, כבני אנוש, מחפשים לא את הירח והמאדים אלא בעיקר חום, דאגה, קרבה וביטחון. כדי לאגד כוחות בין כל היוזמות הללו, אנו זקוקים/ות להסכם חברתי חדש ולחזון לחברה אחרת.

המגפה הגלובלית חשפה וחידדה את מה שרבים ורבות כבר יודעים זה מכבר: לימדו אותנו את הפגיעוּת שלנו בהיותנו בודדים ומבודדים ואת החשיבות של הסולידריות, של כלכלת הנתינה, ושל יחסים וחיבורים אנושיים. גרמנו לנו להבין כמה חשובה חציית גבולות בין אנשים, כמו העברת תרומות מזון מכפר קאסם לבני ברק, והזכירו לנו את הגעגוע לתחושת משפחתיות. כל אלה תמכו ותומכים בנו כשהמדינה אכזבה, כשהמוסדות הקיימים כמו המפלגות, הכנסת, ומערכת הבריאות נחשפו בעליבותם, כשהפוליטיקאים נראים אובדי עצות, כשהתפישות הישנות נכשלו בהתמודדות עם הקורונה, כמו שהם נכשלים במניעת אי שוויון, בפתרון משבר האקלים וביצירת ביטחון אנושי.

דווקא הבידוד, הריחוק החברתי והפחדים נתנו לנו הזדמנות לבחינה עצמית ולגלות שהמסכים לא ממש מחברים ביננו, שאינסטגרם ופייסבוק מייצרים ריחוק חברתי מרצון ומשאירים אותנו בודדים. הם הזכירו לנו שמה שחשוב לנו באמת הוא לדבר על הצרכים האמיתיים, על התלות והחיבור בין בני אדם ובין קהילות, כי כולנו בני אנוש, כי שלומי קשור בשלומך, וגם בשלום הטבע.

מכאן התגבשה ההכרה שעלינו לצאת לדרך חדשה, להתחבר לתפישות חדשות ולשתף פעולה כדי להמשיך לחולל את השינוי הרדיקלי הנחוץ, שכבר החל על ידי האקטיביזם החדש שאת תועלתו חשפה המגפה. שינוי זה חייב להתייחס בו זמנית לערכים, לסדר חברתי, פוליטי וכלכלי, לפיתוח פרדיגמות חדשות, למאבק  של הצטלבויות (intersectionality), המתייחס בה בעת למלחמה ושלום, לפמיניזם, לגזענות ולצדק חברתי, לאיכות הסביבה והטבע, ולמבני דיכוי שונים. ובעיקר, לדרכים חדשות לדמיין עולם אחר. חזון הוא המצפן המאיר לנו את הדרך ומקנה לנו תקווה חתרנית.

הסכם חברתי חדש: ייצור חיים לפני יצור סחורות

אנו זקוקות/ים להסכם חברתי חדש שיתבסס על צרכי החיים ולא על הביזה של הנשים, המנוחשלים, העובדים והטבע כמו שהקפיטליזם הפטריארכאלי עושה מזה יובלות לטובת מִקסום הרווחים והגדלת הצריכה ועושר הטייקונים. הסכם שרואה בטבע לא חומר מת שבבעלותנו ושניתן לניצול ללא סוף, אלא אנו שייכים לטבע ומחוברים לכל ברואיו וחייבים לעבד את האדמה בדרך המתחשבת בצורך לשימורה, כפי שגם התורה מחייבת). הסכם ששם את ייצור החיים (life production) לפני ייצור סחורות (goods production),  מושתת על נתינה, דאגה ואיכפתיות, מאפשר מחיה נוחה לכל ומכבד את הייחודיות שלי. הסכם שמספק לנו ביטחון – חברתי, רווחתי, בריאותי, פיזי, אישי – אך בעיקר מבטיח שיהיו ידיים שיתפסו אותי כשאפול, שלא אהיה לבד ברגעי הקושי. כי כל עוד יש אישה אחת ללא ביטחון, כל עוד יש גבר אחד תחת כיבוש ודיכוי, כולנו חיים ללא ביטחון. השלום שלי הוא השלום שלך.

הטבע לא שייך לנו אלא אנחנו שייכים לן. קבוצת "המרד בהכחדה" צועדת במסגרת מחאת בלפור מול הכנסת (צילום: אוליביה פיטוסי / צילום פלאש 90)

הטבע לא שייך לנו אלא אנחנו שייכים לן. קבוצת "המרד בהכחדה" צועדת במסגרת מחאת בלפור מול הכנסת (צילום: אוליביה פיטוסי / צילום פלאש 90)

נקודת ההתחלה היא כלכלת הנתינה המטרנאלית. במקום צבירה של הון ורכוש ויחסי חליפין,  כלכלת הנתינה שהיא דגם של חלוקה חופשית של מוצרים ושירותים בהתאם לצרכים של האחר/ת. היא קיימת בכל עת ובולטת במיוחד בעת צרה וסכנה, כמו בעת זו של מגיפה. זו כלכלה שמייצרת חיבור וקהילתיות בין אנשים, הקפיטליזם מכחיש אותה. הכלכלה הזו מעידה על כך שההומו סאפיינס הוא גם הומו דונאנס (HOMO DONANS ) דהיינו, האדם הנותן.

כלכלת הנתינה היא עוגן מרכזי בכלכלה של סולידריות, שמייצרת ומחלקת את העושר החומרי בין כולם ובכלכלה של גישת ה-Buen Vivir  (חיים טובים) המדגישה קולקטיבים ואת ההרמוניה בין בני האדם וביניהם לבין הטבע, שכבר הטביעו את חותמם באקוודור ובבוליביה.

החזון שלי ממשיך עם המורשת המטריארכאלית. זו חברה לא של יחסי כוח ושליטה, אלא של שלום, איזון, שותפות ושוויון, של תגובתיות לצרכים וחיים במסגרת קהילות המתייחסות בכבוד לאחר ולטבע, קהילתיות המייצרת שתפנות תוך הקפדה על ריבונות היחיד. בגלל כל אלו, מטריארכיה מאפשרת ביטחון וחירות מלאים, כולל חירות מינית. מטריארכיה מתקיימת כיום (כמו המוסו בסין והמיננקבאו באינדונזיה והקאזי בהודו) והתקיימה בתקופה הקדם-פטריארכלית ושרידיה נמצאים בכל החברות כיום, כולל ביהדות, בנצרות ובאסלם.

הקהילה חשובה לי לא פחות מהאני

הידע והתרבות הילידיים, שחודרים לחיינו כאלטרנטיבה ממשית (כמו למשל צדק מאחה, ועדות האמת והפיוס, הריפוי הילידי והרוחניות, ואפילו מדענים הלומדים ידע כזה לפתרון בעיות עכשוויות), פותחים לפנינו דווקא עכשיו, עם כישלון המודלים המערביים הקיימים, אפשרויות שלא עלו על דעתנו עד כה.

קהילה היא מרכזית בקרב האומות הראשונות ומשתקפת במושגים כמו אוּבּוּנְטוּ בדרום אפריקה: "להיות – משמע להשתייך" או "אדם הוא אדם דרך בני אנוש אחרים", כדברי הבישוף דסמונד טוטו. הקהילה חשובה לי לא פחות מהאני והיא מחברת אותי לעולם ולטבע. וכמובן, נתינה היא הדבק המחבר בין חברי וחברות הקהילה עצמה ובינה לקהילות אחרות ולטבע בכלל.

ערכים כאלו – צרכים, נתינה, קהילתיות, ביטחון – מהדהדים את המורשת היהודית: נתינה – המשתקפת בחברת הצדקה; קהילה – האוטונומיה היהודית תחת שלטון זר שאפשרה ליהודים לשמור על ייחודם הדתי והלאומי; ולבסוף – תורת אמך, שנתינה לאחר עומדת במרכזה, ושימושה גדול ממוסר האב.

קולקטיבים צומחים מלמטה, בישראל ובעולם. ציור קיר בעיר ווסטר במסצ'וסטס, ארה"ב (צילום: מייק בנדטי2.0 CC BY )

קולקטיבים צומחים מלמטה, בישראל ובעולם. ציור קיר בעיר ווסטר במסצ'וסטס, ארה"ב (צילום: מייק בנדטי2.0 CC BY )

 מקורות ההשראה הללו – החורגים מתפיסות אירופו-צנטריות רווחות – חולקים ביניהם מערכת תפיסות, ערכים, מבנים והתנהלות. יחד הם מובילים לדרך חשיבה חדשה, לפרדיגמה חדשה, מאפשרים לכולנו להתחבר למורשת של האנושות כולה, לנכס מחדש את ההיסטוריה, את הסיפורים והערכים שלה. המשוררת סוזן דיר קלאוד, בת שבט המוהוק, קוראת לכך Rematriation (מלשון mater, אֵם).

המקורות האלה מאפשרים לנו למצוא את עצמנו מחוץ לסדר הפטריארכלי ולהתחיל לבנות עולם אחר, לדמיין התנהלות ערכית אחרת של כל אחד ואחת מאתנו, אך גם לדמיין את אפשרות קיומה של חברה אחרת שיסודותיה מושתתים על צרכים, קהילתיות, שותפות הכול בקבלת החלטות, הכלה, נתינה, חיבור, רוחניות, פיוס, שלום, איזון, וכבוד לטבע על כל ברואיו. אין זה מפתיע, שאבות החוקה האמריקאית שאבו השראה מהחוקה של שבט האירוקאווה שקדמה להם.

כיום מסתמנת שוב ההתארגנות הקהילתית כאופציה ראויה מאחר שהיא עולה בקנה אחד עם התפוררות המגמה לאינטגרציה וליצירת "כור היתוך", בארץ כמו במקומות אחרים בעולם, ועם ההתכנסות הגוברת של א/נשים בתוך קהילות הזהות, קהילות משימתיות וקהילות מקומיות  ועם הביקורת הגוברת על המדינה ועל הלאומיות. לא פלא שהרעיונות של non-territorial autonomy ושל מדינה קהילתית פורחים מחדש.

כך צומחות לנו קהילות נפרדות, לאו דווקא מתחרות ועוינות, וחברה רב תרבותית של ממש, המאפשרת גיבוש זהות ייחודית, מקומית, שמאתגרת גם את הלאומיות, שכשליה רבים מיתרונותיה. הקהילתיות החדשה מאפשרת לממש את ההסכם החברתי החדש ולבנות מלמטה את התשתית לסדר חברתי חדש ולהומו דונאנס. דווקא הריחוק החברתי מדגיש את חשיבותה של קהילה, וכמו שמעידות כיום הקהילות המשימתיות – אפשר לתחזק ולשמר אותן גם בתנאים של ריחוק חברתי. המדינה לא נעלמת אלא מתכוננת מחדש כמסגרת למימוש ותיאום בין עמדות הקולקטיבים השונים, לא כמסגרת עם אינטרסים משלה.

אין פירושה של גישה זו לחזור לתקופה של ציידים ולקטים, אלא ללמוד אופני קיום, עשייה וחשיבה אלטרנטיביים. בעקבות המגפה, ההבנה הזו והחזון האלטרנטיבי ירחיבו את האקטיביזם החדש לציבורים חדשים. תפקידנו הוא לתת להם כתף. להתחיל לדמיין עולם אחר ולדמיין את הדרכים למימושו.

ד"ר אראלה שדמי היא פעילת שלום פמיניסטית. חוקרת פמיניזם ומגדר, חברה ברשתות הבינלאומיות לכלכלת הנתינה וללימודים מטריארכליים מודרניים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf