הסובלנות של עיריית חיפה למצעד הגאווה נגמרה עם מילת הביקורת הראשונה

כשנכנסתי למרחב ההתכנסות בגן שמואל הכהן, במצעד הגאווה בחיפה, היו לי דמעות בעיניים. פילסתי דרך במשך עשר דקות בים האנשים כדי להגיע לחברות שלי בדוכן של פרויקט גילה, ופשוט בכיתי. כשהגעתי, הבנתי שהיה גוש של צער וכאב וזעם שהיה תקוע לי בגרון בשבועיים שחלפו מאז הטבח באורלנדו, וכשראיתי את כל האנשים שבאו לצעוד, חברות ושותפות ואנשים שמעולם לא פגשתי, פתאום יכולתי להרגיש שאני לא לבד. שאני לא רק אני, שזה הסיפור של אלפי האנשים שהקיפו אותי. מעולם לא הרגשתי ככה במצעד בתל אביב. כאן זו הקהילה שלי, ואנחנו צועדות יחד.

המצעד היה מרגש, צעדנו עם הדגלים הטרנסג'נדריים הירוקים לצד חברותינו מתופפות הסמבה וחברינו האנטי-פאשיסטים. לראשונה, צעדנו על ציר התנועה המרכזי ביותר של חיפה, מילאנו את הנתיבים במאות מטרים של אהבה ושל קהילה ושל מאבק משותף. על המשאית היחידה שליוותה אותנו רקדו נשים והרעש מהתופים והמוזיקה והסיסמאות שצעקנו מילא מרכז הכרמל והדהד עשר שנים של מאבק קהילתי שהתרכזו לרגע הזה.

המצעד החיפאי הראשון, בשנת 2007, היה הפעם האחרונה שצעדנו במרכז כרמל אל גן האם. אז היו 300 צועדות וצועדים, שהובלו דרך רחובות צדדיים בלי נראים, בסוג של ארון עירוני מתוחכם. בשנה שעברה נוצר לראשונה קשר עם עיריית חיפה בראשות יונה יהב, שמימנה את הפרסום ואת ההפנינג שנערך בנקודת הסיום ליד הנמל. השנה, המצעד כבר אורגן בשיתוף מלא של פעילות הקשת החיפאית (הארגון הלהט"בי החדש של חיפה) והעירייה. אבל מהר מאוד הסתבר שלשיתוף הפעולה הזה יש מחירים.

> ביום הפיגוע באורלנדו התקיים בקייב מצעד גאווה היסטורי

תמיכה במחיר השתקה

על הבמה בגן האם, בסיום המצעד, התכנסנו לשמוע נאומים והופעות כמו בכל מצעד גאווה. נינה הלוי ייצגה בכבוד את פרויקט גילה להעצמה טרנסית, יונתן בוקס שנפצע במתקפת הטרור בברנוער ריגש אותנו בשיר, ורות ליטווין השמיעה את קולן של הלסביות הזקנות וארגון "בשלה". ד"ר יאלי השש, שעלתה כדי לייצג את הארגון הפמיניסטי "אשה לאשה", הקריאה מכתב פתוח, ביקורתי ומכבד, לראש העיר שנכח באירוע. היא הפצירה בו להעז ולהשתחרר מהקשרים עם התאגידים ובעלי ההון שהורסים את חיפה, כפי שאנחנו העזנו לצאת מהארון. היא הפצירה בו לעצור את התרחבות בתי הזיקוק, את תאגיד "מי כרמל" המופרט, המושחת והדורסני, לאפשר ל"בית ברחוב חיים" לעבור למעונו המיועד בשכונת מרכז הכרמל, ולעצור את ההתעמרות של משרד התרבות בתיאטרון הערבי החופשי של חיפה.

בשלב הזה הסתבר לנו שיונה יהב ועובדיו מוכנים להיות חברים של הקהילה והתושבים שמשלמים את משכורותיהם באמצעות הארנונה הגבוהה בארץ, אבל הם דורשים בתמורה השתקה של הקולות הביקורתיים, וניתוק המאבק של הקהילה הגאה מההקשר הרחב של כלל המאבקים למען צדק ושוויון בעיר. מנהלת מחלקת האירועים של העירייה חטפה את המיקרופון מידיה של מלכת הדראג גלינה פור-דה-ברה, קטעה בברוטליות את נאומה של יאלי, והורתה לדי.ג'יי להתחיל לנגן.

המוזיקה התפוצצה מהרמקולים, ויאלי השש נשארה על הבמה. ביקשו ממנה להתפנות, והיא סירבה. חברתי נינה מזרחי ואני פילסנו דרך מבעד לשומרים והגדרות ונעמדנו לצידה על הבמה. ניסיתי לקחת מיקרופון ולהגיש אותו ליאלי, ואחד המפיקים חטף לי אותו מהיד בכוח (ושבר לי ציפורן!). קצין הביטחון איים עלינו שיורידו אותנו מהבמה באלימות, ואנחנו עמדנו מולו, שלוש נשים מזרחיות גאות, ודרשנו שיתנו ליאלי לסיים את הנאום, ממנו נשארה פסקה אחת. הוא אמר שיסכים לתת לה להמשיך, ובתנאי שתיתן לו לקרוא את הפסקה שנותרה ולאשר אותה.

> טרגדיה שנולדה משנאה עיוורת מבעירה שנאה עיוורת אחרת

במשך עשרים דקות עמדנו על הבמה, עד שחבורה של מאבטחים פרטיים מגודלים מטעם העירייה הגיעה ודחפה אותנו החוצה, לקול שאגות בוז והלומות תופים כועסות מהקהל. הרמנו ידיים למעלה ואני נדחפתי לרצפה ונפצעתי בברך. אני עדיין צולעת ומתקשה לעלות ולרדת מדרגות. מחוץ לבמה פגשנו את חברותינו מהקשת החיפאית, מבולבלות, כואבות וכועסות, וגם את יוסי שלום, חבר המועצה שיצא לפני כמה חודשים מהארון וכבר מינה את עצמו למלך הקהילה החדש, שבא לנזוף בנו על התנהגותנו הסוררת. לאחר מכן מר שלום נאלץ להמשיך ולהנחות את שארית האירוע לבדו, כי גלינה המקסימה סירבה להמשיך לאחר מה שאירע, והתקבל בקריאות בוז רועמות מהקהל כשניסה להצדיק את ההשתקה והאלימות מצד בריוני העירייה. עדן בן זקן עלתה על הבמה, וכדי לפצות על הזמן האבוד נחתכו מהליין-אפ דבר הנוער מפי גיא בר-חיים בת ה-16, וההופעה המושקעת של להקת הדראג הכי טובה בעיר, הקווירוס. דוגמא מצוינת לסדר העדיפויות החדש: זמרת השנה בהופעה שעלתה עשרות אלפי שקלים בפנים, הלב הפועם של הקהילה בחוץ.

אחרי הכל, קהילה

מה שקרה על הבמה ומה שהתנהל מאחורי הקלעים הוא תזכורת חשובה: מאז היום שבו הממסד הפסיק לנסות לחסל אותנו וגילה שיש בנו תועלת יח"צנית, הם תמיד העמידו פיתויים בפנינו, בתקווה שמנהיגי הקהילה שלנו יעדיפו את הפירורים משולחנם על פני האחווה עם כל חברות הקהילה באשר הן. זהו מאבק על עתידה של הקהילה: השותפות עם העירייה, מבורכת ככל שתהיה, לא יכולה לבוא על חשבון הסולידריות שלנו כקהילה, ובמחיר החופש שלנו להתנגד, למחות, ולדרוש חיים וצדק. ואלה בדיוק הדברים שעליהם ניסתה יאלי לדבר. על החיים שלנו. כי גם טרנסיות מקבלות סרטן אם הן נושמות רעלים במשך שנים, וגם ביסקסואליות מתמוטטות כלכלית מחשבונות פיקטיביים וארנונה שמרקיעה שחקים בזמן שהמדרכות בהדר עדיין נראות כמו שדה קרב במדינת עולם שביעי.

בבית, בערב, עם רגל מורמת וכדור אדוויל, קראתי את תגובתה המביכה של עיריית חיפה (בתגובות לסטטוס), בה הפכה יאלי מד"ר ל"גיברת" נטולת שם, ולא נעשה אפילו ניסיון קלוש להכחיש את העובדה שההשתקה האלימה היתה כתוצאה מכך שהיא העזה לבקר את מדיניות ראש העיר על הבמה שמימנה העירייה. כעבור שעה, קראתי גם את התגובה המרגשת של פעילות הקשת החיפאית, שבחרו להתנגד לקואופטציה, להפרד-ומשול ולהשתקה האנטי-דמוקרטית של העירייה, ולעמוד בגאווה לצידה של יאלי. "מצעד הגאווה, והיום המיוחד הזה, שייכים בראש ובראשונה לקהילה הגאה, על כל חלקיה השונים ודעותיה השונות" הם כתבו, "אין שום צידוק לגילויי אלימות כלפי נשות ואנשי הקהילה בשום יום, לא כל שכן ביום הגאווה החיפאי." וכך הם הזכירו לי שעם כל הקשיים, עם כל המריבות וחוסר ההסכמה, כאן זו הקהילה שלי, ואנחנו צועדות ביחד.

> לאן נעלם אירוע הגאווה של באר שבע?