עם או בלי בחירות, השינוי בלבנון רק מתרחק

על פי התכנון, במרץ הקרוב ייערכו בחירות פרלמנטריות בלבנון, מדינה שקיפאון פוליטי הפך כבר לשמה השני. המחאות ברחבי לבנון, שהחלו ב-2019 והתגברו בעקבות הפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט 2020, הציתו תקוות לשינוי אמיתי בתצורת השלטון במדינה, אולם תקוות אלו הולכות ונמוגות בשעה שלבנון צועדת אל פי התהום בעיניים פקוחות לרווחה.

במאמר באתר אל־ערבי אל-ג'דיד כותבת דלאל אל-ביזרי, סוציולוגית ופובליציסטית לבנונית, על חוסר המשמעות של הבחירות, על האבסורד שבהשארת המצב הפוליטי על כנו, ועל המאמצים שעושים הגורמים השונים במדינה כדי להיאחז בשלטון.

הבעיה הגדולה של לבנון, לדעתה של אל-ביזרי, היא היותה "דמוקרטיה קונצנזואלית" – כלומר כזו שדורשת הסכמה נרחבת בין הפלגים והעדות השונות במדינה כדי לנהל את ענייניה ולקדם מהלכים פוליטיים. בלבנון, אם כן, אין משמעות רבה למספר הקולות שמקבלת כל מפלגה בבחירות, כי ממילא קיים סיכוי קטן מאוד שהשלטון יתקיים בלעדיה.

לפעמים מתרצים זאת במצבי חירום שבהם המדינה נמצאת (מלחמה, משבר כלכלי וכן הלאה) או ב"אחדות לאומית" מדומיינת, ולפעמים טוענים שהיעדרה של מפלגה מסוימת מהשלטון יגרום למשבר אמון או אף למלחמת אזרחים, בזמן שהפוליטיקאים הם אלה שמלבים את להבותיה העתידיות.

כך, לאחר מסעות בחירות מתוקשרים ואינסופיים ולאחר ספירת הקולות הרשמית, מתיישבים כל הגורמים הפוליטיים – "מנצחים" ו"מפסידים" כאחד – סביב השולחן ומחלקים ביניהם את משאבי המדינה, משל היתה פרה חולבת; וככל שעטיניה של הפרה מצטמקים, כך מחריף המאבק עליהם, ועולים שוב האיומים בין הפלגים השונים על השלטון במדינה.

כל זאת מבלי להתייחס לעובדה שחזבאללה – שיחסיו עם איראן יש בהם משום דוגמה מובהקת ביותר להתערבות גורמים זרים בלבנון – הכריז שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם הוא או בני בריתו "יפסידו" בהן. נראה שהוא שואב השראה ממעשיהם של בני בריתו העיראקים, שנחלו מפלה בבחירות במדינתם.

מעבר לכך, הארגון הצליח לכפות על שאר הגורמים בלבנון התחייבות להעניק לו או לבני בריתו שליטה על שליש מכל המשרדים הממשלתיים, מה שמאפשר לו לשבש את פעילות הממשלה, ולפעמים אף להשבית אותה לחלוטין, אם קורה בה משהו שאינו לרוחו.

דוגמה זו היא רק קמצוץ מההרגל של חזבאללה לאיים על שותפיו לשלטון כדי להשיג את מטרותיו, מסבירה אל-ביזרי. דוגמה נוספת התרחשה ב-7 במאי 2008, כשחזבאללה ואמל פתחו במהומות דמים בביירות סביב החלטה ממשלתית לפרק רשת תקשורת סודית שפרש חיזבאללה בנמל התעופה בעיר. העובדה שעשרות נהרגו ושראשי המדינה כינו זאת "ניסיון להפיכה צבאית" לא הפריעה לראשי חזבאללה – ובהם נסראללה עצמו – להכביר בסופרלטיבים על ההישגים הפוליטיים שקטפו בעקבות אירועי אותו יום.

לפי אל-ביזרי, התרבות הפוליטית הזו מונצחת באמצעות חוק הבחירות הלבנוני, שיורד לפרטי פרטים בכל הנוגע לחלוקה העדתית של המועמדים, ולפיכך גם של הבוחרים. החוק מוביל לידי דיכוי הזהות הלאומית של הבוחרים ולהאדרת הזהות העדתית על פניה, ומכאן לניסיון לנצל את המדינה לטובת העדה.

משמעות הדבר היא שכל מערכת בחירות מגבירה את הקיטוב העדתי, וטומנת בחובה הבטחות נרחבות לשוחד בחירות, מה שיוצר פרלמנט שאינו בהכרח מעוניין בטובת המדינה ובקידומה.

רוחות השינוי בחזית זו נשבו מכיוון המחאות הנרחבות שפרצו בלבנון ב-2019, בדרישה לשינוי שורשי במדינה ובמערכת הפוליטית, ולפרקים נראה היה שיעלה בידן להצליח בכך. אולם המחאות איבדו מומנטום, והמפגינים אינם מצליחים להציב חלופה פוליטית אמיתית למצב הקיים.

לדברי אל-ביזרי, מעבר לקרבות האגו בין נציגי המחאה, שמונעים מהם לבחור מי ייצג אותה, הבעיה העיקרית שלהם היא שאין להם מטרות מוצהרות מעבר ל"שינוי בבחירות", ואין מחשבה לעבר העתיד שלאחריהן. אולם אפילו בראייה צרה זו, אל-ביזרי מאמינה שהם נכשלים: "הם אינם מנהלים מסע בחירות ואינם מכינים תוכניות, נציגים, סיסמאות או אירועים, כאילו הם אינם מוכנים", היא כותבת, "כאילו הם מאמינים שהבחירות לא יתקיימו, אף על פי שאין חלופה באופק".

ואמנם, אל-ביזרי מודה שייתכן שכך יקרה (או יותר נכון, לא יקרה) – ייתכן שהבחירות אכן לא יתקיימו. במדינה כמו לבנון לא חסרים תירוצים לכך: חוסר הסכמה בין המפלגות השונות על "האסטרטגיה" במערכת הבחירות, חוסר שביעות רצון של גורם כלשהו מתוצאות ההצבעה הצפויות, העובדה שארה"ב ואיראן לא הגיעו להסכם גרעין חדש או התואנה שמלחמה עם ישראל עודנה עומדת בפתח – הכל אפשרי.

נוסף על כך, המפלגות הפוליטיות בלבנון רואות בבחירות איום מזווית אחרת, הפעם מחוץ למדינה: כ-250 אלף לבנונים שחיים בתפוצות נרשמו להצבעה בבחירות, ולרובם אין חיבה יתרה לאנשים המחזיקים כרגע בשלטון, בלשון המעטה.

רוב הגולים הם נוצרים, ובבחירות האחרונות כל קול מחו"ל נספר במסגרת מחוז המקור של אותו מצביע. דבר זה גורם לג'ובראן באסיל – נוצרי מארוני, ראש מפלגת "הזרם הלאומי החופשי" ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם השחיתות הפוליטית במדינה – לחשוש ממפלה בבחירות.

לפי אל-ביזרי, האינטרס של באסיל הוא להגביל את השפעת הגולים על הבחירות, לצד הרצון של חזבאללה להדיח את השופט שמונה לחקירת הפיצוץ בנמל ביירות ושעלול להטיל את האחריות על הארגון השיעי, עלולים להוביל לעסקה.

במסגרת עסקה כזאת, באסיל ידיח את השופט, ובתמורה חזבאללה יאפשרו לו לשנות את שיטת ההצבעה כך שקולות הגולים לא ישפיעו על כלל המושבים בפרלמנט אלא רק על שישה מושבים מתוכם, כשכל אחד מהם מייצג יבשת שלמה שממנה הגיעו הקולות. אם עסקה כזו בין חזבאללה לג'ובראן באסיל אכן תצא לפועל, מזהירה אל-ביזרי, באופן מעשי יהיה בכך משום מניעת זכות ההצבעה מהגולים.

אל-ביזרי מנמיכה ציפיות, ומכריזה שהבחירות לא יובילו לשינוי, ושסביר שהפוליטיקאים החדשים שייכנסו בזכותן לפרלמנט ימהרו להצטרף למנגנון השחיתות המסואב שנקרא השלטון הלבנוני. דבריה אינם משאירים יותר מדי מרחב לאופטימיות בכל הנוגע לבחירות, שאולי בכלל לא יתקיימו.

אמיר קליין כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית