newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההתמכרות ל"רק לא ביבי" חיסלה את השמאל

אחד מהישגיו הגדולים של נתניהו הוא איחודה של האופוזיציה נגדו למחנה שלא עסק כמעט בשום נושא אחר בעשור האחרון, ונמנע מלאתגר את הציבור ולהיאבק על עמדותיו. כעת, כאשר נתניהו בדרכו החוצה, השמאל הממסדי צפוי לגלות שמי שלא זורע גם לא קוצר

מאת:

כולנו זוכרים כיצד באמצע משחק אחד הילדים קורא "פוס משחק". משמעות ההכרזה היא שהמכריז "יוצא" מהמשחק לפרק זמן מסוים מבלי לפרוש ממנו. בתופסת, למשל, אי אפשר לתפוס אותו עד שהוא חוזר לשחק. בדרך כלל, בזמן ה"פוס משחק" שאר הילדים ממשיכים לשחק, ובפרק הזמן שבו מי שקרא "פוס משחק" לא משחק, לא קורה שום דבר שמפריע לו לחזור למשחק.

לא בכל משחק המהלך הזה אפשרי. בכדורגל למשל, במקרים רבים משמעות הקריאה "פוס משחק" היא שצריך לעצור את המשחק כולו, משום שאחרת לאחת הקבוצות יחסר שחקן, דבר שעלול להיות מכריע. מי שיוצא להפסקה באמצע משחק תחרותי עשוי לגלות שבזמן שנעדר, הקבוצה השנייה עלתה ליתרון כזה שהמשחק איבד מעוקצו ואין טעם להמשיך לשחק. במקרה מסוג זה, מי שקרא "פוס משחק" העיד כי אינו מבין את המשחק, או שאין לו שום כוונה לנצח ולמעשה הוא מוותר על המשחק.

בעשור האחרון חבר השמאל הממסדי למרכז-ימין הפוליטי והתמכר לפוליטיקה שרובה ככולה הוקדשה ל"רק לא ביבי". ההיגיון המנחה של המהלך היה היגיון ה"פוס משחק": במקום להעלות על סדר היום נושאים לא פופולריים ולהתעמת עם ציבורים שונים, צריך "קודם כל" להפיל את בנימין נתניהו. אחר כך אפשר להתחיל לחשוב על סיום הכיבוש, שינוי המדיניות כלפי אירן, ועוד.

פעילי שמאל בהפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי הכרזת היועמ"ש על הגשת כתב האישום נגדו, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

פעילי שמאל בהפגנה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחרי הכרזת היועמ"ש על הגשת כתב האישום נגדו, בכיכר הבימה בתל אביב, ב-23 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אבל פוליטיקה היא משחק כזה שאין בו "פוס". בעשור שחלף הכיבוש והדיכוי לא קפאו על שמריהם; ההתנחלויות הורחבו; גזל האדמות והטרנספר הזוחל נמשכו; ה"הפרד ומשול" בין הגדה לבין הרצועה העמיק; הרשות הפלסטינית הפכה ללא הרבה יותר מארגוני ביטחון שכפופים לישראל; ישראל עלתה על נתיב התנגשות יזום עם אירן; שנאת זרים הפכה לנורמה, ועוד.

פוליטיקה של יועצי תדמית

פוליטיקה היא מרוץ לטווח ארוך. מפלגות ומחנות פוליטיים צריכים לאזן בין הרצון לאתגר את הציבור ולקדם רעיונות ועקרונות שונים שלעתים רחוקים מהקונצנזוס, לבין הרצון להשפיע על המדיניות ולשנותה, בין השאר (אבל לא רק) על ידי הגעה השלטון גם במחיר פשרות אידיאולוגיות קשות. האיזון הנדרש אינו קל. מצד אחד אורבת הטהרנות האידיאולוגית, שמשמעותה עשויה להיות היעדר השפעה פוליטית ושוליות מתמדת. מצד שני אורב האופורטוניזם הפוליטי, שמשמעותו ויתור על העיקר למען הטפל.

האיזון הנדרש אינו רק עניין פסיכולוגי. הוא מחייב מבנה מוסדי שבו האינטרסים השונים זוכים לביטוי ממשי. התנאים אינם נוחים למי שמבקש להיות אופוזיציה לוחמת. מכשול בולט אחד הוא חולשתם של מוסדות מפלגתיים שאמורים לבטא אינטרסים ושיקולים לטווח ארוך יחסית. מכשול משמעותי נוסף הוא מנהיגי המפלגות, שמשועבדים לטווח הקצר משום שעליהם להביא הישג מיידי ועתידם הפוליטי תלוי בכך שלא ירגיזו יותר מדי בוחרים.

על זה נוספת השמרנות של ציבורים נרחבים מקרב מצביעי מרצ והעבודה, שמרנות שהיא בחלקה מעמדית, בחלקה זהותית (אחוסלית), ובחלקה משותפת לכלל הציבור היהודי שנהנה מהפירות השונים של משטר העליונות האתנית.

התוצאה של כל אלה היא פוליטיקה שעיקרה הוא להיענות לזהויות הנתונות ולהעדפות הגלויות של הקהלים הרלוונטיים. כלומר פוליטיקה של יועצי תדמית, שעשויה להביא להישגים טובים יותר לטווח קצר – אבל גם גוררת ויתור גמור על המאבק על לבו של הציבור.

אין לאן לחזור

בינתיים, בעשור האבוד של "רק לא ביבי" המפה הפוליטית כולה זזה עוד יותר ימינה, והתגבש קונצנזוס שכחול-לבן מייצגת היטב: אין פרטנר פלסטיני למשא ומתן; תמיכה בסיפוח חד-צדדי בשטחי C; הרחבת התנחלויות; תמיכה בירי במפגינים על הגדר ובהפצצות בשכונות מגורים; ואף נכונות למלחמה עם אירן ותמיכה בפעולות קשות נגדה (גם מצד ראשי כחול לבן, בני גנץ וגבי אשכנזי,  שבעבר התנגדו להפצצה בלי הסכמת ארה"ב).

ראשי כחול לבן, גבי אשכנזי, משה יעלון, בני גנץ ויאיר לפיד בפתיחת מערכת הבחירות של "כחול לבן" (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

קונצנזוס חדש. ראשי כחול לבן, גבי אשכנזי, משה יעלון, בני גנץ ויאיר לפיד בפתיחת מערכת הבחירות של "כחול לבן" (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

בעידן שלאחר נתניהו, תהנה הממשלה, כולל ממשלה שכחול-לבן שותפה לה, מהלגיטימציה שנוצרה לפגיעה בארגוני זכויות אדם, פגיעה קשה ברצועת עזה, ועוד.

בנוסף לקונצנזוס החדש שכחול לבן מגלמת, נראה שההתמכרות ל"רק לא ביבי" יצרה תנאים נוחים לניצחון אלקטורלי מוחץ של הימין הליכודי-כהניסטי בהזדמנות הראשונה, ולעלייתה של ממשלת ימין שתוכל לפעול ללא שום התנגדות להנצחת הכיבוש ולפגיעה במה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית, כולל בסופו של דבר הכפפת מה שנשאר ממערכת המשפט לרשות המבצעת. קואליציית נתניהו על סטרואידים.

כך, אחד מהישגיו הגדולים של נתניהו שאיחד את האופוזיציה נגדו הוא חיסולה – מרצון. מחנה ה"רק לא ביבי", שאליו חבר השמאל הממסדי, לא רק שלא עסק כמעט בשום דבר אחר במהלך עשור כהונתו של נתניהו, אלא במפורש ובכוונת מכוון נמנע מלאתגר את הציבור ולהיאבק על עמדותיו, התרחק ימינה וחבר לקונצנזוס. כעת, כאשר נתניהו בדרכו החוצה, יגלה השמאל הממסדי שאיבד את הציבור ואין לו לאן לחזור. מי שלא זורע, לא קוצר.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf