newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נשים חסרות בית בתל אביב נותרות ללא מענה

בשבוע שעבר התקיים בעיריית תל אביב-יפו דיון ביוזמת האגודה לזכויות האזרח בנושא דרי הרחוב בעיר. הנוכחים הציגו נתונים קשים, תוכניות יפות של העירייה, אך בפועל בעיקר פעילות של עמותות שמצליחה לסייע למעטים. טניה, מחוסרת דיור שהשתתפה בדיון, הצביעה על הקשיים המיוחדים של נשים שחיות ברחוב

מאת:

בתחזית מזג האוויר הבטיחו שיהיה קר בימים הקרובים. מיד סגרתי את כל החלונות, הדלקתי מפזר חום וגרבתי שני זוגות גרביים. הקור לא יתפוס אותי לא מוכנה. בבוקר שלמחרת עברתי ליד התחנה המרכזית בתל אביב, וראיתי הומלס שוכב על המדרכה עטוף בבגדיו. ליבי נחמץ שלחתי הודעה לחבר לשאול אם הוא יודע מה התקנות של עיריית תל אביב-יפו לגבי הומלסים בחורף, אולי יש מקלטים. הוא ענה שאינו יודע.

אחרי יומיים החבר שלח לי הודעה שלמחרת, ביום שלישי 11 בפברואר, מתקיים דיון בעירייה בעניין מחוסרי הדיור, ואולי ארצה להתלוות לשולה קשת, פעילה מזרחית פמיניסטית וחברת האופוזיציה במועצת העיר. אמנם לא הכרתי את שולה קודם לכן אבל עניתי שאשמח. "גם שולה תשמח", הוא אמר.

קשת לא נראתה שמחה כשהגעתי. היא היתה עסוקה בטלפונים והודעות כדי להזמין אנשים להפגנה נגד הכוונה להרוס את גינת לוינסקי ולהקים בית ספר במקומה. במקביל, היא דאגה לתרומות למישהי שהולכים לפנות אותה מביתה. אחרי כמה דקות היא התקשרה למישהי ושאלה: "איפה את?" "10 דקות", ענתה לה האישה. "בסדר, אבל אני לא רוצה לאחר!"

אחרי כמה דקות הגיעה טניה, בחורה בעלת שיער ארוך ושחור. היא וקשת דיברו במונית על משמרות בחנות של בית אחותי, והנחתי שהיא מתנדבת או עובדת במקום. אך כשדיברנו בזמן שקשת חיפשה איזו בחורה מהעירייה, היא אמרה שהיא דיירת רחוב, שמתגוררת כרגע בדירת יחיד בלוינסקי, אבל חוששת ממחר – בעל הבית רוצה להביא לה הוצאה לפועל, והיא לא בטוחה לאן להמשיך. לדבריה, היא חושבת ללכת לסלעית, אבל שם זה רק לנשים בזנות. תוך כדי היא סיכמה עם עצמה שזה מה שתעשה.

מחוסר דיור בטיילת בתל אביב (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

מחוסר דיור בטיילת בתל אביב (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

הבחורה שקשת חיכתה לה הגיעה, והמשכנו לקומה ה-12 של בניין העירייה. במעלית סוף סוף אזרתי אומץ לשאול לאיזו ועדה אנחנו הולכות. קשת הסבירה שזו ועדה ביוזמתו של עו"ד גיל גן מור מהאגודה לזכויות האזרח, ושהולכים לדבר בה על דיירי הרחוב ועל האלימות שהם סופגים מצד פקחים של העירייה. למשל, בתחילת ינואר תועד תועד פקח שנתן אגרוף לאחד מדיירי הרחוב. אבל קשת ממהרת להוסיף שהוא הושעה מתפקידו. טניה הינהנה בהסכמה, והוסיפה שהם מציקים לדיירי הרחוב וזורקים להם את הדברים לפח כדי לפנותם.

המעלית הגיעה ליעדה ונכנסנו לחדר ישיבות גדול. שתי נשים שהיו אתנו במעלית התגלו כעובדות בעל"ם (עמותה לנוער במצבי סיכון). אנשים לחצו ידיים. התיישבתי ליד טניה, היחידה שהכרתי בחדר חוץ מקשת, שהלכה לשבת ליד חברת סיעתה מוריה שלומות, שכינסה את הוועדה ביחד אתה.

בזמן שחיכינו התחלתי לשאול את טניה שאלות – מאיפה היא במקור? "מהגליל העליון", היא ענתה. לדבריה, היא בתל אביב כבר 20 שנה, ואינה יכולה לחזור למשפחתה כי "אני הכבשה השחורה". שאלתי אותה אם היא מכירה מישהו מיושבי הוועדה. היא זיהתה מישהו מעמותת לשובע, שמספקת "חינוך, מזון ומחסה" לנזקקים, לפי אתר העמותה. ואז נפתח הדיון.

בהתחלה הנוכחים הציגו את עצמם. פרט לנציגות על"ם שפגשנו, ישבו שם בין השאר גם נציגות ממרצ, ד"ר שמוליק שיינטוך מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר ומבקר העיריה.

בהמשך הצטרפו כמה אנשים מהעירייה, ובהם סגנית ראש העירייה הממונה על תחום הרווחה והשירותים החברתיים, חן אריאלי; סגן ראש העירייה הממונה על תחום הבינוי והתשתית אסף הראל; וחברת המועצה שלי דביר. כשרשות הדיבור הגיעה אלינו, טניה הציגה את עצמה כדיירת רחוב שבאה לוועדה "במטרה להילחם", ואני הצגתי את עצמה כ"רז, תושבת דרום העיר".

שיטור הוא התעמרות מזיקה

שלומות המשיכה ואמרה כי הרבה מנציגי העמותות ופקידי העירייה שהוזמנו אישרו הגעה אך לא הגיעו, ולכן סדר היום שונה מהמתוכנן. ככל הנראה רבים מהם לא חשו מחויבים להגיע מכיוון שלוועדת זכויות האזרח בעירייה אין סמכות סטטוטורית או כוח בענייני רווחה.

שלומות נעמדה ופתחה את הדיון: "עיריית תל אביב-יפו על אגפיה השונים פועלת בדרום העיר בשבועות האחרונים ל'ניקוי', 'טיפול' או 'פינוי' של מכורים ומחוסרי בית שנמצאים ברובם בשכונות הדרום. כולנו מכירים את מחאת התושבים של דרום העיר, שבאופן מוצדק רוצים לחיות בשכונה שלווה בלי פחד או אלימות. אך יחד עם זאת, אנחנו צריכים כל הזמן לשאול את עצמנו האם הרשות שקלה את כל השיקולים והשתמשה בכל הכלים, ואם נפגעות זכויות אדם תוך כדי. לצורך זה התכנסנו כאן היום".

זכות הדיבור עברה לעו"ד גן מור, שאמר: "המטרה של הדיון היא לבחון את הצעדים הנכונים, שמצד אחד הולמים את ההגנה על זכויות האדם של מחוסרי הדיור, ומצד שני חושבים על האינטרסים של התושבים. העירייה עושה דברים מאוד יפים, אבל אנחנו פה כדי לתקן את מה שדורש תיקון".

לדבריו, "אין ספק שבאזורים מסוימים בדרום העיר, בעיקר בנווה שאנן, פלורנטין והתחנה המרכזית, יש ריכוז גבוה של דיירי רחוב ומכורים שמהווים מטרד לתושבים. מצד שני, כמעט כל זכות אדם נפגעת מעצם המגורים ברחוב, החל מהזכות לחיים ולביטחון ועד לזכות לדיור".

ריאה ירוקה אחרונה בנווה שאנן. גינת לוינסקי (אקטיבסטילס)

"ריכוז גבוה של דיירי רחוב ומכורים". גינת לוינסקי (אקטיבסטילס)

גן מור אמר כי עמדת האגודה לזכויות האזרח היא ששיטור נגד דיירי רחוב הוא התעמרות מזיקה בהם, וגם לא מספקת מענה אמיתי לתושבים. "דייר הרחוב נעלם זמנית ואז חוזר, או עובר לרחוב אחר", אמר. לדבריו, בעקבות המחאה החברתית הפקחים הגבירו את הפיקוח ואת הסילוק מאזורים יותר עשירים לאזורים פחות עשירים, אף שבנוהל אסור לפקח "להציע" לדייר רחוב לעזוב ו/או לקחת לו את הרכוש. עוד אמר גן מור כי קשה לאכוף את הנהלים במקרים האלה, משום שמדובר באוכלוסייה שלא מתלוננת.

גן מור הציג נתונים: 80 תיקים לעובד סוציאלי אחד, במקום 25 לפי התקן; מחסור בעובדים סוציאליים; 62% מדרי הרחוב לא ממצים את זכותם להבטחת הכנסה בסך 1,531 שקל בחודש; אין להם סיוע בשכר דירה או סיוע במציאת דירה מול בעלי הדירות (שאינם אוהבים להשכיר דירה למי שנראה כדייר רחוב, ומבקשים מהם פיקדונות וערבויות גדולות מכפי יכולתם); בעיר יש רק 120 מקומות במקלטים.

בנקודה הזאת התפרצה לדבריו אריאלי, ואמרה שהנתונים אינם נכונים והעירייה עושה דברים נהדרים למען מחוסרי הדיור, אך מצב הבחירות התמידיות ברמה הארצית תוקע תקציבים ואין עם מה לעבוד. גן מור שואל אילו נתונים אינם נכונים, אך בינתיים אנחנו לא מקבלים תשובות. שלומות מתערבת, ומבטיחה לאריאלי שתקבל את זכות הדיבור בהמשך.

עכשיו תורה של קשת. היא אומרת שחשוב לדבר על הדברים שלא נעשו, ושלא התכנסנו רק כדי לשבח את העירייה. "בתור ילידת השכונה, הפכו את נווה שאנן לחצר האחורית של תל אביב. היחידה לדיירי הרחוב עושה את עבודתה נאמנה, כולל יחידת סל"ע, אבל יש גם עדויות אחרות של התנהגות ברוטלית ולא מכבדת. פקחי העירייה בעצם אמרו לנו שהמדיניות היא להגלות את מחוסרי הדיור לדרום העיר. אפשר לתת משאבים לדיירי הרחוב במקום להשקיע בכל מיני אירועי ראווה. מה שקורה בשטח אינו מספיק".

"אני רצה כדי לעצור את הג׳נטריפיקציה". שולה קשת מועמדת ברשימת "אנחנו העיר" למועצת תל אביב יפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שולה קשת, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שלומות נותנת לאריאלי את זכות הדיבור, כמובטח. אריאלי אומרת שגם היא צמחה מהשטח, והיא עדיין מסיירת בעצמה לפנות בוקר ברחובות כדי לבדוק מה המצב. לדבריה, מספר דיירי הרחוב גדל והולך עקב הגידול במכירות סמי הפיצוציות הזולים, החוקיים והזמינים והיעדר החקיקה בעניינם. לדבריה, המחסור בעובדים סוציאליים הוא באחריות משרד הרווחה.

אריאלי אומרת עוד כי הם נמצאים בעיצומה של כתיבת תוכנית אסטרטגית של "דיור תחילה" (housing first), לאחר למידה של תוכניות בארה"ב, אך היא אינה יכולה להרחיב עוד כרגע. "זה נושא בוער על שולחננו. דרות רחוב היא כמו מחלה כרונית".

ד"ר שיינטוך מוסיף קצת נתונים. לדבריו, בתל אביב-יפו יש את אוכלוסיית דרי הרחוב הגדולה בישראל, לפי משרד הרווחה, אך לפי הנתונים עדיין מדובר במספר משמעותית נמוך מהמקובל ברוב מדינות ה-OECD. בישראל חיים, לפי הנתונים האלה, 1,900 דרי רחוב. קשת אומרת שהיא ראתה דו"ח שיש יותר מ-1,000 דרי רחוב רק בנווה שאנן.

שיינטוך אומר כי תוכנית "דיור תחילה" זולה יותר משאר האפשרויות, שכוללות אישפוז פסיכיאטרי, כלא, מקלט זמני ועוד, ויש לה 85% הצלחה. התוכנית בעצם מציעה לדרי הרחוב דירות יחיד בכל רחבי הארץ ותמיכה של 24/7 על ידי צוות מקצועי. מישהי שואלת לכמה זמן ניתנת התמיכה הזאת, ושיינטוך עונה שלכל החיים. הוא מוסיף שבישראל התוכנית הארוכה ביותר כיום היא שנה.

"קודם לדאוג לנשים"

טניה מקבלת את רשות הדיבור, ומספרת שהיא בת 40 מיישוב בצפון הארץ, וסובלת מפוסט טראומה בעקבות התעללות מינית בילדות ומהפרעות אכילה. היא רוצה לדבר בעיקר על נשים מחוסרות דיור שנותרות ללא מענה. לדבריה, יש "גגון" אחד בתל אביב לנשים, שכולל 20 מיטות, והיא סולקה ממנו כי עבדה בלילות, ושם מותר לחזור עד עשר בלילה. היא מספרת שגם לא נתנו לה להיכנס למחלקה הפסיכיאטרית להפרעות אכילה כי היתה דיירת רחוב וזה נגד התקנות שם.

לדבריה, אישה ברחוב אינה גבר ברחוב, וצריך לדאוג לנשים קודם, כי הכי נורא לאישה זה לישון אצל גבר כשאין לה איפה לישון, או לומר שהיא זונה כדי לקבל מקום בסלעית. ככל שדיברה יותר, כך התמלאו עיניה דמעות והרווחים בין המשפטים גדלו והלכו. היא סיימה את הדברים בתודות לקשת שהביאה אותה לדיון. השתררה שתיקה בחדר, ושלומות הודתה לה על דבריה.

הדוברים הבאים היו מארגון לשובע. מנהלת גגונים שעובדת בארגון כמה חודשים בשם ליטל אמרה כי יש 3 גגונים ו-6 דירות מעבר בעיר: גגון אחד לנשים "נקיות" מאלכוהול, סמים וזנות, שם הן יכולות להישאר עד 9 חודשים אם הן עומדות בנהלים; גגון אחד לגברים "נקיים" שם הם יכולים להישאר עד 6 חודשים; וגגון אחד לגברים "משתמשים רגילים", שפרק הזמן שם משתנה. מעבר לזה התחילו בחודש האחרון להפעיל מקלט שבו מקבלים את כולם.

ליטל אמרה כי נכון שאין מקום בעיר שמקבל נשים "לא נקיות" ואין מקום שנגיש לנכים או לסיעודיים. במהלך היום הגגון סגור, ולפעמים אכן יש התנגשויות בין מקומות העבודה או תנאי השיקום של הדיירים.

מנכ"ל העמותה החדש, שנכנס לתפקידו לפני שלושה חודשים, היה בעבר מפקד בצה"ל של יחידת חיילים שנמצאו בשוליים. הוא אמר שתל אביב היא חלוצה בעזרה לדיירי הרחוב שמגיעים מכל הארץ. הוא גם אומר שלדיירי הרחוב יש כל מיני מאפיינים אישיותיים שהפכו אותם לכאלה, ויש גם אנשים שלא רוצים שיגידו להם איפה להיות ומה לעשות.

לדעתו, לשובע היא נכס עירוני והוא מפחד שיהרסו אותו בגלל ענייני הנדל"ן. הוא הוסיף כי הוא חושב שהחברה הישראלית צריכה להפסיק להאשים את השלטון המרכזי ולהתגייס למען המוחלשים. ואז הוא הודה לעירייה על תקצוב של 20% מהעמותה, ורק אז הבנתי שזו בעצם עמותה שפועלת על כספי תרומות פרטיות.

הבא לדבר היה בחור מעמותה שלא קלטתי את שמה, אך היא פרטית לגמרי ומטפלת באוכלוסייה של גברים בני 18-28, ומספקת שיכון בלבד ולא טיפול. לדבריו, מרגישים שעיריית תל אביב עושה עבודה מעולה. הוא נותן דוגמה ממקום בארה"ב שבו ביקר שם גורמים לעמותות לעבוד טוב יותר באמצעות יצירת תחרות ביניהן מי מטפלת הכי טוב בדיירי הרחוב. "תראו אותי, יושב פה רוסי שהקים מסגרת ל-124 דיירי רחוב", הוא מסכם.

מיכל מעל"ם סיפרה בהמשך שהעמותה עובדת מאז 2002 ונותנת מענה לצעירים מחוסרי דיור. היא הצטערה, בעקבות דבריה של טניה, שאין להם מקומות גם לנשים, והוסיפה שיש הרבה דיירות רחוב סמויות שלא סופרים אותן. לדבריה, הרעיון של "דיור תִחילה" הסתובב אצלם הרבה זמן, אבל הם לא הצליחו למצוא משקיעים.

בשלב הזה כבר איבדתי ריכוז, והנתונים המעטים שנזרקו לחלל החדר לא נשמעו מבטיחים. נראה כי לעירייה אין שום מרכז משל עצמה, ובעמותות כולן יש מעט מאוד מיטות לנשים מחוסרות דיור, הרבה פחות מאשר לגברים. למרבה האירוניה, חלונות חדר הישיבות השקיפו צפונה על מגדלים גבוהים ומנופי בנייה. השקיעה כבר כמעט הסתיימה, וכמעט הגיע הזמן לסיים.

לפני הסיום, מסרה נציגת משרד העבודה שהיא מאוד מעריכה את היחידה לדיירי הרחוב של העירייה. "הם דוגמה ומופת", אמרה. היא גם תיקנה מושגים: חסרי הבית הם עסק של משרד השיכון. דיירי הרחוב הם עסק של משרד הרווחה והם רק פלח מתוך "חסרי הבית". שיינטוך התנגד לאבחנות שלה: "ככה מתפספסים אנשים".

מבקשי מקלט ששוחררו מהכלא ישנים בגינת לוינסקי בדרום תל אביב, כשברקע זיקוקים שנורו בחצות לציון השנה האזרחית החדשה, 2012 (צילום: אורן זיו)

מבקשי מקלט ששוחררו מהכלא ישנים בגינת לוינסקי בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

בנוסף, הוזכרו גם בתים ללהט"ב. יש שני בתים ללהט"ב צעירים, אבל אף אחד למבוגרים. מישהו מיושבי השולחן אמר משהו לגבי מצבם של הטרנסג'נדרים. מישהי אחרת הוסיפה שדיברנו רק על אזרחים, אבל לא הזכרנו אפילו פליטים ומבקשי מקלט. אריאלי המשיכה לדבר על מדיניות ממשלתית בעייתית ועל בעיית הסמים. מיכל מעל"ם ניסתה להחזיר את הדיון לנושא המרכזי: "הבעיה של מחוסרי הבית היא שאין להם בית", ומוריה שלומות סיכמה: "זמננו נגמר אבל אני מאוד מקווה שיהיה לזה המשך".

הנוכחים התחילו לקום ממקומם והבחור שלידי ניגש לטניה, התנצל ואמר שלמרות שהוא גבר יש לו מספר טלפון להציע לה מגורים לחודש. טניה לקחה את המספר והלכה לחפש את העו"ד של האגודה.

כשירדנו למטה, שאלתי את טניה ואת שולה קשת אם הן חושבות שהוועדה יכולה לשנות את המצב. קשת אמרה שהיא מקווה שכן, שלשם זה התכנסנו ושזו התחלה טובה מאוד. טניה אמרה שהיא מקווה מאוד שכן, ושהיא נתנה את הטלפון שלה לעו"ד מהאגודה. שאלתי אותה איך היא מרגישה. "איך אני מרגישה?" היא הסתכלה עלי בתמיהה, "קר לי, זה איך שאני מרגישה".

רז בד"ו היא תושבת דרום תל אביב-יפו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf