newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לראות ולא לגעת: מבטים וכמיהה אל נהר הירדן

אנחנו שומעים עליו בסיפורים. אנחנו חוצים מעליו כגבול בינלאומי. אנחנו רואים את המים שלו משקים את עצי ההתנחלויות. אבל אף פלסטיני לא יכול להשתמש באדמה ליד נהר הירדן או ללכת לאורכו. ללכת את פלסטין, חלק שמיני

מאת:

"לחצות את נהר הירדן על סוסי, רק על זה אני חולם", כך אמר לי אבו חמד מהכפר עוג'ה שבבקעת הירדן, כשהוא משקיף בפיזור נפש מזרחה.

איננו מכירים את נהר הירדן, איננו יכולים להגיע אליו. אנחנו חוצים אותו אלפי פעמים במסעותינו בעולם ושולחים בו מבט חפוז ומפוחד כשאנו עוברים בגשר אלנבי בדרכנו לירדן, באוטובוסים סגורים. אנו רואים אותו רק דרך החלון, כגבול. אותה מילה המעבירה בנו חלחלה ופחד כשאנו משמיעים אותה, אותו אזור אסור שאיננו יכולים אפילו להגניב אליו מבט.

אנו שומעים על אותו נהר מאבותינו וסבינו וסופרינו, כיצד היו חוצים את הנהר ושוחים בנהר ומכבסים בנהר ומשקים את שדותיהם במימי הנהר ונסים אל הגבעות הקרובות כשהנהר גאה בחורף ועוברים את הנהר על סוסיהם, שהרי נהר זה אינו עמוק. אבו חמד סיפר לי על סבו החאג' שחאדה, שהיה דג במימי הנהר, ועל ה"דשה", האזור הנושק לאפיק הנהר, ואיך שהם היו שטים בסירות להשקיית שדותיהם.

אבו חמד מצביע לעבר נהר הירדן (בסאם אלמוהור)

אבו חמד מצביע לעבר נהר הירדן (בסאם אלמוהור)

רג'א שחאדה מספר לנו בספרו "שבר בזמן" על דודו נג'יב שנאבק בכיבוש האנגלי בשנות העשרים של המאה הקודמת:

נהר הירדן לא ציין גבול מדיני. ללא שהות יכל נג'יב לחצותו על גבי סוס ועד מהרה מצא עצמו בגדה המזרחית, במה שהוא היום הממלכה הירדנית ההאשמית.

נחל העוג'ה באביב (בסאם אלמוהור)

נחל העוג'ה באביב (בסאם אלמוהור)

זהו נהר תוסס המשנה את אפיקו, זורם במהירות שלא מאפשרת לסירות לשוט בו, והוא הנהר היחידי בהיסטוריה שאף עיר לא נבנתה עליו. מדוע? האין האדם יכול לרסן את שצף הנהר ולשים גבול להצפותיו ולהעביר את מסלולו בתוך עיר? הנהר לא היה גבול מדיני למעשה אלא משנת 1967, כשכבשה ישראל את מה שנשאר מפלסטין. ואילו להלכה ציירו את הגבול הבלתי-נסלח סייקס ופיקו בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשחבר העמים החליט לשים את פלסטין תחת המנדט הבריטי.

אף פלסטיני אינו יכול להשתמש באף טפח של אדמה הסמוכה לגבול המזרחי עם ירדן, שהרי כל הגבולות הם שטחים צבאיים (חוץ מעשרות אלפי הדונמים של אדמות פלסטיניות פוריות לאורך הנהר שממשלת ישראל אפשרה למתנחלים לעבד). בכלל אין אף חקלאי פלסטיני לאורך כל הגדה המערבית של נהר זה. ריבונו של עולם, איך קרה דבר כזה? ולמה? חוק נכסי נפקדים מעביר את הבעלות על אדמות הנפקדים אל המדינה, וצווים צבאיים הפכו את כל הגבולות לשטחים צבאיים. כך נמנע מכל פלסטיני שהוא לנצל את אדמתו, ואפילו לעבוד באותם שדות תחת הנהלתם של ישראלים.

> בקעת הירדן: "כל זה – ישראל. כל הפלסטינים פה – זה תקלה"

אתר הטבילה לעולים לרגל בירדן (בסאם אלמוהור)

אתר הטבילה לעולים לרגל בירדן (בסאם אלמוהור)

לא נותרו לנו אלא כמה יובלים עונתיים של הירדן כמו העוג'ה וקלט ופצאל, שזרימתם כה מועטה שאינם מרווים את הצמא והם מתייבשים בחלוף החורף. מי העוג'ה התייבשו ואיתם מטעי הבננות, ולחקלאים הפלסטינים לא נותרה ברירה אלא לעבוד בשדות הכובש באדמותיהם המופקעות.

נהר הירדן הצטמצם לאתר זעיר לעולי הרגל הנוצרים, שם הם טובלים תחת שמירה ישראלית כבדה, ושהדרך אליו עוברת דרך שדות מוקשים קטלניים.

> קול מוזר במדבר: מסע קטן בקאסר אל-יהוד בנהר הירדן

Auja Canal, Jordan Valley from bassam almohor on Vimeo.

כמה הייתי רוצה לחיות בתקופה אחרת מתקופה זו, להיות חופשי מהגבולות הארורים, ליהנות מהנקודה הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ, וללכת לכל אורך נהר הירדן ממוצאו בהר חרמון ועד ים המלח, לנטות אוהל על שפתו באחד מימי חודש מרץ וללכת בין מטעי הבננה ללא פחד.

אנחנו נצורים בין מאגרי מים, הנהר ממזרח והים ממערב, אך למרבה האירונה איננו יכולים לגשת לאף אחד מהם. המים הפכו לנו לקללה או לעונש שבו הכובש מעניש אותנו. אני מדמיין את עצמי כפי שאמר המשורר האנגלי קולרידג':

מים, מים מלוא העין,
הקורות הן מתעוותות,
מים, מים מלוא העין,
בלי טיפה אחת לשתות.

> דיר איסתיא: היסטוריה חקוקה באבן הסמטאות הישנות

נחל פצאל בקיץ (בסאם אלמוהור)

נחל פצאל בקיץ (בסאם אלמוהור)

תרגמה מערבית: שושנה לונדון-ספיר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf