"רק בישראל לא נותנים לנו, הסודאנים, להפגין נגד האמירויות"

רצינו לשדר מסר ברור: תפסיקו לממן את המיליציה הזו. אנואר סוליאמן (צילום: באדיבות המצולם)

"הם אמרו לנו שביטלו את ההפגנה כי זה עלול לפגוע בקשר בין ישראל לאיחוד האמירויות. איך יכול להיות שפליטים שנמלטו מרצח עם לא יכולים אפילו לעמוד בשקט ולדבר?" אומר אנואר סולימאן, מבקש מקלט מדארפור. סולימאן היה פעיל במאבק נגד המשטר בסודאן, ונעצר פעמיים לפני שנמלט דרך סיני. הוא משוכנע שאם היה נשאר, לא היה בין החיים היום. מאז 2008 הוא מתגורר בישראל, וב-2021 הוענק לו מעמד תושבות זמני, לאחר שבית המשפט חייב את המדינה לעשות זאת. עד היום המדינה מסרבת להכריע בבקשתו ובבקשותיהם של שאר מבקשי המקלט מסודאן.

>> הטבח בדארפור, "הכוח הרך" של קטר ו"הכוח הקשה" של האמירויות

בעיני סולימאן, ההפגנה שנאסרה לפני שלושה שבועות לא היתה אירוע פוליטי שולי. זוהי, לדעתו, זכות בסיסית ביותר של קהילה מפוזרת הנושאת על גבה הרס משפחות וטבח מתמשך. אך במקום הבעת סולידריות עם בני עמו והתנגדות לגורם העיקרי שמממן ומאפשר את רצח העם במולדתו, הוא נתקל באטימות. המערכת העדיפה את טיפוח יחסי החוץ על זכותם של פליטים למחות על הרג עמם.

הנקודה שממנה התחיל המאבק האחרון של הקהילה הסודאנית בישראל היתה הטבח בעיר אל-פאשר בצפון דארפור, שהותקפה ב-26 באוקטובר על ידי כוחות מיליציית RSF, כוחות "ההתערבות המהירה" הנלחמים נגד השלטון הנוכחי בסודאן. כיבוש העיר סימן תפנית דרמטית במלחמה שנמשכת כבר יותר משנתיים וחצי: אל-פאשר היתה המעוז האחרון של צבא סודאן במערב המדינה, וכשנפלה לאחר מצור של שנה וחצי, נפתחו הדלתות לטבח רחב היקף. ארגוני זכויות אדם דיווחו על הוצאות להורג מטווח אפס, על גופות ברחובות ועל בריחה המונית של אזרחים. האו"ם הגדיר את האירועים "הפרות חמורות של הדין ההומניטרי" והזהיר מפשעים על רקע אתני.

"אל-פאשר היא בערך מאתיים קילומטר מהעיר שבה נולדתי, ניאלה בדרום דארפור", מספר אנואר סולימאן. "באל-פאשר ביצעו מעשים אכזריים, והכי קשה היה לראות שהם בעצמם מעלים לעולם את הסרטונים של מה שהם עושים". לקהילה הסודאנית בישראל, התמונות מהעיר לא היו עוד דיווח חדשותי רחוק – כמעט כל אחד הכיר שם מישהו, חבר או בן משפחה, ולעיתים מי שנותר בחיים נמלט למדינה אחרת תוך ימים ספורים.

הקהילה הסודאנית בישראל פזורה בין תל אביב, הרצליה, אילת, ערד, באר שבע, אשקלון, נתניה וחיפה, אבל לדבריו, כולם הרגישו את אותו דבר: "אנחנו כקהילה פה בטוחים שכל אחד כמעט מכיר מישהו שנהרג בטבח הזה – בן משפחה, חבר, שכן. אפילו אבא של חבר שלי מהאוניברסיטה, שלמד איתי ב-2003, נרצח בזמן האחרון. אמרנו לעצמנו, חייבים לעשות משהו. אי אפשר לשתוק".

מכאן נולדה היוזמה להפגין מול שגרירות איחוד האמירויות בישראל, בניסיון להעביר מסר למדינה שלפי דיווחים בינלאומיים מממנת את המיליציה.

כל פליט סודאני בישראל מכיר מישהו שנרצח בדרפור. מחנה פליטים באום בארו בצפון דרפור, 2015 (צילום: חמיד עבד אל-סלאם UNAMID)

"המלחמה שלנו היא מול איחוד האמירויות"

בעיני מבקשי המקלט מסודאן שביקשו למחות מול שגרירות איחוד האמירויות, המלחמה הנוכחית אינה רק מאבק פנימי בין הצבא הסודאני למיליציית RSF, אלא גם, ואולי בעיקר, עימות מול הכסף וההשפעה של איחוד האמירויות.

"אנחנו רואים את המלחמה כמלחמה מול איחוד האמירויות", הוא אומר. "הם מממנים את RSF – כסף, נשק, טכנולוגיה, תקשורת, תמיכה פוליטית. כל יום זורם לשם נשק בכמויות".

בשבועות האחרונים פורסמו מסמכים חדשים שהוצגו למועצת הביטחון של האו"ם, ולפיהם ציוד צבאי שיוצר במערב – כולל רכיבי נשק ומנועים לרכבי שריון שיוצרו בבריטניה – נמצא בשטחי לחימה שבשליטת RSF. לפי הדיווחים, ציוד זה הגיע לאזור דרך מדינות מתווכות במפרץ, ובכללן איחוד האמירויות, לה מיוחס תפקיד מרכזי בשרשרת ההעברה. לצד זאת, מחקרים עצמאיים זיהו בחודשים האחרונים גם הרחבה ביכולות הצבאיות של המיליציה, כולל טילים נגד מטוסים, מל"טים ורכבים משוריינים שמקורם בקווי ייצור הקשורים לאמירויות.

מכלול ידיעות זה חיזק בקרב הקהילה הסודאנית בישראל את התחושה שתמיכה חיצונית, ישירה ועקיפה, מאפשרת ל-RSF להמשיך בלחימה ובמעשי הזוועה בדארפור, וששזירת האינטרסים האזוריים היא חלק בלתי נפרד מהמלחמה שמחריבה את חיי משפחותיהם.

מטרת המחאה, מבחינתו, היתה ברורה: "רצינו לשלוח להם (לאיחוד האמירויות) מסר חד וברור: תפסיקו לממן את המיליציה הזאת, תפסיקו להרוג את העם שלנו. סודאן היא מדינה ריבונית, לא מקום שאפשר להיכנס ולפרק כדי לגנוב משאבים".

סולימאן מאמין שלתמיכה הזו יש היגיון כלכלי ואסטרטגי: "דארפור עשירה בזהב, במחצבי טבע, יש שם גם מדבר, גם אזור כפרי, יש נפט. אם יפרידו את דארפור לסוג של מדינה שלישית, יהיה לאמירויות קל יותר לשלוט במשאבים האלה. כשהגעתי לישראל היתה סודאן אחת. היום יש שתי מדינות (דרום סודאן התפצלה וקיבלה עצמאות ב-2011; א"פ). אם המיליציה תמשיך להתחזק, אולי יהיו שלוש או ארבע".

איחוד האמירויות מכחישה שהיא תומכת ב-RSF ומתעקשת שהיא נפלה קורבן לקמפיין דיסאינפורמציה שמטפחים גורמים אסלאמיסטיים בצבא סודאן וארגוני שמאל המתנגדים לאיחוד האמירויות. עם זאת, אנואר גרגש, בכיר בשירות החוץ של האמירויות, הודה לאחרונה שארצו טעתה כאשר לא הטילה סנקציות על שני הגנרלים שחוללו את ההפיכה הצבאית בסודאן ב-2021. אחד משני הגנרלים האלה, מוחמד חמדאן דגאלו, המוכר בשם חמדתי, עומד בראש מיליציית RSF, הנלחמת נגד הצבא.

לא רצו לפגוע ביחסים. דגל איחוד האמירויות הערביות מוצג על בניין עיריית תל אביב, ב-13 באוגוסט 2020 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"נתנו אישור, ואז בטלפון אמרו שזה פוגע ביחסים עם האמירויות"

ב-6 בנובמבר הגיע סולימאן לתחנת גלילות כדי לבקש אישור להפגנה מול השגרירות. לדבריו, האירוע תוכנן כהפגנה שקטה של 200–300 משתתפים, הכול לפי החוק. המארגנים אף דאגו לסדרנים, וסולימאן היה זה שחתם על בקשת האישור מהמשטרה.

"הסברתי לשוטר שאנחנו מפגינים כבר מ-2011. הפגנו מול שגרירויות של ארצות הברית, רואנדה, מצרים, מדינות אחרות. אף הפגנה לא חרגה מהכללים, הכול היה חוקי. בסוף קיבלנו אישור", הוא מספר.

כמה ימים לאחר מכן, הגיע הטלפון הראשון: "אחרי שלושה ימים התקשרו אליי ואמרו שיש סיכוי שיבטלו את האירוע. אמרו שזה מסוכן 'מבחינה ביטחונית' ושזה יכול לגרום נזק לקשר בין ישראל לאיחוד האמירויות. אמרתי להם שאנחנו לא עושים שום דבר נגד ביטחון ישראל. זו הפגנה שקטה".

סולימאן פנה לאגודה לזכויות האזרח. "בעמותה אמרו לי שאם הודיעו לי רק בטלפון, פורמלית ההפגנה עדיין מאושרת. כדי לבטל צריך מסמך רשמי".

המסמך הגיע רק ב-18 בנובמבר, יומיים לפני מועד ההפגנה. "התקשרו אליי מתחנת גלילות ואמרו שההפגנה בוטלה ושמחכה מסמך בתחנה. באתי לקחת אותו. במסמך לא היה כתוב כלום על יחסי חוץ או על איחוד האמירויות, רק שמפקד מחוז תל אביב לא מאשר 'מטעמים ביטחוניים'".

לדבריו, רק בטלפון נאמר לו במפורש שהבעיה היא פגיעה ביחסים עם איחוד האמירויות. על הנייר, נותר הניסוח הכללי של "שיקולים ביטחוניים".

בעזרת האגודה לזכויות האזרח הוגשה עתירה דחופה, ונקבע דיון ל-19 בנובמבר. "באולם ראיתי נציגים ממשרד החוץ, ממשרד ראש הממשלה, מפיקוד המשטרה במחוז תל אביב. לא הבנו למה הגיעו כל כך הרבה אנשים מהמדינה", הוא מספר. "עורך הדין שלנו הסביר שלפי החוק מותר לנו להפגין. הצד של המדינה טען שזה פוגע ביחסי החוץ".

בשלב מסוים, הוא מספר, ביקשו ממארגני ההפגנה לצאת מהאולם: "אמרו לנו לצאת. נשארו רק נציגי המדינה והשופטים. אנחנו לא יודעים מה אמרו שם. כשחזרנו, השופטים אמרו שלפי המידע שהועבר אליהם, הם לא יכולים לאשר את ההפגנה. הם שאלו אם נרצה להמשיך עד פסק דין תקדימי".

הם החליטו לוותר על פסק דין. "לא רצינו תקדים שבו כתוב רשמית ש'יחסי חוץ' הם סיבה לבטל הפגנה", מסביר סולימאן. במהלך הדיון הדגישו השופטים שאם תתקבל הכרעה כתובה שתצדיק איסור הפגנות בשם פגיעה ביחסי החוץ, היא תהפוך לכלי משפטי שניתן יהיה להשתמש בו גם בעתיד, לאו דווקא בהקשר הסודאני.

חלק מתנועה עולמית. הפגנה נגד רצח העם בדרפור בלונדון, מאי 2022 (צילום: אליסדר היקסון CC BY-SA 2.0)

בדיון הוזכר תקדים משנת 1986, כאשר פעילי ימין קיצוני בהובלת מאיר כהנא ביקשו להפגין מול שגרירות מצרים. ההשוואה הזו הדליקה נורה אדומה אצל עורכי הדין של האגודה לזכויות האזרח. אם המדינה תזכה היום ללגיטימציה מפורשת לדחות מחאה לא-אלימה בגלל "רגישות ביחסי החוץ", אותו כלל יוכל לשמש בעתיד נגד כל קבוצה מוחלשת – פליטים, מבקשי מקלט, וגם ישראלים שמבקשים למחות מול מדינה זרה הפועלת כאן.

מחאה עולמית ממנצ'סטר סיטי ועד הרצליה

המחאה שבוטלה בישראל היתה חלק מגל רחב יותר של הפגנות של הקהילה הסודאנית והפעילים שתומכים בה ברחבי העולם.

"בצרפת מפגינים כמעט כל שבת, בפריז, בליון, במרסיי", הוא מספר. "באנגליה, כל שבוע הקהילה הסודאנית עומדת מול האצטדיון של מנצ'סטר סיטי, כי אחד משליטי איחוד האמירויות הוא הבעלים של הקבוצה. בארצות הברית ובקנדה יש פעילות כל הזמן. איפה שהחוק מאפשר, אנשים מפגינים בלי הפסקה מול השגרירויות של איחוד האמירויות".

בישראל, הוא אומר, הם קיוו להיות חלק מאותו רצף עולמי של מחאה, אך גילו שבמדינת ישראל היחסים עם איחוד האמירויות עומדים מעל זכותם למחות.

"הקמנו גוף של מתנגדים למיליציה", הוא מסביר. "זו מסגרת שמנסה לאחד את הקהילה סביב התמיכה בצבא הסודאני נגד המיליציה, וסביב הדרישה לסודאן אחת מאוחדת, בלי מיליציות. רצינו שההפגנה פה תהיה חלק מהקול הזה. בסוף, מכל המדינות שציינתי, דווקא כאן סגרו לנו את הפה."

למרות האכזבה, סולימאן עדיין פונה לליבו של הציבור הישראלי. "אני מבקש ממדינת ישראל לשנות את ההחלטה ולאשר לנו את ההפגנה", הוא אומר. "אני לא חושב שזו החלטה נכונה".

הוא מדגיש במיוחד את הרקע ההיסטורי והטראומטי של החברה הישראלית: "מה שאנחנו עוברים היום, העם הזה עבר בשואה, ועבר שוב ב-7 באוקטובר. מבחינה הומנית, מבחינת הרגישות, אני חושב שדווקא ישראלים יכולים להבין אותנו יותר מכל עם אחר. אנחנו מבקשים רק דבר אחד, לאפשר לנו לעמוד כאן, במקום שבו מצאנו מקלט, ולהגיד בקול: יש רצח עם בסודאן, ואי אפשר להמשיך להתעלם ממנו".

"אני מקווה שהעולם יתעורר וידבר", מסכם סולימאן. "ואני מקווה שגם כאן, בישראל, יתנו לנו לפחות את הזכות הבסיסית לדבר על מה שקורה לעם שלנו".