מנהיג אופוזיציה קורא לסורים לשוב ולהתקומם, לפני שיהיה מאוחר מדי

מי מאיתנו שעוד ניסה לעקוב אחרי המתרחש במלחמה שבין משטרו של בשאר אל-אסד לבין המורדים בסוריה יצא מדוכא אולי אף יותר מהעיסוק במציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ואם לא די בזאת, מנהיג אופוזיציה סורי מזהיר שהמצב עלול אף להחמיר.

מאמרו של ברהאן רליון (برهان غليون), אינטלקטואל סורי בעל שם המתגורר בצרפת ומלמד באוניברסיטת סורבון, הנשיא הראשון של מועצת האופוזיציה הלאומית הסורית, מציג מציאות סורית קשה מנשוא. במקביל, הוא פוקח עיניים לגבי מעורבותם של הצדדים השונים במאבק בין רוסיה, איראן, טורקיה ומדינות המערב, ואף מציע תוכנית פעולה למורדים, שתביא לשיטתו לשינוי המשטר ולשחרור העם הסורי.

ההתפתחות האחרונה נגרמה בעקבות הצעתו של שר החוץ הטורקי, מבלוט צ'בושולו, להגיע ל"פיוס" בין המשטר למורדים. מדוע הצעה זו נתקבלה בזעזוע והוציאה סורים להפגנות מחאה נרחבות? משום שטורקיה היתה מהגורמים האחרונים שעוד תמכו בסירובם של המורדים להכיר במשטר אסד ולהגיע איתו להסכם מדיני.

רליון מדגיש שלשיטתו, לא מדובר בפליטת פה של שר החוץ הטורקי; אמירה זו נבעה מהעובדה שטורקיה נכשלה ביישום הבטחתה לפעולה צבאית. ועכשיו, כדי לא לצאת בידיים ריקות, היא מציעה "פיוס" בין הצדדים הסוריים, בניסיון לסיים את הסכסוך שנמשך כבר יותר מעשור.

המורדים, ואיתם גם טורקיה, עומדים בפני משבר גדול. הציפייה להתפתחות בלתי צפויה, או אפילו לנס, הסיחה את דעתם מהמשבר, אך נראה שהוא בפתח. משמעותו, לדעת רליון, היא "מותו הבלתי מוכרז של התהליך המדיני, שמטרתו היתה למצוא פתרון, מתוך משא ומתן, לסכסוך הסורי-סורי".

לטענת רליון, נראה כי כל הצדדים, בדרכים שונות, נשבו בידי שחקנים זרים. המשטר הפך לכלי משחק בידי המדינות שמעניקות לו חסות – רוסיה ואיראן – להן אין אינטרס להגיע לפתרון. מצד שני, המורדים נכשלו בניסיון ליצור שלטון לאומי אלטרנטיבי משכנע, וחיכו לקהילה הבינלאומית שתפתור את בעיותיהם.

בעצם, אומר רליון, שני הצדדים שבויים באשליה שהקהילה הבינלאומית שתלה במוחנו, והיא שיש פתרון מדיני לעימות שפרץ במרץ 2011 בין העם למשטר. הוא מוסיף: "נאחזנו בתקווה ונתנו לקהילה הבינלאומית, למדינות חברות ולמתווכים נוספים, צ'ק פתוח להגעה להסכם שכזה. בינתיים, ישבנו וחיכינו לתוצאה".

העמדה הטורקית הברורה והאיתנה שעמדה לצד המורדים, כמו גם האינטרסים המשותפים של שני הצדדים, היו ערובה עבור המורדים בנוגע לציפיותיהם ולשאיפותיהם. גם הטלת הסנקציות על מקורביו של אסד על ידי מדינות המערב, כמו גם חשיפה הולכת וגוברת בעיתונות העולמית למעשי הפשע ולמלחמת ההשמדה שמשטרו מחולל בסוריה, "חיזקו אותנו," אומר רליון, "המורדים, בעמידתנו הפסיבית מול המשטר ובדרישתנו שמשטר זה יעזוב".

אולם העשור האחרון לווה בתהליך מדיני, שכלל משא ומתן ריק, טוען רליון, שכל מטרתו למשוך זמן ולמנוע דיון רציני. תומכיו של המשטר, "מי שמהמרים על הישרדותו כדי לחזק את שכרם האסטרטגי בסוריה", שאפו להרוויח זמן כדי להצליח לחסל את המורדים ולרוקן את המהפכה מתוכנה. הוכחה לכך היא ניסיונו החוזר של המשטר להכריז שהמהפכה הסתיימה ושהוא יצא מנצח, כפי שקרה חודשיים לאחר פרוץ המאבק.

במקביל, הוקמה קבוצה שנקראה "חברי סוריה", ושנועדה להבטיח תמיכה עולמית בעם הסורי, אולם גם היא התבררה ככישלון. בחודשים הראשונים של המהפכה, היקפיה ונחישותם של הסורים גרמו לרבים במערב להאמין שאסד בהכרח ייפול. אולם הם גילו שטעו.

כניסתן של רוסיה ואיראן ותמיכתן באסד בכל מחיר, אף כשהדבר הביא להריסתה של סוריה, להחרבת עמה ולהגלייה המונית, דרשה מהמערב מעורבות גדולה משציפה לה כדי לממש את הבטחותיהם לעם הסורי. מדינות המערב לא רצו או שלא יכלו לעמוד בהשקעה הנדרשת. "הם נסוגו בשקט, מספרם הצטמצם. ואז הם נעלמו מהתמונה לחלוטין".

סירוב לקבל כל הסדר שמשאיר את משטר אסד

תחנה נוספת בדרך היא אסטנה, בירת קזחסטן, שבה התקיים משא ומתן בין אסד למורדים בשנת 2017. גם ניסיון זה היה לא יותר מבדיחה, שבאמצעותה ניסו הרוסים להוציא את המערב מהמשוואה. נראה שהמערב לא חיכה לבקשה נוספת, ומיהר לנצל את ההזדמנות – כשהוא משאיר את הסורים להתמודד לבדם. המערב אמנם אמר למורדים שהוא עדיין תומך בהם פוליטית, אך נראה שנגזר עליהם רק להרוויח עוד זמן, מבלי להגיע להישגים.

נראה שהשאלה שהניעה את שר החוץ הטורקי להציע מודל של פיוס, היא השאלה בה"א הידיעה –מה הפתרון? רליון מדגיש שבהיעדר פתרון מדיני למשבר – שהפך לאסון הומניטרי – הסכנה עוברת למדינות שבהן שוהים פליטים רבים, ובראשן טורקיה.

Burning the #Turkish flag in the city of Azaz in Aleppo, northern #Syria in protest against the statements of Turkish Foreign Minister Cavusoglu, regarding his call for the reconciliation of the Syrian regime with the Syrian opposition.#اعزاز #حلب

pic.twitter.com/xfd3PN2nSq

— Shilan Chikh Mousa (@SChikhmousa) August 11, 2022

טורקיה אמנם תמכה במורדים, אולם הסדר יבטיח את האינטרסים שלה לא רק בסוגיית ביטחון הגבול הטורקי-סורי, אלא בשאיפותיה ליטול חלק בקביעת גורלה של סוריה בעידן שלאחר אסד, שנתפס כאויב.

במקביל, כישלון להגיע להסדר מדיני משמעותו התפוררות נוספת של המצב בסוריה, מה שמחזק את עמדותיהן ואת בסיסיהן של רוסיה ושל איראן בסוריה ומאפשר להן להקים תשתית יציבה וארוכת טווח. לכן טורקיה סבורה שהפיוס עשוי להיות אלטרנטיבה בהיעדר פתרון מלא, מתוך ציפייה לשינויים חיוביים בעתיד.

לדעת רליון, "כשאי אפשר להגיע להסכם כולל, המבטיח את האינטרסים של כל הצדדים, כל צד יחפש את האינטרסים שלו, ולצד החלש לא נותר אלא לנהל את ענייניו בעצמו, כלומר לשלם את המחיר".

לדעת תומכיו, למשטרו של אסד אין תחליף. במצב הנוכחי, נראה שאם איראן ורוסיה ימצאו פתרון לאינטרסים הטורקיים, ללא קשר לסוגיית העם הסורי ועתידו, הן יסירו את המכשול האחרון מדרכן, ובכך ייאלצו את העם הסורי להיכנע ואת האו"ם להכיר מחדש במשטר – תוך התעלמות ממעשיו הנפשעים.

מכאן ברור מדוע תגובת הסורים להצעה הטורקית היתה מהירה ונחרצת: "לא נתפייס". יש להבין תגובה זו כסירוב לקבל כל הסדר שמשאיר את משטרו של אסד, וכניסיון לדבוק בתהליך המדיני שנקבע בהחלטות האו"ם ובמועצת הביטחון, המבטיח שינוי של השיטה הפוליטית.

לא ניתן לכפות על טורקיה עמדה שאינה משרתת את האינטרסים שלה, ולא הסורים קובעים את האינטרסים שלה. בדיוק כפי שטורקיה אינה מסוגלת להכתיב לסורים מה השאיפות והאינטרסים שלהם, טוען רליון. אולם המורדים התריעו בפני טורקיה על המחיר שעשוי להיות לנטישתם ולחיפוש אחר פתרונות אחרים, כשהם מתמודדים מול משטר של נוכלים ומול קהילה בינלאומית מדשדשת.

בין אם הדיפלומטיה הטורקית תמשיך להתקרב לאסד כדי להבטיח את האינטרסים שלה, או שתמשיך לדבוק בקו ההסדר המדיני על בסיס החלטות האו"ם, הבעיות המרכזיות שכולנו מתחמקים מהן, והקהילה הבינלאומית מתעלמת מהן כליל, הן בטיפול במאבק נגד כינון המדינה האסלאמית (דאעש), הטרור ומשבר ההגירה והפליטות.

על סוגיות אלה נדרשים הסורים לענות ראשונים, סבור רליון. לשיטתו, יש לחשוב מה עושים משהתברר שלא ניתן להגיע להסכם מדיני עם אסד, איראן ורוסיה, במקביל לכך שהתקווה לתמיכה בינלאומית או אזורית נגוזה.

"נציל את עצמנו"

נראה שלדעתו של רליון, התשובה אצל העם הסורי. "מאז תחילת המהפכה, הסורים לא הפסיקו להקריב קורבנות, אך זאת מבלי להאמין שאנחנו במו ידינו מסוגלים להשיג ניצחון. הקרבנו ונלחמנו, ולא היססנו לעשות כל מאמץ, אבל תמיד מתוך אמונה שההצלה שלנו תהיה רק ​​בידי מעצמות זרות ומדינות חזקות, תחילה מערביות ואחר כך אזוריות. לפעמים חלקנו אפילו הימרו על מוסקבה.

"מכיוון שלא בטחנו לרגע שנצליח לפתור את המערכה בכוחות עצמנו, לא עשינו את המאמץ הדרוש כדי לפתור את הסתירות שקורעות אותנו, להתיר את הקשרים העומדים בפני שיתוף פעולה בינינו, לשחרר את מצפוננו מרגשות של קנאה, שנאה ואנוכיות, וללמוד לעבוד יחד ולבנות את רוח החברות הלאומית החדשה. המשכנו להילחם עם פלגים נפרדים, כיתות ומפלגות, ובתוהו ובוהו מוחלט בתקווה שהקורבנות שלנו ימשכו את תשומת הלב של המעצמות הגדולות ויעוררו את אהדת אחינו וידידינו".

רליון ממשיך במניפסט לעם הסורי: "היום אנחנו יודעים שאף אחד לא ימהר לשחרר אותנו מהאזיקים שלנו, אם לא נצליח להתעלות מעל אופן פעולתנו, ונתאמץ, בעצמנו, לעקור את הקוצים בידינו". זוהי החלופה היחידה, לשיטתו, למלחמה המתמשכת ולפתרון המדיני שהמשטר המייסר שלהם אוסר עליהם.

"במקום לדון אם אנקרה תישאר איתנו או תלך בדרך אחרת – היא הרי בסופו של דבר תבחר במה שמתאים לאינטרסים שלה – עלינו לשקול מחדש את האסטרטגיה הקודמת שלנו, שהימרה ללא בדיקה על תמיכה חיצונית".

רליון ממשיך ומדגיש בפני עמו: "אף אחד לא יכול לשחרר עם, אלא אם הוא לוקח על עצמו את המשימה לשחרר את עצמו". רליון מודע לקורבנות שיידרשו, אך סבור שאלה "לא יהיו גדולים יותר ממה שעלה לנו לתת לכובשים כדי לקרוע ולגזול את מולדתנו, בזמן שהתחרינו בינינו על אשרות כניסה בדלתותיהן של שגרירויות זרות, שסירבו להושיט יד לסיוע. אנו נציל את עצמנו".

רליון קורא לצאת להתקוממות, לאינתיפאדה נוספת מול המשטר, אך הפעם ממקום מודע יותר, מוכן להשלכות, אך גם מתוך הבנה שאין אלטרנטיבה ושאף משיח לא יגיע. "אם אנחנו רוצים להישאר בארצנו, ולהפוך אותה למולדת לנו ולילדינו, לא למכלאה או לבית כלא שהיא כרגע, עלינו להתחיל מעכשיו להעלות את סוגיית האינתיפאדה השנייה, בכל אזור, מחוז ויישוב".

רליון מודע לכך שזה לא יהיה פשוט: "רבים עשויים להתנגד: איך אנחנו יכולים לצפות מהעם הסורי, שרעב וחי תחת איום של מגוון כלי נשק, להתרומם ולהתגבר על משטר שהוא שילוב מוזר של רשויות כיבוש זרות, כנופיות וחבורת עובדים זרים שאיבד כל ערך או מצפון לאומי?"

התשובה שרליון נותן פשוטה – הסורים אינם יכולים להפסיד יותר ממה שכבר הפסידו, ואין תקווה לפתרון צבאי מבחוץ ואף לא לפתרון מדיני באמצעות משא ומתן. המצב הנוכחי בלתי נסבל, "ומכיוון שתלונות, רטינות ומחאות מול ארגונים בינלאומיים וממשלות זרות אינן נושאות פרי ללא נוכחות חזקה בשטח, ההתקוממות אפשרית ואפילו הכרחית ובלתי נמנעת, ואין אופציה אחרת".

רליון מגנה את הניסיון האחרון להעביר שוב את האחריות החוצה, הפעם למהגרים הסורים באירופה ובאמריקה, ולקוות שיוכלו לשנות את המצב. תפיסה זו, הוא טוען, רק משמרת את האשליה שהביאה לכך שהמורדים אינם מסוגלים לארגן את עצמם, ומחזקת את הסברה השגויה שהפתרון לסוגיה הסורית נמצא מחוץ לסוריה. במקביל, מעיר רליון, אויבי העם אינם מבזבזים דקה ופועלים כדי לחטוף לעם הסורי את מדינתו.

וכך מסיים רליון את מאמרו: "זו לא קריאה לפתוח באינתיפאדה מחר. להיפך, זוהי הזמנה לחשיבה משותפת על ההתקוממות העממית, שתבוא בהכרח, בין אם נרצה ובין אם לא, ולדיון באופייה, בתוכניותיה, בתנאים להצלחתה, בהכנת הציבור לקראתה ובהבשלת הפתרונות הנדרשים להתמודדות עם הבעיות ועם האתגרים שעלולים לעמוד בדרכה.

"בעניין זה צריך למקד היום את החשיבה של האינטלקטואלים, להכשיר פעילים ולהפנות את הפוליטיקאים לתקשורת, כדי שהפעם זו תהיה התקוממות של שינוי שלא תיפסק, ולא ניתן יהיה לעצור אותה לפני שתשיג את מטרותיה".

דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית