מעלית במערת המכפלה: נימוק הומניטרי, מטרה פוליטית

בחודש פברואר השנה, קצת לפני הבחירות השלישיות, התקיימה ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות גבי אשכנזי, בנושא הנגשת מערת המכפלה לנכים. הלחץ של המתנחלים להנגיש לנכים את מערת המכפלה החל כבר לפני כמעט שני עשורים ונמשך ביתר שאת בשנים האחרונות.

חברי הוועדה, השרים והמנהל האזרחי הסכימו כולם שיש לקדם את הנושא. ח"כ קטי שיטרית (ליכוד) הסבירה שזהו דיון הומניטרי ולא פוליטי, או במילים אחרות, ביקשה להגיד כי ביקורת על הנגשה לנכים לתפילה במערת המכפלה היא רשעות ואטימות. לפי חברי הכנסת והמנהל האזרחי, ניתן להבין שהרשעים בסיפור הם הפלסטינים המתנגדים להנגשה שתשרת יהודים ומוסלמים כאחד.

מאמצם של המתנחלים נשא פרי ולפני כשבועיים הוא עבר את המשוכה האחת לפני האחרונה, כאשר היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט קבע שאין מניעה משפטית להפקיע שטחים לטובת בניית מערך ההנגשה לנכים. לאחרונה התקבלה גם תמיכת ראש הממשלה וכל שנותר הוא הליך תכנוני של הפקעה ובנייה של המעלית.

לצד ההתגייסות הראויה למען הנכים והקשישים הרוצים להתפלל במערת המכפלה, נראה שהמאבק הוא יותר פוליטי מהומני. למאבק הפוליטי הזה יש היבטים בינלאומיים ומקומיים.

התוכנית להנגשת מערת המכפלה אינה תוספת בנייה זניחה. בכוונת המנהל האזרחי להקים מבנה  בעלות של חמישה וחצי מיליון שקל לפחות, הכולל מעלית, שרוול המחבר את בית המעלית למתחם המערה ופילוס שטחים שיאפשרו למתפללים לעבור ולנוע. בנוסף, המנהל יצטרך להפקיע שטח השייך כיום לווקף המוסלמי. כלומר מבחינת היקף העבודה, הנגשת מערת המכפלה לנכים היא שינוי משמעותי במבנה מערת המכפלה כפי שהוא מוכר לנו כיום.

את המימון הראשוני לתכנון המעלית, בעלות של כחצי מיליון שקלים, נתן משרד התיירות. המשרד גם התחייב להשקעה נוספת של שניים וחצי מיליון שקלים בבנייתה. זוהי לא פעם ראשונה שיריב לוין, שר התיירות, תומך ומקדם תוכניות של מתנחלים. לוין דאג להשקעה של מאות מיליוני שקלים באתרי תיירות ומורשת בשטחים ובמזרח ירושלים בשנים האחרונות.

במישור הבינלאומי, מערת המכפלה בחברון היא אתר מורשת עולמי שאונסק"ו הכריזה עליו בשנת 2017 כאחד מאתרי המורשת שבפלסטין. ישראל אומנם התנגדה להחלטה, אבל מכיוון שהיא חתומה על אמנת אונסק"ו לאתרי מורשת עולמיים (1972) היא מחויבת, בין היתר, להימנע מפגיעה בכל אתר שברשימה. לא במקרה גם אחרי שישראל עזבה את אונסק"ו בשנת 2019, היא נשארה חתומה על האמנה. לישראל יש אינטרס להישאר באמנה המעגנת את ההכרה והשמירה על אתרי מורשת עולמיים. אונסק"ו הכריזה על כעשרה אתרים בישראל, בהם מצדה, מגידו והעיר הלבנה בתל אביב, כחלק מהמורשת העולמית.

היבט בינלאומי נוסף (שהפך לשולי בשנים האחרונות), הוא הסכם חברון שקבע שהאחריות על מערת המכפלה נמצאת בידי עיריית חברון. כלומר, בהסכם חברון ישראל הכירה בחשיבות מערת המכפלה לפלסטינים ואף התחייבה שהמערה תהיה באחריותם.

הנגשת מתחם התפילה לנכים היא למעשה ביטול ההסכם שקבע כי האחריות על המערה היא של הפלסטינים ורמיסה של ההכרה בכך שהאתר הוא אתר מורשת פלסטיני. אומנם בכוחה של ישראל לרמוס את הפלסטינים והיא עושה זאת במקומות שונים כל יום, אבל מערת המכפלה היא לא רק אתר קדוש, אלא גם סמל במאבק הלאומי. החלטת ישראל להפקיע את האחריות מעיריית חברון והפלסטינים היא החלטה פוליטית שמשמעותה ברורה; ישראל מתנערת מההסכמים שנחתמו עם הפלסטינים בחברון.

מעבר לתקדים שיאפשר בעתיד למתנחלים לדרוש עוד שינויים במערת המכפלה, זהו גם תקדים מול אתרים אחרים שבאחריות הווקף המוסלמי. ההיסטוריה מראה שמה שמתחיל בחברון זולג למקומות אחרים ומגיע גם לירושלים. מתחילים בדרישה למען חסרי הישע או בטענה שהשינוי ייטיב עם כולם, ובהמשך יוצרים סטטוס קוו חדש לגמרי.

השינוי הצפוי בחברון לא נעלם מעיני תנועות המקדש והן יידעו להציג את דרישותיהם לממשלה לגבי הר הבית. אם ישראל יכולה לבטל הסכמים מול הפלסטינים בחברון ולהפקיע שטחים מהווקף, אז קבלת הדרישות של תנועות המקדש – להתפלל או להתהלך בחופשיות במתחם הר הבית – נראות צנועות בהרבה.

במציאות בחברון ובמזרח ירושלים שינוי של כמה מטרים לא נעדר שיקולים פוליטיים ופעמים רבות הוא חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח. לנכים ובעלי המוגבלויות צריך לדאוג, אבל לפני כן, צריך למנוע מהקיצוניים שמדברים בשמם לקבוע את המדיניות של ישראל, גם אם היא מתבטאת במעלית ושביל גישה.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון עמק שווה