newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רוצה להתחתן בסוריה? קודם כל תתאסלם

תחקיר על נישואים מעורבים בסוריה חושף הפרות קשות של זכויות אדם ושל זכויות הילד. התחקיר תיעד זוגות שחייהם הפכו לבלתי אפשריים בעקבות החוק שאינו מכיר בנישואים בין אישה מוסלמית לגבר לא מוסלמי, וחלקם נאלצו לעקור לשבדיה ולברזיל

מאת:

שני העיתונאים הסורים לוג'יין סלימאן ומוחמד אל־ואווי פירסמו תחקיר נרחב על נישואים מעורבים בסוריה. התחקיר, שפורסם באתר דרג' ב-16 בספטמבר השנה, חושף הפרות קשות של זכויות אדם ושל זכויות הילד, ומצביע על הבעיות שנוצרות כאשר המדינה אינה מכירה בנישואים בין אישה מוסלמית לגבר לא מוסלמי.

התחקיר עוקב אחר 15 אזרחים סורים שנשואים לבן/בת־זוג שאינם מוסלמים, ומתמודדים עם הקשיים שהחוק בסוריה מערים על נישואים כאלה. מרבית המרואיינים בתחקיר מתגוררים בדמשק, בחלב, בטרטוס ובאזורים הכפריים של חומס וטרטוס. בתחקיר תועדו זוגות שחייהם הפכו לבלתי אפשריים בעקבות החוק, והם נאלצו לעקור מסוריה לשבדיה ולברזיל.

חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

אם גבר נוצרי (או מכל דת אחרת שהיא לא האסלאם) רוצה להינשא לאישה מוסלמית, הוא יצטרך לבחור בין כמה אפשרויות קשות. הוא יכול להתאסלם, ואז במקרים רבים ייאלץ לוותר על המשפחה שלו (כי עוד לא מדובר בתופעה חברתית מקובלת לחלוטין), שעלולה לנדותו ולנשלו מהירושה, או שהכנסייה עלולה לנדות אותו. האפשרות השנייה היא שהוא לא יתאסלם, מה שיגרום לכך שהנישואים לא יוכרו בחוק, וכתוצאה מכך ייפגעו זכויות האישה והילדים.

אפשרות אחרת היא שאף אחד מבני הזוג לא ימיר את דתו, ובני הזוג יתחתנו בכנסייה. במקרה זה, בני הזוג לא יוכלו לרשום את נישואיהם במרשם האוכלוסין הסורי (הם ימשיכו להיות רשומים כרווקים), וכתוצאה מכך ילדיהם לא יוכרו בחוק, ולא יהיו זכאים למעמד חוקי בסוריה. פירוש הדבר פגיעה בזכאותם לחינוך, לבריאות, לקבלת דרכון, תעודת מזהה וכיוצא בזה.

סאמר, גבר נוצרי, התחתן עם אישה מוסלמית בכנסייה בברכתן של שתי המשפחות. כדי שבני הזוג יוכלו לרשום את נישואיהם במרשם האוכלוסין, היה על סאמר להתאסלם. אולם סאמר ואשתו לא היו מעוניינים בכך. הם רצו לרשום את ילדיהם כנוצרים כדי שיוכלו לקבל מספרים לאומיים (כלומר, כדי להיות רשומים במרשם האוכלוסין).

סאמר אומנם הצליח לפתור את הבעיה של הילדים, אך את הבעיה שלו ושל אשתו לא הצליח לפתור ושניהם המשיכו להיות רשומים כרווקים במרשם האוכלוסין. המשמעות היא שהאישה תהיה נטולת זכויות במקרה של גירושין כי לא תהיה לה זכות לקבל פיצויים או מזונות. נוסף על כך, כל אחד מבני הזוג יכול להינשא לאדם אחר (מהדת שלו), כי נישואיהם הראשונים אינם מתועדים במרשם האוכלוסין.

החוק הסורי רואה בילד שנולד לאימא מוסלמית ולאבא נוצרי ילד לא לגיטימי, שהוריו נשואים בנישואים לא לגיטימיים, כלומר ילד שנולד מחוץ לנישואין. כתוצאה מכך, אסור לרשום את השם של האב ו/או האם בתעודת הלידה שלו.

קבוצות של משפטנים ושל פעילים סורים מנסות לשנות את החוק הקיים ודורשות להחיל חוק לנישואים אזרחיים על אוכלוסיית הזוגות המעורבים, כדי להבטיח להם ולילדיהם את מלוא זכויות האדם. המשפטנים מזכירים את החילוניות של המדינה ואת החובה להפריד דת ממדינה.

פעילים אלה אף טוענים כי הכפייה על גברים נוצרים להתאסלם היא הפרה של הזכות החוקתית לחופש הדת. לטענתם, אי השוויון כאן זועק לשמיים כי נשים נוצריות יכולות להתחתן עם גברים מוסלמים ולקבל את מלוא ההכרה והזכויות שמעניק החוק, ואילו נשים מוסלמיות שנשואות לגברים נוצרים אינן מקבלות את מלוא הזכויות, כי נישואיהן לא יוכרו בחוק.

לאחר טקס הנישואין, שגם הוא אינו מקובל תמיד על החברה ועל המשפחה, נכנסים בני הזוג המעורבים למערבולת בירוקרטית כי אינם מצליחים לקבל מסמכים רשמיים כמו פנקס המשפחה, חוזה הנישואין ותמצית רישום עדכנית אשר מעידה על מצבם האישי.

הגישה לקבלת מסמכים אלה משתנה לפי הדת והמגדר של בני הזוג (אישה מוסלמית / גבר נוצרי, אישה נוצרייה / גבר מוסלמי), וברוב המקרים בני הזוג נשארים ללא מסמכים רשמיים כל עוד הגבר הלא מוסלמי אינו מתאסלם. כך גברים רבים נאלצים להתאסלם או להכריז על התאסלמותם מבלי שתהיה להם זיקה לאסלאם, אלא רק כדי שיוכלו להשיג את זכויותיהם הבסיסיות ואת זכויות ילדיהם.

עורכת הדין רהאדה עבדוש, המתמחה בזכויות נשים וילדים, אומרת שילדים שנולדים לאישה מוסלמית ולגבר נוצרי, זכויותיהם נפגעות כי הם נרשמים על שם אימם. החוק רואה בילד זה ילד לא לגיטימי (ממזר), והוא מקבל את הירושה של האם, אך מהאם עצמה נשללת הזכות לירושה כשהיא מתחתנת עם גבר מדת אחרת. כך בעצם לילדים אלה אין זכות לירושה.

עבדוש מוסיפה כי אישה מוסלמית יכולה לקבל את הירושה של בעלה המוסלמי, אך נשים נוצריות שנשואות לגברים מוסלמים אינן זכאיות לירושה של בעליהן, כי הירושה אינה עוברת למישהי מדת אחרת. אותו עיקרון תקף לגבי גברים נוצרים שנשואים לנשים מוסלמיות. השופט השרעי מחמוד מערואי טוען כי המציאות אחרת ממה שעבדוש מתארת, שכן אין בסוריה יישום של שום חוק המנוגד לחוקה.

התאסלמות מסיבות בירוקרטיות

מהא נולדה בסוריה בשנת 1988 לאם מוסלמית ולאב נוצרי, וכיום היא חיה בברזיל. היא מתארת את החוויה של לגדול בסוריה כחסרת מעמד: "תדמיינו שאתם נולדים בלי מסמכים, ומתים בלי מסמכים, כאילו אתם צל שאף אחד לא רואה. תדמיינו חיים שבהם אתם כאילו לא קיימים".

הוריה של מהא התחתנו בכנסייה בסוריה, ולאחר מכן ברחו ללבנון כי נישואיהם לא הוכרו בסוריה והמשפחות שלהם התנגדו לנישואין. למהא ולאחיה לא היו שום מסמכים רשמיים המוכיחים את לידתם או את קיומם, חוץ ממסמך מהמוח'תאר.

מהא הצליחה לגשת לבגרויות לאחר שמנהל בית הספר שלה דיבר עם שר החינוך, וזה נתן לה מסמך שאיפשר לה לגשת למבחנים. היא נרשמה ללימודי רפואה, אך לא התקבלה כי אין לה מספר תעודת זהות או שום מסמך רשמי המוכיח את זהותה. בסופו של דבר, היא נרשמה למקום היחיד שהסכים לקבל אותה, וסיימה תואר שני במינהל עסקים.

לאחר מכן, יצרה מהא קשר עם שגרירויות רבות בעולם, וחיפשה מדינה שתיתן לה מקלט. המדינה היחידה שהשיבה לה בחיוב הייתה ברזיל, שהכירה בה כמבקשת מקלט. מברזיל קיבלה תעודת פליט שאיפשרה לה ולאחיה לעבוד, לשלם מיסים ולחיות בה במשך חמש שנים. עד ליום זה, הוריה של מהא רשומים כרווקים בתעודות הסוריות שלהם.

כך, לא נשארת ברירה, ורבים מהגברים הלא-מוסלמים שנשואים לנשים מוסלמיות נאלצים בעל כורחם להתאסלם כדי להבטיח את זכויותיהם ואת זכויות ילדיהם.

גבר אחר שרואיין לכתבה אמר כי התאסלם בבית הדין השרעי, וכך הצליח לקבל תעודת נישואים שמכירה בנישואיו ולרשום את ילדו ולהעניק לו דרכון ומספר תעודת זהות. בני הזוג התחתנו לאחר מכן בכנסייה, והגבר ממשיך לחיות את חייו כנוצרי המאמין בנצרות. ההחלטה להכריז על התאסלמות הבעל נבעה אך ורק מסיבות בירוקרטיות, שבני הזוג בלבד היו מודעים להן.

דוגמה אחרת למכשולים הבירוקרטים היא של פרח, מוסלמית סורית שהתחתנה עם גבר נוצרי סורי לפני יותר מעשרים שנה. הם התחתנו בחתונה שרעית, שכללה מוהר מוקדם ומאוחר, אך נערכה מחוץ לבית הדין השרעי כי בני הזוג לא רצו שהבעל יתאסלם וייאלץ להמיר את דתו ולבחור לעצמו שם חדש.

לאחר שנולדה בתם, הם ניסו לרשום אותה, אך משרד הפנים הסורי הודיע להם שהשם של האב הוא זה שיופיע בתעודה ושהיא תירשם כנוצרייה מבלי שיופיעו בתעודתה פרטי אמה.

לאחר כמה שנים, בני הזוג רצו לעזוב לשבדיה, ופרח הצליחה להשיג מסמך שבו שני ההורים של הילדה רשומים, אך שניהם היו רשומים בו כרווקים. מאחר שלילדה לא היה מספר תעודת זהות, ההורים התקשו להשיג דרכון סורי לתינוקת שלהם. רק לאחר התערבות של המשרד לעניינים אזרחיים, שהבין את מצבה של המשפחה, קיבלה הילדה מספר תעודת זהות ודרכון, וכך התאפשר למשפחה לנסוע לשבדיה.

סוריה חתמה על האמנה לזכויות הילד של האו"ם בשנת 1993, אך היא אינה מיישמת את כל הסעיפים שלה. למשל, האמנה מחייבת לרשום תינוקות מיד לאחר לידתם, ומדגישה את זכותם לקבל אזרחות, ושההורים שלהם יהיו מתועדים כדי שלילדיהם תהיה הזכות להיות מטופלים בידי הוריהם לפי החוק.

המסגד האומיי בדמשק, ב-2008 (צילום: Bernard Gagnon, CC BY-SA 3.0)

המסגד האומיי בדמשק, ב-2008 (צילום: Bernard Gagnon, CC BY-SA 3.0)

מצד שני, השופט השרעי הראשי בדמשק מחמוד אל־מעראוי טוען שלסוריה ישנן כמה הסתייגויות מהאמנה כי כמה סעיפים בה מנוגדים לשריעה האסלאמית ומפירים את הסדר הכללי בסוריה.

נוסף על כך, החוקים בסוריה מנוגדים לסעיף 14 של האמנה לזכויות הילד, שמחייבת את המדינות החתומות לכבד את זכותו של הילד לחופש המחשבה ולחופש האמונה והדת. החוקים בסוריה מפירים גם את זכות הבחירה והשוויון של נשים.

עורכי דין ופעילים לזכויות האזרח בסוריה אומרים שאי אפשר לשנות חוקים אלה מבלי לשנות את החוקה, שמפלה בין האזרחים על רקע מגדר ודת. הם קוראים להפרדת הדת מהמדינה, שצריכה להיות חילונית כדי לפתור בעיות אלה.

כל עוד המצב יישאר על כנו בסוריה, ילדים לנישואים כאלה תמיד יסבלו מבעיות בירוקרטיות הקשורות למעמדם האזרחי ולזכויותיהם הבסיסיות.

פעילים בעניין כבר הציעו מודל שמבטיח את זכויות הילדים. מדובר בנישואין שאפשר יהיה לערוך ולתעד בבתי משפט אזרחיים. המודל מבוסס על עיקרון של ביטול האפליה בין אזרחים על רקע דתם (גם על רקע גזע, אתניות ומגדר).

לפי המודל, החוזה ייעשה בהסכמה מלאה של שני בני הזוג ובנוכחות עדים. המודל עוד לא נדון בהיבטיו הרשמיים וטרם עבר לדיון בפרלמנט. כל עוד הוא לא יידון והמצב החוקי לא ישתנה, ילדים שנולדו מנישואים מעורבים ימשיכו לסבול, לא יקבלו את מלוא זכויותיהם ויהיו נתונים לחסדיהם ולטוב ליבם של פקידים ושל מנהלים במשרדים השונים.

דימה דראושה כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf