newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בעזה נמלטים לבתי ספר וגם שם לא מרגישים בטוחים מפני המוות

ביקור באחד מבתי הספר של אונר"א המשמש כמקלט מאולתר מאימת ההפגזות מעלה תמונה שוברת לב: עשרות משפחות מצטופפות בכיתות קטנות, ללא הצרכים הבסיסיים ביותר. "זה יותר מדי עבורנו. אנחנו רוצים לחיות"

מאת:

ביקרתי השבוע בבית ספר בעזה שהפך למחנה פליטים.

המולת אדם, לכלוך בכל מקום, אין טיפת פרטיות, המוני משפחות ישנות אחת על השינה בכיתות לימוד קטנות. ילד בבית ספר של אונר"א בעזה, אליו נמלט עם משפחתו (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

המולת אדם, לכלוך בכל מקום, אין טיפת פרטיות, המוני משפחות ישנות אחת על השינה בכיתות לימוד קטנות. ילד בבית ספר של אונר"א בעזה, אליו נמלט עם משפחתו (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

לא רציתי לבקר בבתי הספר האלו, שמלאים כעת בסיפורים עצובים. אני לא צריך עוד מהם עכשיו. אבל השתכנעתי כשבן דוד שלי, בחור בשם רדא, התקשר אלי בבוקר.

רדא עובד כפועל בניין בעזה, ויש לו שלושה ילדים. אבל כבר יותר מ-3 שנים שהוא לא מוצא עבודה והמשפחה שלו בקושי שורדת.

בדרך כלל, כשרדא מתקשר אלי, הוא לוחץ קודם-כל על מקש הסולמית. זה מטיל את עלות השיחה על מי שעונה, ולא על מי שמתקשר. כלומר זה מודיע לי שאם אענה לשיחה של רדא, אשא בעלויות בעצמי. אבל הפעם רדא התקשר רגיל, בלי סולמית. זה הפתיע אותי. כשעניתי לו, אמרתי בצחוק: "מה קרה? מה הסיפור?"

רדא עדכן אותי שחברת התקשורת הפלסטינית ג'וואל העניקה במתנה לכל תושב בעזה מאה דקות שיחה חינם במהלך המלחמה. "ואני מתגעגע אלייך, כן?", הוא הוסיף, "אני נמצא פה בבית ספר, עם המשפחה, רחוקים מהבית, משעמם. אולי תבוא קצת?"

אלפי תושבים בעזה, כמו רדא, נמלטו בימים האחרונים אל בתי ספר של אונר"א – סוכנות הפליטים של האו"ם, שאחראית לרווחה ולחינוך של 70% מתושבי עזה, שהם פליטים מאז 1948.

בשבוע החולף הוחרבו עשרות בתים ומשפחות שלמות נקברו בחיים בזמן שישנו בפנים. מעל ל-50 ילדים נהרגו כך, ומי שמפחד מגורל זהה – בורח אל בתי הספר. שם יהיה בטוח יותר, אנשים מאמינים. אבל המשפחה שלי נשארת בבית. אנחנו לא רוצים ללכת לבית ספר. קודם כל, כי ב-2014 הצבא הישראלי הפציץ כמה בתי ספר של אונר"א, ואי-אפשר לדעת אם זה יקרה הפעם, אבל בעיקר, כי תנאי החיים שם מזעזעים: המולת אדם, לכלוך בכל מקום, אין טיפת פרטיות, המוני משפחות ישנות, אחת על השינה, בכיתות לימוד קטנות.

משפחה בעזה בחיפוש אחר מקלט (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

אבל רדא שכנע אותי לבקר אותו, אז יצאתי לרחוב, וחיכיתי. עשרים דקות חלפו עד שעברה מונית שהסכימה לקחת אותי, הרחובות בימינו ריקים ממכוניות.

זה לא היה פשוט להגיע. הנהג שלי נסע בכל מני דרכים עוקפות. הכבישים הרוסים, מלאים בתהומות של פגזים ומבנים שלמים שקרסו וחסמו דרכים, אבל בסוף הצלחנו, והנהג הוריד אותי בבית הספר אל-נור, שבמערב העיר עזה.

“יש דיבור על הפסקת אש?"

"הגעתי", אמרתי לרדא בטלפון, "אני פה בשער. תבוא לפגוש אותי?" לא ידעתי באיזו כיתה רדא והמשפחה שלו גרים עכשיו. "תסתכל למעלה", רדא ענה, וראיתי אותו עומד בחלון של אחת מהכיתות, מסמן לי עם היד שאעלה אליו במדרגות.

גרם המדרגות היה מלא בזבל, וראיתי שבכיתות רבות חלונות התנפצו וזכוכיות נותרו על הרצפה. רדא עמד מחוץ לכיתה ו', טאטא את הרצפה, ועישן סיגריה. מסביבו ישבו הבנות שלו. בבית הספר התפתח עקרון מארגן לפיו הגברים ישנים מחוץ לכיתות והנשים והילדים בתוך הכיתות, על מנת לתת להם פרטיות מרבית.

רדא ביקש מאח שלו לקנות לנו קפה, ואז אמר לי בשקט: "אני שונא להיות פה. אני רוצה לחזור הביתה. אם לא הייתי מפחד כל-כך על הבנות, הייתי חוזר".

“יש דיבור על הפסקת אש?" הוא שאל אותי.

"כן, שמעתי שתהיה", אמרתי לו. “הלוואי", הוא השיב, "אני שמעתי דיווחים סותרים, כבר לא יודע למה להאמין, אבל איזו ברירה יש? אדם צריך קצת תקווה. מי שטובע ינסה לאחוז בקש, כמו שאומרים", ואני הנהנתי.

מתי כולם יבינו שאין כזה דבר מלחמה מוסרית, שאין "מטרות צבאיות איכותיות" שאם רק יחרבו - הכל יגמר פתאום. ילד בין חורבות בעזה, אחרי הפצצה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

גם בתי הספר אינם בטוחים. ילד בין חורבות בעזה, אחרי הפצצה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

הכיתה הייתה מלאה במשפחות אחרות. לא רחוק מאיתנו, בפינת החדר, ישבה אישה מבוגרת על כיסא קטן, של ילדים, וניכר היה שהיא מקשיבה לשיחה שלי ושל רדא. חייכתי אליה, והיא קראה לי.

שמה אום-מוחמד, בת שישים ושתיים. שאלתי אותה מה שלומה, והיא אמרה: "הגעתי לפה היום בבוקר, עם הילדים שלי, והנכדים שלי".

אום-מחמד סיפרה שהיא גרה בבית עם עשרים ילדים ונכדים. "בבית שלנו לא הצלחנו להישאר. ההפגזות נחתו בכל מקום, הקירות רעדו, הילדים צרחו ובכו".

"בשבת עזבנו את הבית, בקצה המזרחי של העיר, והלכנו לבית של אח שלי. אבל אנחנו המון, ולא רציתי להכביד עליו כל-כך, אז לקחתי את כולם לפה".

הבית שלה כבר נהרס פעם אחת, במלחמה של 2014, והיא סיפרה לי על הפחד הגדול שזה יקרה שוב. שאלתי אותה איך הם מסתדרים פה בינתיים. "השעה עכשיו ארבע בצהריים", היא אמרה, "אנחנו פה מהבוקר, עוד לא אכלנו כלום. אין כאן גוף מסדר שדואג לפליטים. לא קיבלנו שמיכות או בגדים. כלום. שלחתי את אחד הבנים שלי לקנות זעתר, שיהיה לנו מה לאכול".

כל הבנים שלה מובטלים, היא מספרת, והם מקבלים צ'ק מדי חודש ממשרד הרווחה בעזה, שמנוהל על ידי הרשות הפלסטינית. המשרד הזה, אגב, הופגז השבוע על ידי ישראל ונהרס. גם משרד התעסוקה.

משרד הרווחה נהג לתמוך במשפחה של אום-מחמד בסך של 1,800 שקלים מדי שלושה חודשים. עכשיו, בגלל המלחמה, התמיכה ירדה ל-750 שקלים, אבל אי-אפשר לקבל אותה כי כל הבנקים נסגרו או הופצצו.

"את אופטימית שהמלחמה הזו תיגמר?" שאלתי.

היא הסתכלה עלי, ושמתי לב שהעיניים שלה כחולות. היא אמרה: "אינשאללה, תמיד יש תקווה".

"יש לך מסר למי שמקשיב?" שאלתי, והיא אמרה: "הא! שזה יותר מדי עבורנו. רוצים לחיות, כמו שאר העולם. בחיות לא היו נוהגים כך".

אסמעיל (שם בדוי), בן 27, עיתונאי מעזה. הטקסט נלקח מ"אנחנו שמעבר לגדר", גוף תקשורת עצמאי שכותב על עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf